ראשי » חדשות » בארץ

הפרוטוקולים נחשפים: כך תמך פרס במפעל ההתנחלויות

שר הביטחון בממשלת רבין הראשונה היה פרקליטם הבכיר של המתנחלים בסבסטיה. מעל לפני השטח ומתחתיו הוא פעל למענם. פרוטוקולים ישנים ועיתונים מצהיבים מסגירים ומזכירים את חלקו הנכבד של שמעון פרס בהנחת אבן הפינה של מפעל ההתנחלויות

הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה מחודש דצמבר 1975 (כסלו תשל"ו), החודש של אירועי סבסטיה, עדיין חסויים. אין עוד מניעה חוקית לחשוף אותם, אך הם טרם עברו את שזיפת העין הסמכותית שמתירה זאת.

עוד כותרות ב-nrg:
- "כיהודי": מארק צוקרברג מגן על המוסלמים
- הרופא הזה משפץ אפים בלי ניתוח, בעשר דקות
- ישראלים: 'לא הכניסו אותנו לירדן – בגלל הכיפות'
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

תיק סבסטיה הגלוי בארכיון המדינה מאפשר רק הצצה לדיון מרתק שהתקיים בלשכת ראש הממשלה יצחק רבין, כשבועיים לפני שממשלתו כרעה ברך בפני האנרגיות העצומות של גוש אמונים, פתחה את הדרך להתיישבות בעומק השומרון, וכנראה הכריעה כבר אז את גורל הוויכוח המר שמעסיק אותנו עד היום על שטחים ושלום.

שמעון פרס הלך לעולמו:

 

גוש אמונים היה אז קבוצת התמיכה של גרעין אלון־מורה, שזה שנתיים התאמץ להתיישב בשומרון. שש פעמים ניסה הגרעין להיאחז בתחנת הרכבת הטורקית הנטושה ליד סבסטיה, תחנת מסעודיה, ופעם אחת במחנה חורון שליד איתמר של היום. כל הניסיונות הללו הסתיימו בפינוי. בפעם השמינית היה מדובר בניסיון גלוי.
 
בערב שבת חנוכה תשל"ו, זמן קצר אחרי שעצרת האו"ם קיבלה החלטה המשווה את הציונות לגזענות, פורסמה בעיתונים המודעה הבאה, שכאילו לקוחה ברובה מהדיווחים בעיתוני הימים הללו: "אליך – הרואה כיצד עם ישראל מופקר במסדרונות האו"ם ובגרזני אש"ף, הכואב את עלבון חבלי ארץ ישראל הריקים מיהודים; הרואה את ממשלת ישראל בחולשתה ובאזלת ידה לנוכח תוכנית המדינה הפלשתינאית המתבשלת בשומרון. אנו קוראים לך: בוא עמנו. צא מהבית. דחה את כל עיסוקיך. הצטרף למהלך הגדול של עם ישראל השב הביתה".

בלשכת ראש הממשלה נערכו לניסיון ההתנחלות הזה עוד בשלב החשאי שלו. ב־27 בנובמבר, ימים אחדים לפני עליית המתנחלים לשטח, קיים רבין התייעצות ביטחונית שהסעיף האחרון שלה הוקדש לנושא. "בשבוע הבא יש הכנות להתנחלויות", פתח ואמר. "כפי שאני מבין, לפי ידיעות שבידינו זה ייעשה בקנה מידה גדול גם ביהודה, בשומרון וברמת הגולן".
 
"בעיקר ביהודה ושומרון", העיר תת־אלוף אפרים פורן, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. "גוש אמונים מתכונן לארגן התנחלות גדולה מאוד בחנוכה, וזה יתחיל ביום השבת. הם מדברים על עשרת אלפים איש שיבואו לסבסטיה, מתוך הנחה שצה"ל לא יכול לגייס כל כך הרבה אנשים לעניין הזה.

"מדובר על כניסה בקבוצות קטנות כשהכוונה ללכת ברגל עד שלושים קילומטרים, אם יהיה צורך בכך, כולל סיוע בשטח, אם הדרכים תיסגרנה. מדובר לא על דבר חד־פעמי אלא על כניסה שוב ושוב לשטח".

רבין: "אתמול הייתה צריכה להיות להם מועצה בעפרה" (עפרה נוסדה כחצי שנה לפני כן, אך לא נחשבה למעשה התרסה התנחלותי בסדר גודל סבסטיוני מפני שעלתה על הקרקע בצנעה ובזכות קרבתה היחסית לירושלים – ח"ס).

פורן: "הייתה מועצה, אבל החלק החשוב שבה היה סודי. ידוע שבערב נפגשו לתכנון עם כל אלה שמתכוננים ואחראים על הביצוע".

רבין: "אולי יובל נאמן יספר לנו מה קורה?" (פרופ' נאמן, פיזיקאי בכיר ואיש ימין, היה גם איש הממסד הביטחוני ושימש במשך זמן מה כיועצו של שמעון פרס, כך שהשתייך למעשה לשני צדי המתרס).

פורן: "במועצה הוא צריך היה להיות".

חיים בר־און (ראש לשכתו של שר החוץ יגאל אלון): "הוא היה בחו"ל ולא חזר".

הרמטכ"ל מוטה גור: "אני רואה שהיועץ איננו כאן" (הכוונה לאריאל שרון, שבניסיון ההתנחלות הראשון, באביב 74', התייצב כח"כ מטעם הליכוד לצד המתנחלים. בינתיים הספיק לפרוש מהכנסת והתמנה ליועץ ראש הממשלה לענייני ביטחון).

רבין: "הוא נמצא בתרגיל אצלך" (תרגיל צבאי).

גור (כנראה בציניות): "העיקר שאינו בהתנחלות".

שר הביטחון שמעון פרס: "שני משפטים. אם יהיו אמנם עשרת אלפים איש, אני בעד זה שניתן להם יום או שניים עד שבוע (להישאר בשטח) ולא נשחק את המשחק בעצבנות, כי ללכת עם עשרת אלפים איש למשחק של חתול ועכבר זה יהיה מגוחך. אם מדובר בקבוצות קטנות עד 150 איש, אני בעד פינוי המקום. אם זה דבר המוני, צריך לתת להם לגמור את האוויר ואז לעשות את הפינוי".
 

פורן: "אולי מותר להציע הצעה – ביום חמישי או מחר אפשר להכניס פלוגה לסבסטיה ולהקים שם גדר ולתלות שלט שזה שטח צבאי, משום שזה השטח שהם (המתנחלים) מייעדים לעצמם".

פרס: "זה לא ייתן לנו דבר. זה יהיה היעד או שיהיו סביב זה" (כלומר, המתנחלים כבר ימצאו נקודה אחרת בקרבת סבסטיה להיאחז בה).

גור: "הם יעשו מצור על הצבא".

פורן: "אין להם שום כוונה להשתמש בכוח ולא יעשו זאת".

רבין: "מדובר על עשרת אלפים איש. ודאי לא יהיו יותר משלושת אלפים איש, וגם זה בקושי".

פרס: "צריך לשחק זאת קוּל".

פורן: "הם יקימו שם בית כנסת ואיש לא יפנה זאת".

פרס: "גם בפעם הקודמת הקימו, פינינו, ונפנה גם עכשיו. איני מתכוון להציב יחידה בסבסטיה, אבל זה (גם) לא יועיל לנו. הקושי בכך שהם אינם מצטמצמים בתחנת הרכבת, שם הגישה הינה מכל העברים. אני בעד זה שננהג כאן בקור רוח".

בר־און: "בפעם הקודמת (הכוונה לניסיון התנחלות שהתקיים ימים אחדים קודם לכן) הייתה ביקורת איך צה"ל לא הצליח למנוע זאת, ועתה זה יחזור שוב".
 

פרס: "הבעיה לא מה כותבים בעיתונים אלא מה עושים היהודים. עלינו להתנהג בשכל. אם נתחיל איתם במשחק חתול ועכבר, זה יהיה לפי מה שהם רוצים, כי יהיו שם כתבי רדיו, טלוויזיה ועיתונות וגם כתבים זרים".

שלמה גזית (ראש אמ"ן): "אפשר לחסום את הצירים לרכב כבד, שלא יעבירו דברים כבדים. במשך שבוע הם יכולים להספיק לבנות ולצקת לוחות וקירות".

רבין: "הם יבנו חומה ומגדל".

גזית: "אם כן, שילכו ברגל עם סלינו על כתפינו".

רבין: "לדעתי צריך להציב חסימות".

פרס: "נציב חסימות".

רבין: "כך שלפחות ציוד כבד לא יגיע לשם ברכב כבד, כפי שאומר שלמה (גזית)".

גזית: "כמה שמח אני שאיני מתעסק בשטחים עכשיו".

רבין: "אני רואה שאתה נהנה יותר לעסוק בסורים מאשר ביהודים".

גזית: "תתפלא, כל זמן שאינם נלחמים".

לימים יטען רבין ששמעון פרס ואנשיו התנהלו בפרשת סבסטיה כמו "סוסים טרויאניים" של המתנחלים. ב־1978 התאונן רבין באוזני אבי בטלהיים, שחקר את הפרשה, כי "לצערי, על אף המידע שהיה ברשותנו על הכוונה לעשות זאת, ההוראות שהוצאו על ידי מערכת הביטחון לצבא למנוע את העלייה היו שיא הרשלנות. לא היה פיקוח צבאי על אף אחד מן הכבישים הצדדיים, שלא לדבר על דרכי העפר. גם הכוחות שהוקצו למשימה הזו הפתיעו אותי בגודלם הזעיר".

למקרא הפרוטוקול הנ"ל, קשה להאשים את רבין בחשדות שווא. התנהלותו של פרס בהתייעצות הביטחונית בלשכת ראש הממשלה מזכירה את התנהלות חושי הארכי, השתול של דוד המלך בלשכת אבשלום. עצותיו והסתייגויותיו מעצותיהם של המשתתפים אחרים טרפדו את תקוות רבין לחסום את המתנחלים עוד לפני הגעתם לסבסטיה. זה כנראה קרה לא רק בגלל כשל בהערכת המצב: לבו של פרס פעם באותם ימים עם לבבות המתנחלים.
 

תוכניותיהם עלו בקנה אחד עם תוכניותיו. אדריכל אוסלו 1993 האמין ב־1975 שאת יהודה ושומרון צריך ליישב ביהודים רבים, וכי אין להסתפק בהתנחלויות הבודדות שכבר עלו על הקרקע בהר חברון ובבקעה. לצורך כך הוא גייס את סמכויותיו כשר ביטחון, את כישוריו המפא"יניקים ואת יכולותיו הרטוריות. כשמעיינים בנאומיו מאותם ימים, קשה להאמין שזהו שמעון פרס המוכר מהעשורים האחרונים.

"מאימתי זה פשע גדול כל כך להקשיב לרחשי לבו של הציבור?" הדף פרס את ההסתערות משמאל על הסכם הפשרה שגיבש עם המתנחלים, ולפיו הם יפנו את סבסטיה אך יקבלו בתמורה הרשאה להיאחזות במחנה קדום. "אני גאה על כך שגמרנו את הנושא כפי שגמרנו אותו, ללא העמקת הקרע בעם" ("דבר", 12.12.1975).

"האם לא היה כאן ערעור על סמכותה החוקית של הממשלה?" דקלם הכתב חיים איזק את המנטרות של הימים ההם והזמן הזה. פרס, לא ייאמן, השיב שהממשלה "היא לא רק ממשלת חוק, היא גם ממשלת התיישבות".

"האם שמעון פרס אינו אוהד בנפשו את גוש אמונים?" הקשה איזק בגוף שלישי, ושר הביטחון ענה: "אני אדם חילוני, אבל יש לי יחס כבוד עמוק לאנשים דתיים. גם אם אין אני מסכים לגוש אמונים, יש לי במפורש הבנה עמוקה למניעיהם. אם אתה שואל על יחסי אל הלהט המפעם באנשים אלה, התשובה היא חיובית ללא היסוס. להט למעשים שאינם שליליים - אינו שלילי. ישראל הייתה ענייה יותר אילו לא היו בה גושים לוהטים מכל הגוונים".

תשעה ימים נמשכה הרפתקת סבסטיה האחרונה, שנפתחה בבוקר יום ראשון כ"ו בכסלו, נר שני של חנוכה, 30 בנובמבר 1975. "מבצע התמדה ומסירות", כך כינו זאת המארגנים. אלפיים איש יצאו לדרך, ברכב וברגל, ממקומות שונים בארץ.

רק 500 הצליחו להגיע ליעד אחרי שצעדו במשך שעות מאזור טול־כרם, אך הם היו בסך הכול חיל החלוץ. למרות מזג האוויר הסוער, שיירות נוספות הצליחו להבקיע לשם דרך במהלך כל הימים הבאים. בין המגיעים לסבסטיה היה גם ראש ממשלה לעתיד, חבר הכנסת הצעיר אהוד אולמרט מהליכוד. מאיר הר־ציון ונעמי שמר התגייסו אף הם למאמץ. בנקודת היציאה בנתניה קראה שמר שיר שכתבה במיוחד לכבוד המבצע הזה, ומעולם לא הלחינה: "אנשים מוזרים, לו יהי חלקי עמכם". מטה המאבק הפיץ גלויות שהתכתבו עם החלטת האו"ם להשוות את הציונות לגזענות: "ציוני – באלון־מורה כבר היית?"
 

האהדה הציבורית למתנחלים גאתה. חבורת הצעירים הדתיים שהתעקשה להתיישב בשומרון הצליחה לסחוף חלקים נרחבים מהציבור על כנפי מקור ההשראה שלה – יישובי חומה ומגדל בתקופת המנדט. משלחת שהגיעה לסבסטיה מקיבוץ חניתה, סמל היישובים ההם, רק חיזקה את ההשראה הזו. דן רם, מראשוני חניתה, נטע בחצר התחנה במסעודיה שתיל אלון שהביא מהצפון. ח"כ אולמרט הצליח לארגן לנציגי אלון־מורה ולנעמי שמר פגישה עם מנהיגים יהודים מהתפוצות שהתכנסו במקרה בירושלים, והפגישה הזאת העלתה עוד יותר את קרנם של המתנחלים.

הציבור העריך את נחישות המתיישבים להיאחז בסבסטיה למרות סופת הגשמים והסופות האחרות. רבין היסס מאוד לפנות אותם. סיעת מפ"ם לחצה עליו לעשות זאת ואף הגישה עתירה לבג"ץ, אבל התקשורת טפטפה כל הזמן שפינוי יגרור אסון, ומערכת הביטחון התנהלה ברגליים כושלות.

בינתיים הצליחה שיירה של ארבע משאיות להבקיע לסבסטיה ולפרוק שם מבנים טרומיים, בדיוק כמו בתרחיש שאומץ על ידי רבין. ראש הממשלה הבין שהצבא לא מתאמץ לבלום את המתנחלים. מזכיר גוש אמונים גרשון שפט כותב בזיכרונותיו שאלוף פיקוד המרכז יונה אפרת בא בליל שבת לסבסטיה עם כל משפחתו וקידש על היין. לו זה היה קורה היום, היה אפרת מודח עוד לפני יציאת השבת.

ביום ראשון בבוקר יצאו ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל לטיסה מוסקת בשמי סבסטיה. נפתלי לביא, דוברו של פרס, תיעד אותה במאמר שהתפרסם ב"הארץ" ב־2006, אחרי פינוי עמונה: "במסוק של צה"ל שבו ריחפנו מעל ההפגנה בסבסטיה שאל יצחק רבין את הרמטכ"ל מוטה גור כמה כוחות יידרשו כדי לפנות את המפגינים.

גור סקר מבעד החלון את המון המפגינים והשיב: 'תהיה פה שפיכות דמים איומה'. שמעון פרס, שלידו ישבתי, סח לי שחייבים למצוא בין ראשי המפגינים אנשים שאפשר להידבר עמם. חזרנו למנחת המסוק שליד הכנסת, הורדנו את ראש הממשלה, את הרמטכ"ל ומלוויהם. פרס עם שני מלוויו חזרו לסבסטיה כדי להידבר עם המפגינים".
 
שליח העיתון דבר לסבסטיה, המשורר חיים גורי, התנדב לתווך. מאז ועד היום הוא עסוק בהתנצלויות ובהבהרות על משימת התיווך שהפכה את גוש אמונים מתנועת מחאה לתנועת התיישבות, אבל בחנוכה תשל"ו שפך גורי דלק על מדורת הפחדים של רבין.

"חשתי כאילו נתונה הארץ במלחמת אזרחים ללא דם", כתב לעיתונו באותו יום ראשון גורלי. "הניכור בין המחנות הוא מוחלט, אף שפה ושם אתה רואה ידיים שלוחות מעבר לקרע. הנאספים הרבים שם חשים בלבם רוממות וגאווה כנושאי שליחות. הם נתונים להתלהבות משיחית וחשים עלבון צורב על כי אחיהם אינם מבינים אותם. כאשר דיברתי עם אנשי אלון־מורה ידעתי כי ההתנגשות היא כמעט בלתי נמנעת" (דבר, 8.2.75).

בדיעבד ברור שגורי הגזים. המתנחלים לא תכננו התנגשות אלימה, אך למען האמת גם לא התאמצו לטשטש את הרושם הזה. גורי השתכנע ושידר אותו לדרג המדיני ולקוראיו: "כאשר נודע להם כי שר הביטחון עומד לנחות שם בשעה 2 אחה"צ גבר המתח. שאלוני מה דעתי ואמרתי להם כי עליהם לקבל את מרות המדינה. אמרתי להם, כי ניתן למצוא מוצא העשוי למנוע התנגשות קשה ומכאיבה. חשבתי כי ניתן למצוא פשרה כלשהי: הכול מפנים את המקום וחלק מחברי הגרעין יעברו לאחד ממחנות הצבא בסביבה, ושם ימתינו לבירור הדיון בממשלה על עתיד ההתנחלות בשומרון. אחר כך התנהלו הדברים במהירות יתרה. שר הביטחון הגיע והתחוללו שם מראות שקשה לי לדבר בהם ללא זעזוע. אסיים הפעם ואמשיך את סיפורי לאחר שובי משם. אני חוזר לאלון־מורה".

המראות הקשים שאליהם התכוון גורי נגעו בעיקר להתפרצות של הרב לוינגר, שקרע קריעה פומבית בבגדיו כאשר פרס איים לפנות את המתנחלים בכוח. אך זה היה איום סרק. גורי שכנע את שר הביטחון להתפשר, בלי שנאלץ להתאמץ יותר מדי. פרס, שכשמונה חודשים קודם לכן התיר למתנחלים להיאחז בעפרה, חתר לפשרה גם באלון־מורה.

בדיון נוקב בכנסת בעיצומה של הפרשה (3 בדצמבר 1975, כ"ט בכסלו תשל"ו) הוא הכריז: "הוויכוח המתנהל היום איננו ויכוח על עצם הצורך בהתיישבות, ואפילו לא על המפה ועל הממדים של ההתיישבות, אלא על סדרי עריכתה, כלומר על דרכי הפעולה במשטר דמוקרטי הבנוי על חוק גלוי ומפורש ועל מדיניות המתעצבת והולכת באורח דמוקרטי. אני כשלעצמי אינני מודע לשום עיקרון שקבע מניעת זכות התנחלות ביהודה ושומרון. והוויכוח, לאמיתו של דבר, מתנהל לא על דבר שהוא בגדר עיקרון, כי אם על מדיניות הכרוכה בשיקול. יותר מאשר זה ויכוח על חזון, זה ויכוח על מועד".
 

אחר כך התוודה: "כשהייתי צעיר הייתי בין אלה שהיו בעד חלוקה, ואני יכול לתאר לעצמי סיטואציות כאלה. אבל אינני מכיר אדם שהיה בעד חלוקה והוא ויתר אי־פעם על זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל כולה". יו"ר האופוזיציה מנחם בגין אהב את התשובה, והשמיע קריאת ביניים: "שר הביטחון, ההודעה הזאת שלך היא חיובית מאוד".

נציג השמאל הקיצוני בדיון, מאיר פעיל, הזהיר שהתיישבות בשומרון תגרור הקמת מדינה דו־לאומית והשלטת משטר אפרטהייד. שר הביטחון לעג לו: "נניח שחבר הכנסת פעיל רואה סכנה של הקמת מדינה דו־לאומית. אני רוצה לשאול את כל החברים היושבים כאן בבית, האם מישהו מעלה על הדעת, אף אם יקרה אסון כזה שתקום מדינה דו־לאומית, שישראל תפנה לאפרטהייד?"

באגף ימין של הבית טענה גאולה כהן שכל הוויכוח במפלגת השלטון הוא למי למסור את יו"ש - לירדנים או לאש"ף. פרס הכחיש בתוקף: "אני לא מאמין שבסיעת המערך יהיה ויכוח אם למסור את יהודה ושומרון לחוסיין או לערפאת.

"אני חושב שזו הגזמה, אפילו קלה. אינני מאמין שבסיעת המערך או באיזו סיעה אחרת מחפשים תחום מושב להתנחלות בישראל. לפני כמה זמן נאלצתי, לפי החלטת הממשלה ולפי דעתי, לפנות מתנחלים ממעלה־אדומים. אותה ממשלה החליטה שיעלו למעלה־אדומים, ומחר עולים למעלה־אדומים". בגין אהב גם את התשובה הזו, ובקריאת ביניים מבודחת אמר: "אם תלכו בדרך זו בשומרון, אפשר אולי להתפשר".

ואכן, הייתה פשרה. פרס הוליך אותה מעל לפני השטח ומתחתיו. כעבור חודשים אחדים הוא טען כי בישיבת הממשלה ביום ראשון שלמחרת חנוכה, הוחלט על הפשרה שלפיה יפנו המתנחלים את סבסטיה ויעברו למחנה הצבאי קדום. אלא שבתיק סבסטיה בארכיון המדינה יש מכתב מחאה נמרץ נגד הגרסה הזו, בחתימת שר המשפטים חיים צדוק.
 
לדברי צדוק, "ה'פשרה' לא הובאה ביום א' (7.12) לישיבת הממשלה, והממשלה לא החליטה על פשרה. ההחלטה בישיבת הממשלה באותו יום א' הייתה כדלקמן: א. עומדת בתוקפה המדיניות של ממשלת ישראל לפיה מותרת ההתנחלות אך ורק על פי החלטות הממשלה. ב. ראש הממשלה ושר הביטחון מוסמכים כבעבר לבצע מדיניות זו".

במילים אחרות: צדוק האשים את פרס בשכתוב ההיסטוריה, וכנראה צדק. הצעת הפשרה לא אושרה מראש בממשלה, היא בעיקר אושרה בלשכת שר הביטחון. כמו בתהליך אוסלו שנים רבות אחר כך, גם בנושא הזה רבין נגרר אחרי פרס.

לפי הניירות בתיק סבסטיה, שאחדים מהם רשומים בכתב ידו הבלתי אפשרי של היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, לרבין היה חשוב שהצעת הפשרה תוצג ככזו שהגיעה מטעם המתנחלים. דובר בה על שלושים איש שיורשו "לקיים מסגרת חיים עצמאית" במחנה המשטרה הצבאית בקדום, בתמורה לעזיבה מרצון של ההמונים את תחנת הרכבת. עד היום איש אינו יודע להסביר בבירור כיצד צמחו אותם שלושים איש לשלושים משפחות. סביר להניח שהמתנחלים לחצו, פרס אישר, ורבין נגרר.

בצהרי יום שני, אחרי בוקר של משא ומתן מרתוני בלשכת שר הביטחון בתל־אביב, נפל הפור. הרב לוינגר, שתחילה תבע להישאר בתחנה, התרכך ואימץ את הפשרה. הוא אפילו הגן עליה בפני הרב צבי טאו, שהגיע לסבסטיה במאמץ לסכל את ההסכם.

בשעה אחת וחצי בצהריים, כשהמכונית של אמנון וייס, בעלה של המתנחלת הצעירה דניאלה, חזרה מתל־אביב עם משלחת המשא־ומתן, ניתן האות לחגיגות בחוצות תחנת הרכבת. "מי שלא ראה את שמחת סבסטיה לא ראה שמחה מימיו", כתב למחרת שליח ידיעות אחרונות למקום, מנחם מיכלסון. "גברים וצעירים, גרונם ניחר מעוצמת ההתרגשות, ונערות הזילו דמעות אושר".

הקהל הגדול במקום שר את "עם ישראל חי" ו"השומרון כולו שלנו". חברי המשלחת – אברהם מינץ, מנחם פליקס, בני קצובר, חנן פורת והרב לוינגר – נישאו על כפיים. "בחסדי הקדוש ברוך הוא אנו באים לבשר לכם שממשלת ישראל החליטה להקים יישוב באלון־מורה", אמר הרב לוינגר למגאפון. הוא דיבר על אור קטן שהודלק בשומרון, והעריך ש"עוד דרך גדולה לפנינו".
 

אחריו נאם פורת. הוא הודה לאוהדים, לנשי המטבח שהאכילו אלפי פיות, לגאולה כהן, לחיים גורי, לזבולון המר ולאריק שרון. רק לשמעון פרס הוא לא הודה, כנראה מפני שבמהלך המשא־ומתן ייצג פרס את האיום הממשלתי לפנות את המתנחלים בכוח. אולי לא ירדו לעומק תרומתו, ואולי זיהו אצלו תכונות אופי בעייתיות.

למחרת בבוקר פונתה התחנה, וכבר לפנות ערב נכנסה השיירה של שלושים המשפחות הראשונות לקדום. רבין הדף את הביקורת העזה משמאל על פשרת קדום, וציין שאין החלטת ממשלה על התיישבות שם וכי מדובר בפתרון זמני בלבד, עד אשר תתקבל החלטה סופית בנדון. באיגרת לשרים, שלא נחשפה עד כה, הוא ביקש "להביא לידיעתכם המידע המדויק עם סיום פרשת סבסטיה", הדגיש שהסיכום עם המתנחלים "נעשה על דעתי ולאחר התייעצות בין שר הביטחון וביני", והשתבח בכך ש"נמנע העימות בין צה"ל לבין המתנחלים" ("סיום פרשת סבסטיה", 8.12.1975, ארכיון המדינה).
 
בדיון פומבי בסיעת העבודה, ימים אחדים אחר כך, שפך ראש הממשלה את זעמו על המתנחלים ואמר ש"הקבוצה הזו הקוראת לעצמה גוש אמונים, כתפיסה וכדרך, מאיימת על אורח החיים הדמוקרטי במדינת ישראל".

לאורך כל החורף והקיץ הראשון של קדומים ריחפה על המתיישבים סכנת פינוי, מכיוון שהחלטת הפשרה אכן לא דיברה על יישוב קבע שם, אלא על פתרון זמני. האגף השמאלי בממשלה לחץ לקיים את הדיון המכריע על גורל המקום ולפנות את המתנחלים. לעזרת היישוב הצעיר נחלצו אנשי "חוג עין־ורד" במפלגת העבודה.

גרשון שפט מזכיר בספרו את יוסקה יהלום, מזכיר כנרת, שאיים על רבין בשם תושבים מנהלל, עין־חרוד, חמדיה, כפר־יחזקאל וכנרת, כי אם יוחלט על פינוי קדום "כדאי שתביאו בחשבון שהפעם לא יהיה שם רק גוש אמונים לבדו, הפעם נהיה שם גם אנחנו היושבים כאן". גם האלופים במיל' מאיר זורע ודן לנר התייצבו לימין המתנחלים. 30 אלף איש שהשתתפו בפסח בצעדה דו־יומית של גוש אמונים באזור עפרה, אותתו לממשלה על מה שעלול לקרות אם תחליט לעקור את קדומים.

הישיבה הגורלית התקיימה בתשעה במאי 1976. בראש דורשי העקירה התייצב לא אחר משר החוץ יגאל אלון, מי שפרש בשעתו את חסותו על מתנחלי חברון, ובינתיים שינה את טעמו בגלל שיקולים פוליטיים, אך גם מפני שתוכניתו המדינית המפורסמת הסתייגה מהתיישבות יהודית בגב ההר. שלמה נקדימון מידיעות אחרונות ציטט למחרת בהרחבה פנינים מהדיון. הוא דיווח ש"פרס, שמעולם לא הסתיר את אהדתו לאנשי קדום", אמר כי "יש לבחון את האפשרות שקדום תהפוך ליישוב של קבע. צריך לדאוג לכך שבחמש השנים הבאות תוכפל האוכלוסייה היהודית מעבר לקו הירוק. אלה שסבורים שהתיישבות כזאת תדחה את השלום, טועים".

רבין הגיב בהערה עוקצנית על חשבון המתנחלים, שכביכול מבקשים לעצמם שני בתים, אחד בשומרון ואחד בשפלה. פרס הגן עליהם: "יש אנשים עם בית שני בקיסריה. במקום להחזיק דירה שנייה בקיסריה, אני מעדיף שיהיה להם בית שני בקדום".
  

רבין הציע להסתפק בהתיישבות באזור ירושלים ובבקעה, לא בגב ההר. פרס חלק עליו מכול וכול: "אני לא חושב שהיישובים בבקעה והקפת הר שומרון ביישובים מבטיחים רציפות בין האזור הזה לַירדן. מי שחושב שצריך לשמור על רציפות זו, הרי על ידי יישוב הבקעה גורם (דווקא) לניתוקה. אוי לאותו שלום ביהודה ושומרון אם 150 אלף יהודים לא יוכלו להתגורר בהם".

אחרי דיון סוער מאוד שנמשך יום תמים, התקבלה החלטה מפא"יניקית שאמנם אמרה כי "לא יוקם יישוב בקדום", אך גם לא נקבה בתאריך פינוי: "במועד קרוב שייקבע על ידי הממשלה יעבור הגרעין למקום התיישבות של קבע שיוצע לו במסגרת תוכניתה המאושרת של הממשלה". באופן בלתי רשמי דובר על העתקה למאחז הנח"ל כוכב־השחר או לנקודה אחרת בשיפולי הבקעה, העתקה שלא מומשה מעולם.

המתיחות הגואה בין פרס לרבין מנעה כל אפשרות לפינוי כוחני של קדום. כעבור שנה, ב־26 ביולי 1977, הוכר היישוב על ידי הממשלה החדשה בראשות בגין. פרס הפך לראש האופוזיציה ושבר חזק שמאלה. בשנת 1988 אמר בחוג בית בהרצליה־פיתוח ש"המתנחלים הם קבוצה של חובשי כיפות עם זקנים ורובים המעוררים גיחוך רב בהופעתם".

בהמשך הכריז שהוא מפסיק לכנות את חבל הארץ הזה "שומרון", מפני שמדובר בשם אלילי. מימי אוסלו ואילך כבר נחשב פרס ליריב הבכיר ביותר של מפעל ההתנחלויות ולחסיד המדינה הפלסטינית שאמורה לקום על חורבותיו. כשפנינו אליו לפני ימים אחדים בבקשה לשטוח את גרסתו לאירועי סבסטיה 75', השיב בסירוב. אנשיו הסבירו בעדינות ש"בניגוד למה שנהוג לומר, הוא בכלל התנגד".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg