ראשי » חדשות » דעות

יוסי שריד – הח"כ המוצלח בכל הזמנים

עקשנותו לאורך השנים הזיזה את המפה הפוליטית למחוזות השמאל שפעם נחשב סהרורי, בין היתר על ידי התקשורת שנתנה לו גיבוי ללא ביקורת. כתבה שפורסמה ב-2006 עם פרישתו של שריד מהחיים הפוליטיים

יוסי שריד היה חבר הכנסת היעיל ביותר בכל הזמנים. אין טעם לברר כמה חוקים בדיוק הצליח לחוקק בשלושים ושתיים שנותיו בכנסת ומה היתה מכסת השאילתות שלו, מפני שתרומתו העצומה לקידום השאיפות ההיסטוריות של המחנה שלו היא משהו שמעבר לחוקים ולשאילתות. מוזר שהמחנה הזה נפרד ממנו בטקסים צנועים בלבד, או לכל היותר בראיונות מחמיאים, ולא ערך לכבודו מפגן הצדעה באצטדיון רמת גן. הוא היה ראוי לכך. השירות שהושיט לשמאל כחבר כנסת באופוזיציה לא נפל מתרומתן של שמונה ממשלות ליכוד להגשמת רעיונות הימין.

עוד כותרות ב-nrg:
- דקירות בלב לונדון: "זה בשביל סוריה"
- לא נשארים חייבים: נכים צוחקים על טראמפ
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כשיוסף בן יעקב שריד נבחר לכנסת ביום האחרון של חודש דצמבר 1973, שלטה מדינת ישראל מהירדן ועד מערב סיני, מהחרמון ועד אופירה. רק קומץ חברי כנסת, פחות ממניין, מלמלו משהו על מדינה פלסטינית. קריית ארבע, ימית, נצרים וכפר דרום שכנו לבטח בלב הקונסנזוס. עד ליום פרישתו לגמלאות, אפילו ירושלים נעשתה לסלע מחלוקת.
 
לשריד היתה מניית יסוד בתפנית הקוטבית הזאת בדעת הקהל. במשך שנות דור הוא ניהל קרב רטורי עז באינסטינקטים הפטריוטיים של העם ושל מנהיגיו, ובסופו של דבר הצליח לדכא אותם. גם את הליכוד הכריע אפיים ארצה. שריד זיהה את נקודות התורפה בלוגיקה הימנית החילונית, והִרבה להגחיך אותה. הוא הצליח להוכיח שאם עילת השליטה הישראלית ביו"ש היא ביטחונית גרידא, אין טעם לשלוט שם. רבבות דפים בפרוטוקול הכנסת מנציחים את התבוסה הרעיונית שהנחיל לליכוד.

הימין העילג לא השכיל להציב מול שריד דוברים חרוצים בעלי יכולת ניסוח דומה. גם אם פה ושם צץ דובר מוכשר, לא היה לו סיכוי להתגבר על הקשר הגורדי שבין שריד לעיתונאים. לחברי כנסת ימנים יש נטייה כרונית להסתכסך עם התקשורת, לשנוא אותה בקול, ואילו שריד הצליח להלך עליה קסם. תא הכתבים הפוליטיים הצטופף ליד שולחנו במזנון הכנסת. בכירי עיתונאי ישראל נמנו עם ידידיו הטובים: דן מרגלית, דן שילון, אמנון דנקנר, גדעון סאמט, ירון לונדון, סימה קדמון, אלימלך רם.

הוא-עצמו שירת בצה"ל ככתב צבאי, אחרי שנה וחצי בחיל התותחנים, ובשנות השישים המוקדמות היה עובד לא זוטר בקול ישראל. במשך שנים רבות אחר כך המשיך לנסח מרחוק ידיעות רבות ששודרו שם. עיתונאים הם עם עצלן, ושריד הרהוט חסך מהם את הצורך לערוך אותו.

במוצאי מערכת בחירות אחת, כששהיתי בשליחות עיתונאית במשרדי מרצ בתל אביב, ראיתי במו עיני איך זה עובד: כתבת פוליטית בכירה ישבה באחד החדרים והכתיבה טלפונית ידיעה למערכת. פתאום שריד עבר במסדרון, והיא החליטה לתבל את הידיעה בציטוט שלו. "יוסי", היא קראה לו בעיצומה של ההכתבה, "תגיד משהו". שריד פלט מיד שלושה-ארבעה משפטים מהוקצעים היטב. מהפה שלו הם עברו ישר לדסק.
 
מיומנויותיו העיתונאיות אפשרו לו לצבור במהירות נוכחות שיא תקשורתית. בהיותו חבר כנסת חדש יחסית, באמצע שנות השבעים המנומנמות, הוא שם לב שבשבתות שורר יובש חדשותי ברדיו. אין חדשות, שום דבר חשוב לא קורה בדרך כלל, והכותרות המעטות ממוחזרות כמעט בכל מהדורה. לכן נהג להעביר בשעות הבוקר תגובה לעניין כלשהו או דיווח על עשייה שלו. הידיעה פומפמה אחר כך מהדורה אחרי מהדורה, והשם "שריד" חדר לתודעה הציבורית.

חבר הכנסת שריד לא היה רק רהוט ובקיא בנבכי הנפש התקשורתית, אלא גם פרובוקטור מילולי משובח – סגולה חשובה מאוד לפוליטיקאי תאב תשומת לב. הוא הבין שתגובות מנומסות משעממות עיתונאים, וסיפק להם ארס איכותי.

כשאבא אבן הצביע בקיץ 1982 בעד מלחמת לבנון, לעג לו שריד ואמר ש"ביום שאבא אבן יצביע לפי מצפונו, הוא יחדל להיות אבא אבן". אחרי הפצצת הכור בעיראק טען ש"זו החלטה מטורפת של ממשלה מחרחרת מלחמה". אפילו בשולמית אלוני השתלח קשות. "היא שונאת ישראל", אמר עליה לדן מרגלית (ובכל זאת התאמץ להעניק לה את פרס ישראל כשהיה שר חינוך, אחרי פרישתה מהכנסת).

כשגידופים דומים הוטחו בשריד עצמו מימין, הם תוארו כדברי הסתה. במשך שנים רבות נהגה בו התקשורת כבקדוש מעונה, מועמד ודאי כביכול להתנקשות ימנית, ומי שסופג כל חייו חרפות וגידופים מגורמים כהניסטיים.

תרומתו-שלו להאמרת הגסות של השיח הפוליטי בארץ לא שימשה מעולם סיבה לכתבה. הוא היה אתרוג בכיר של התקשורת העברית לאורך שנות דור. היא לא חיפתה על שחיתויות שלו, כי שריד אינו מושחת, אך העניקה לו שפעת הנחות וניהלה עמו תהליך מרתוני של הפריה הדדית. הוא הסתמך עליה בהצעות דחופות לסדר היום של הכנסת או במכתבי תלונה ליועץ המשפטי לממשלה, היא דיווחה בהרחבה על ההצעות הללו ועל המכתבים, וחוזר חלילה.

יו"ר מרצ לא נאלץ להתמודד עם מראיינים עוינים, עם שאלות קשות או עם חשיפות מביכות על מצב קשריו הרעועים עם עמיתיו לסיעה. אפילו הקריקטוריסטים נזהרו מלעלוב בו, והחרצוף שלו בערוץ 2 היה נסבל בהחלט.
 

קהילת העיתונאים, קהילה שאין לה הדרת כבוד רבה לפוליטיקאים, נהגה בו בדחילו וברחימו. היא התעלמה כליל מהביוגרפיה המכפישה שכתב עליו יאיר קוטלר ("הנחש" ). אגב, בספריית הכנסת כבר אי-אפשר להשיג עותקים מהספר הזה. מישהו טרח להעלים אותם. הספר גם לא נזכר ב"כרטיס האישי" של שריד באתר האינטרנט של הכנסת (לעומת זאת, ביוגרפיה מכפישה אחרת של קוטלר, "הייל כהנא",  דווקא נזכרת בכרטיס האישי של הרב מאיר כהנא המנוח).

כשהיה שר לאיכות הסביבה, והתחשק לו לעשן סיגריה באמצע ביקור מצולם במעלה אפרים, הוא פשוט אותת לצלמים לחדול, והם הניחו את המצלמה. אחרי שסיים לעשן וסילק הצדה את המאפרה, אותת להם בידו לשוב לעבודה, והם שוב צייתו. על תצלום של בנימין נתניהו עם סיגר ביד הם לעולם לא היו מוותרים.

בשנות השמונים והתשעים, שנות תפארתו, היה שריד מרואיין קבוע ברדיו ובטלוויזיה, מומחה לכל דבר ועניין. בדרך כלל הוא לא נאלץ להיאבק שם עם יריבים מהימין, מפני שפסל מראש עימותים כאלה. רוב מופעיו התקשורתיים היו מופעי סולו. בפעמים הנדירות שבהן נקלע בכל זאת לעימות אקראי עם יריב ימני ראוי, איבד תכופות את שלוות רוחו, ושיסע שוב ושוב את יריבו כדי למנוע ממנו להשמיע טיעון מסודר.

מעבר לעיסוקיו השוטפים בענייני פוליטיקה, ביטחון, מדיניות ומנהל תקין, הוא התבקש לחוות דעה כמעט בכל נושא. מאמרים שלו או סתם הגיגים התפרסמו במדורי הספרות ואפילו במוספי נופש ומדע. כשנקלע לרוסיה בתקופת ניסיון המהפכה של גנאדי ינאייב נגד גורבצ'וב, הפך מיד לשליח רשות השידור במוסקבה הבוערת, ואף הדביק לקומוניסטים המתמרדים את הכינוי המוזר "ימין". איש באולפן לא העיר לו על כך.

גולדה מאיר היתה הקורבן הראשון שלו. היא בחרה שלא לסלקו מרשימת המערך לכנסת ב-1973, למרות איבתו אליה, והוא הצטרף לסוקלים אותה אחרי פרסום הדו"ח של ועדת אגרנט. כשהליכוד הגיש הצעת אי-אמון בממשלה, איים שריד לתמוך בהצעה והעצים בכך את התחושה שיש קונסנזוס לסילוקה של גולדה. ראש הממשלה העדיפה להתפטר לפני ההצבעה. כך נסללה הדרך להקמת ממשלת רבין הראשונה.

שריד לא הצטיין בהוקעת השחיתויות שבהן הצטיינה אותה ממשלה. כבר בתחילת דרכו הפרלמנטרית סימן את ההתנחלויות ביש"ע כיעד תקיפה ראשי. עוד הרבה לפני "שלום עכשיו", התייצב בלב גרעין ההתנגדות למתנחלים. כמו דוברי שמאל אחרים גם הוא תקף אותם בנימוקים מדיניים ומוסריים, אבל אצלו זה היה משהו עמוק יותר. חבר הכנסת הצעיר והנמרץ מהשמאל הישראלי החדש שאף להחזיר את הציונות הדתית אל הממדים ההיסטוריים הצנועים שלה.

מאותה סיבה הציק אחר כך לקצינים דתיים שטיפסו גבוה מדי לטעמו בסולם הדרגות (כמו אפי איתם ויאיר נווה). הוא העריך, בצדק, שעקירת התנחלויות תוציא את הרוח ממפרשי המהפכה של סרוגי הכיפות ותמיט עליהם משבר אמוני איום. בעימות פומבי עם חנן פורת בשנות התשעים, הכריז שגם אם הערבים יוותרו לנו בנושא ההתנחלויות, חובה עלינו לעקור אותן, כי יהודה ושומרון הם "ארץ אוכלת יושביה". פורת ההמום הזכיר לו שזכות היוצרים על המונח התנ"כי הזה שמורה למרגלים, מוציאי דיבת הארץ. אבל שריד, שדווקא בקיא במקורות ישראל, לא ביקש למחוק את ההשמצה מהפרוטוקול. הוא שונא התנצלויות.
 

כש"הארץ" דיווח באיחור של עשרה ימים על הקמת עפרה, היישוב הראשון של "גוש אמונים", שריד מיהר לשם. זה היה בערב חג השבועות תשל"ה (1975), והיישוב היה מלא אנשים ואוהלים. חבר הכנסת הלא קרוא התיישב על המדרגות בפתח אחד המבנים הירדניים במקום, הצמיד את ידיו לראשו המורכן, ופלט כמה מילות ייאוש.

היה ברור לו ש"גוש אמונים" ניצח בסיבוב הקרבות הראשון, ושהמערכה הולכת להיות קשה וממושכת. מיד אחרי החג הגיש שאילתה לשר הביטחון. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת חשה ליישוב הצעיר, אך למגינת לבו של שריד יצאה משם נפעמת. "איפה משיגים נוער כזה היום?" התפעל אפילו מאיר תלמי ממפ"ם.

שריד נדהם, אבל לא נכנע. הוא הכריז מלחמת עולם על המתנחלים, ולא חסך מהם גידופים, דברי נאצה ולפעמים גם דברי עלילה. כל יכולות הניסוח שלו גויסו לצורך הכפשתם. "זאת חבורה נפחדת והיסטרית, טפילית ומפונקת, שכל תלאה מוציאה אותה מכליה", השתלח בהם בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, בעודם מותקפים ומדממים. כמו כן טפל עליהם אחריות ישירה למצוקות החברתיות בישראל. "מישהו שמע פעם על מתנחל מובטל?" שאל בטור שלו ב"הארץ",  ויצר רושם מופרך כאילו נודע לו ממקורות רווחה מוסמכים שאכן אין בנמצא מתנחל הנזקק לשירותיהן של לשכות התעסוקה.

"הייתי שם לפני שבוע", כך סיכם פעם אחרת רשמי ביקור בקריית ארבע, "ועל העיר רבץ ענן כבד, כפי שרואים רק במקומות שדליפה צהובה אופפת ומרעילה אותם, ובראשם צועד הרב משה לוינגר, תמיד כמו בעיצומו של התקף אפילפטי".  ופעם אחרת כתב: "טעינו, כשלא פינינו את מתנחלי חברון מיד לאחר טבח מערת המכפלה. רבין שקל זאת, אבל מישהו דאג להפחיד אותו ברגע האחרון. כך נותרה האשפה במקומה באין מסלק".

את עיקר תהילתו זרע וקצר בתקופת מלחמת לבנון. הטנקים של שרון ובגין היו עדיין במרחק ניכר מבֵּירות כאשר שריד פתח באש. אפילו השמאלנים כעסו עליו בהתחלה. רק בהמשך המלחמה, כשהעניינים הסתבכו וחיילים נפלו בזה אחר זה, כולם יישרו איתו קו; ראו בו נביא. "המציאות הוכיחה שנה אחרי שנה שהוא באמת צדק בכול", ספד לו אמנון דנקנר ערב פרישתו מהכנסת.

זאת היתה, כמובן, הגזמה פראית. שריד לא צדק בכול. קשה אפילו לקבוע שהוא צדק בדרך כלל. כמו כל פוליטיקאי בכיר או פובליציסט צמרת היו לו נבואות מוצלחות, נבואות מופרכות ונבואות שהגשימו את עצמן. כשמספר החללים בחזית הצפון עלה על מחיר הדמים הממוצע של פעולת תגמול נרחבת, הפכה הביקורת של שריד לאופנה כללית.

פקפוקיו הקולניים בצדקת המערכה פגעו קשות במורל של הדרג הפיקודי הבכיר ובביטחון העצמי של הדרג המדיני. כל תקרית דמים הוצגה כהוכחה לחוסר התוחלת שבעצם הכניסה ללבנון, על אף שאין מלחמה בלי תקלות מבצעיות ורגעים קשים, אפילו לא מלחמות מוצלחות וצודקות.

בסופו של חשבון, מחיר הדמים של המלחמה ההיא היה קטן למשל ממחיר הדמים של הסכם אוסלו, אך אגודת מעריצי שריד מעלה תמיד על נס את התנגדותו לפלישה ללבנון, ומעדיפה לשכוח את תרומתו העצומה לתהליך אוסלו.

ב-1985 נסוג צה"ל מרוב שטחי לבנון, ומכל המלחמה העגומה ההיא רק שריד יצא מנצח. שנתיים אחר כך פרצה האינתיפאדה הראשונה, לא מעט בהשראת הנסיגה מלבנון. שריד השתייך לחבורת שמאל רהוטה שדחקה בפלסטינים להתקומם. ארבעה חודשים לפני פרוץ המהומות פרסם ב"הארץ" "מדריך למיגור הכיבוש הישראלי". 

לא היתה שם הטפה לאלימות, רק למרי אזרחי, אבל זאת היתה הסתה מפורשת להנפת נס המרד. באותו קיץ פרסם דויד גרוסמן את "הזמן הצהוב",  שגם הוא רמז לפלסטינים להתקומם, עד שהללו נרמזו סוף סוף ויצאו לרחובות. רבין פקד על צה"ל לשבור להם את העצמות, אבל הפרקליטות הצבאית היתה כפופה אז יותר ליוסי שריד. בתחילת האינתיפאדה חשף שריד פקודה של מפקד חטיבת שכם, אל"מ יהודה מאיר, לשבור ידיים ורגליים לצעירים בכפר ביתא שבשומרון. מאיר הודח מתפקידו, נשפט והורד לדרגת טוראי.
 

אגב, חצי שנה לפני האירוע בביתא תקף מאיר בפראות קבוצת יהודים שביקשה להתפלל בקבר יוסף. הפרשה תועדה בהרחבה בעיתון המתנחלים "נקודה", אבל לימין לא היו אז חברי כנסת בסדר גודל של שריד שיעשו ממנה עניין.

עוינותו של שריד למתנחלים העבירה אותו על דתו ההומניסטית, הדמוקרטית. תמיד טען שהמשך הכיבוש ישחית את הדמוקרטיה הישראלית ויכריח אותה לעולל עוולות נוראות לפלסטינים, אך נרתם בעצמו למעשים אנטי-דמוקרטיים לצורך פגיעה במתנחלים. הוא תבע להוציא ארגוני ימין קיצוניים מחוץ לחוק, הצליח למחוק את השיר "חברון מאז ולתמיד" מהרפרטואר של להקת הרבנות הצבאית, עתר נגד חוק שהסדיר את שידורי ערוץ 7, לא הצטרף למחאה של זהבה גלאון נגד הוצאת צווי מעצר מנהליים לפעילי ימין, ותמך בדיכוי כוחני של הפגנות מתנחלים.

הוא גם לא פצה פה כשניצב-משנה ניסו שחם הלך בדרכי יהודה מאיר והורה לשבור עצמות למתנחלים בכפר מימון. כאשר עובדת סוציאלית שהוזמנה לכנסת תיארה במונחים של "אבל" את אסון עקירתם של מתיישבי גוש קטיף, שריד הוכיח אותה קשות. בשבוע ההתנתקות פרסם ב"הארץ" מאמר בוטה במיוחד נגדם.

גם הטפותיו ליריביו בענייני חוק ומשפט לא היו על טהרת הדאגה לשלטון החוק. בהיותו שר לאיכות הסביבה, עלה על ספינת הרדיו הפיראטית של אייבי נתן ושידל אותו להמשיך לשדר. נתן דחה את הבקשות והטביע את ספינתו ליד חופי אשדוד, אף זאת בניגוד לחוק. שריד התחייב אז באוזני עיתונאים, בתוקף תפקידו הממלכתי, למצות את הדין עם ספן השלום, התחייבות שלא מומשה מעולם.

הוא גם לא גינה את עמיתיו שהפרו את החוק האוסר על מפגשים עם אש"ף. אף שהתנגד לתופעת הסרבנות בשמאל, הצהיר שיתמוך בסירוב פקודה אם ממשלה נבחרת בישראל תחליט לעקור ערבים מבתיהם. "היום שבו תינתן פקודת הטרנספר [...] יהיה גם היום של סירוב פקודה", נשבע במאמר ב"ידיעות אחרונות" בתקופת ממשלת שמיר-גנדי.  כשהימין התריס שההתנתקות מעזה נולדה בחטא פלילי של משפחת שרון, לעומת זאת, הבהיר שריד כי מבחינתו אין מניעה עקרונית לכך שבשׂורת ההתנתקות תבוא אפילו מאיש העולם התחתון זאב רוזנשטיין.

חדשות לבקרים האשים שריד את המתנחלים ביחס משפיל וכפוי טובה כלפי כוחות הביטחון, אבל גם הוא-עצמו עלב פעם קשות בשוטרים תל-אביביים, שלדעתו טיפלו באופן רשלני בתלונה שהגיש. "אמרתי לשוטרים מה באמת אני חושב עליהם ועל עבודתם", הוא הסביר את התקרית החמורה ההיא בדרכו-שלו.  קצינים בכירים שהזדמנו לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ספגו ממנו עלבונות אף הם: רפול, מופז, יעלון, מי לא.

ב-1984, שעה קלה אחרי הבחירות לכנסת, פרש שריד מהמערך. הוא זעם על הקמת ממשלת הרוטציה של פרס ושמיר, והעביר את המנדט שלו למפלגתה של שולמית אלוני. "תמו ימיו של המערך לגווע", התנבא אז.

המערך לא גווע. שמונה שנים אחר כך אפילו חזר לשלטון. "יומרץ רבין", התחייב שריד, והפעם צדק. רבין הומרץ. הוא לא אהב את שריד, מי שחשף בעבר את סוד חיבתו לטיפה המרה, אבל אחרי סחבת קצרה ונקמנית צירף אותו לממשלתו כשר לאיכות הסביבה. אומרים שהיה השר הטוב ביותר בתפקיד זה, ולו רק מפני שתרם רבות להגברת המודעות הציבורית לענייני איכות הסביבה. יחסי ציבור היו תחום מומחיותו המובהק.
 

מנגד, שריד די נבלע בעשייה המדינית הכללית של הימים ההם. עקרונות אוסלו היו העקרונות שלו, אבל הביצוע היה של ביילין, פרס ורבין. בריאיון מקיף ליונה הדרי-רמג', חודש אחרי ההכרה הישראלית הסנסציונית באש"ף, העריך שריד שבתוך שנה ייחתמו הסכמי שלום מוגמרים בין ישראל לפלסטינים. "ההסכם יהיה כה שובה לב ותהיה לו אריזת ביטחון כה משובבת", הוא התחייב בראיון אחר באותם ימי אופוריה, "שבאמצעותו נפיק בבחירות רוב כה גדול, שהליכוד יישאר 25 שנה באופוזיציה. נחסל אחת ולתמיד את הוויכוח אם העם תומך בשלום או לא [...] אני שייך לממשלה שתעקור ישובים".

במחצית השנייה של שנת 1996 החליף אותו רפאל איתן, שנוא נפשו, במשרד לאיכות הסביבה. שריד שב לאופוזיציה, הפעם בתור היורש של שולמית אלוני בהנהגת מרצ. כשהשמאל חזר לשלטון ב-1999 הוא ירש אותה גם בלשכת שר החינוך, לשנה אחת בלבד, ובאופן מוזר פרשׁ מהתפקיד בנסיבות דומות לאלו שליוו את פרישתה: מריבה קטנונית עם ש"ס. חבריו לסיעה דיברו על לבו לוותר, אבל הוא התחפר בעמדותיו וכולם נאלצו לצאת מהקואליציה.

אז התחילה דעיכתו. האיש שרומן האהבה הסוער שניהל עם עצמו היה לשם דבר בסיפורת הרומנטיקה העברית, נרקיסיסט כמעט מוצהר, החל לאבד עניין בפוליטיקה. הוא גילה כי הצטננה יכולתו להדהים אנשים, לקצור מהם קריאות התפעלות, ועל כן הלך והצטנף בפינתו. חבריו לסיעה, שברבות השנים התלוננו יותר ויותר ש"לא נעים לעבוד איתו", קיבלו בהקלה את הוויתור שלו על כס ההנהגה של מרצ לטובת יוסי ביילין. הוא די נמאס עליהם.
 
פתאום נשארו כיסאות מיותמים ליד שולחנו במזנון. התיאור העיתונאי המרגש שבו תיאר פעם את פטרונו המנוח, פנחס ספיר, הלם לפתע אותו-עצמו: "באחרית ימיו, לאחר שהתפטר מתפקידו כשר האוצר והלך לעמוד בראש הסוכנות היהודית, הוא היה אדם נעזב ונבגד, כי נגזזו מחלפותיו ותש כוחו הפוליטי.

התבוננתי בו, יושב לבדו במזנון חברי הכנסת, בלי כל מלחכי הפנכה שבימי גדלותו היו סובבים כשתילי זיתים את שולחנו, והעמידו פני חברים קרובים ל'בעל הבית'. מה רבים היו המשחרים לפתחו בימי הזוהר, בדרך כלל, ומה מעטים ביקשו את חברתו בימי השפל. כך למדתי לא רק איך חולפת תהילת עולם, אלא בעיקר איך היא מתפלשת, נכלמת, על הרצפה של מזנון הכנסת, מקום בלי חברים".

כשפנינה רוזנבלום נשבעה אמונים בכנסת ב-2006, העיר שריד בזדון שרידי אופייני שדווקא מתאים להשביע את רוזנבלום ביום שבו פורש מהכנסת בייגה שוחט. זה, כמובן, היה משל; כששריד דיבר על בייגה, הוא התכוון בעיקר לעצמו: רוזנבלום נכנסת, שריד עוזב, הדורות מתמעטים והולכים. אם מותר לנחש, הוא קיווה להיכנס לנעליו של ישעיהו ליבוביץ: יהודי זקן, קירח וחכם, שכולם עולים אליו לרגל כדי לשמוע נבואות קודרות.

הכתבה פורסמה ב'מקור ראשון' בינואר 2006, עם פרישתו של יוסי שריד מהחיים הפוליטיים, ובהמשך נדפסה בספר 'שטחים תמורת חלום' בהוצאת 'ידיעות אחרונות'.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

חגי סגל

העורך הראשי של 'מקור ראשון'. סופר ועיתונאי ותיק בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה

לכל הטורים של חגי סגל