כביש טרור או הגזמה מיותרת? מסע בכביש 443
תחנת הדלק בה נרצח החייל זיו מזרחי שוממה, בית הקפה בבית־חורון מתקשה לגייס לקוחות, והנהגים משתדלים לחצות את הדרך במהירות. מסע לאורך הכביש שספג לאחרונה שורת פיגועים
הסלעים עדיין רטובים מהגשם האחרון, ומנצנצים למראה השמש השקרנית. הגבעות הרכות והגאיות החשופים, עוטים מרבד ירוק. זוהי שעתו של הטבע בכביש 443, המתנחשל משפלת גוש דן בואכה ירושלים.
עוד כותרות ב-nrg:
- "כיהודי": מארק צוקרברג מגן על המוסלמים
- הרופא הזה משפץ אפים בלי ניתוח, בעשר דקות
- ישראלים: 'לא הכניסו אותנו לירדן – בגלל הכיפות'
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלא שלאחרונה, עם התחזקות גל הטרור ברחבי הארץ, פחות ופחות נוסעים בכביש הזה שמים לב לטבע שסביבם. הם משתדלים לחצות את הדרך במהירות, להגיע מנקודה לנקודה בשלום ולהימנע מאירועי הטרור שהפכו כאן למציאות יומיומית.
הפורעים משתמשים באמצעים מגוונים: אבנים ובקבוקי תבערה המושלכים על מכוניות נוסעות, טריק שפל וחדש יחסית של סינווּר הנהגים בקרן לייזר, וכמובן פיגועי דקירה. המקרה החמור ביותר במסגרת גל הטרור הנוכחי התרחש לפני כשלושה שבועות בתחנת הדלק 'דור אלון', אחד ממוקדי החיכוך הבולטים על הכביש. החייל זיו מזרחי בן ה־18 נרצח ביציאה מהתחנה, לאחר שמחבל חדר דרך פרצה בגדר הסובבת אותה ופתח במסע דקירות.
אנחנו מתחילים את מסענו על הציר כאן, בתחנת הדלק. הדבר הבולט ביותר הוא השקט. זה יכול היה להיות פסטורלי, אבל מדובר בתחנת דלק, מקום שאמור להיות הומה מצפירות נהגים, צעקות מתדלקים ושקשוקי מפתחות. אף אחד מכל אלה לא נשמע כאן.
המתדלקים יושבים באפס מעשה, מחכים ללקוחות. כשנכנסת מכונית לתחנה ובעליה מבקש לתדלק, הם זורחים. אבל רק לרגע. מתברר שהנהג הוא ערבי־ישראלי. הם מסרבים לדבר. טוענים שהדבר רק הזיק להם בפעמים הקודמות. אחד מבעלי התחנה, ערבי־ישראלי בעצמו ותושב לוד, מוכן רק לומר שהוא לא ייתן לשום מחבל לפגוע לו בפרנסה. "כן, יש ירידה בעבודה", הוא מודה, "אבל היא תחזור בעזרת השם. כולנו חיים כאן יחד".
המילה 'כולנו' כוללת היום בעיקר את אבי טרצקי, תושב מודיעין והבעלים של 'פלאפל אבי' בתחנה. הוא מתגורר במודיעין ומפעיל את דוכן הפלאפל שלו כבר עשר שנים. בזמן רצח זיו מזרחי הוא "בפוקס לא היה כאן", וניכר כי הוא משווע לחזור לשגרה. הסועדים מעטים ומצב הרוח בהתאם לכך, אף שניכר כי כולם מנסים לשדר שהכול סבבה. "תראה בעצמך ותכתוב לקוראים שלך", אומר אבי, "הכול מגודר. זבוב לא נכנס לפה עכשיו בלי השגחה. זו תחנת הדלק הכי בטוחה בארץ".
אנחנו מרשים לעצמנו להפריע לאחד הסועדים באמצע הארוחה. הוא נענה בשמחה. שמו מדחת בכיראת, הוא תושב צור־באהר, נהג משאית, ומשתדל לאכול כאן כל שבוע. בבוקר מעמיס במודיעין ועולה לירושלים. "כאן אני מרגיש טוב לאכול. למסעדות של יהודים אני כבר לא נכנס בחודשים האחרונים. אני נראה יהודי, אבל ברגע שאני פותח את הפה מסתכלים עליי בצורה לא נעימה. אגיד לך את האמת, אני מפחד. פה גם זול, גם ערבים ויהודים יחד, אני מרגיש נוח".
מדחת אוכל קצת מהשקשוקה שלו ומוסיף: "גם בעבודה נהיה לא נעים. אנחנו עובדים יהודים וערבים יחד כבר הרבה שנים, ופתאום מתוח. שום דבר לא כמו שהיה".
למקום נכנס בחור מזוקן עם ציציות בחוץ וכיפה גדולה. מופתעים מעט, אנחנו שואלים אותו מה הוא עושה כאן. שמו יורם מנחם, והוא גר בתקוע. עבר פה במקרה, נכנס לתדלק ועל הדרך רצה לשתות משהו. הוא מתאכזב לגלות שלמקום אין תעודת כשרות, ומסתפק בקפה. אתה לא מפחד, אנחנו שואלים. לצערי כבר לא, הוא אומר, התרגלתי. וחוץ מזה לא זכרתי שהיה כאן בדיוק פיגוע. יש הרבה פיגועים, ואני לא מצליח לעקוב אחרי כולם.
לפני שאנחנו זזים ליעד הבא, אבי מספק לנו סקופ ומבטיח שבקרוב המקום יהיה תחת השגחת הבד"ץ. ספק אם זה מה שיחזיר לכאן את הלקוחות היהודים, אבל בבניין פלאפלייה כשרה על הציר ננוחם.
כביש 443 מתחיל במערב במושב גינתון הסמוך לכביש מספר 1. עד מחסום מכבים זהו עוד כביש ישראלי מצוי, הנהנה בחלקו מנוף מיוער של יער בן־שמן, ואז קצת פחות נהנה מנוף עירוני כעור למדי של העיר מודיעין, שנראית כאתר בנייה אחד גדול.
אחרי צומת שילת, המשמש את הנוסעים מזרחה לכיוון יישובי בנימין, ועוד צומת אחד המפנה למכבים־רעות, מגיעים למחסום מכבים. מכאן ועד המחסום הבא, סמוך למחנה עופר, נמתח 443 'האמיתי', זה שאליו מתכוונים כשמדברים על טרור בכביש. 12 קילומטרים שמתפתלים לכיוון ירושלים, ומפתיע עד כמה הם שוממים עתה יחסית לציר מרכזי ואסטרטגי המחבר בין שתי הערים הגדולות והחשובות בישראל. נמצאת פה תחנת דלק אחת שעליה כבר דיברנו, מעיין אחד מוטל בספק שגם בו נבקר, בסמוך אליו פינת אוכל מוזרה בשם 'פרה פרה', ויישוב יהודי אחד - בית־חורון.
ישראל וינר הוא יו"ר ועד היישוב בית־חורון. בזמנו הפנוי הוא גם נהג אמבולנס תורן, מעמד שמקנה לו ידע המאפשר לו לקבוע שממש לא כצעקתה. "אנשים אוהבים להשתפך", הוא אומר לנו במשרדו הקטן ב'בית הקהילה' שבמרכז היישוב. "יש קבוצות וואטסאפ של 443. נסעתי ממודיעין וקיבלתי מהם הודעה שזורקים אבנים בדיוק איפה שנסעתי. עורבא פרח. צריך להסתכל על זה בערבון מוגבל. רק אחת מתוך חמש קריאות שמקפיצים את האמבולנס מתבררת כנכונה".
אז מה, אין טרור על הכביש?
"אני לא אגיד שאין, אבל השכיחות כל כך נמוכה שיש יותר מדי מהומה סביב זה. אני נוסע על הציר הזה המון ולא חטפתי אבן אף פעם. גם אשתי נוסעת כאן חופשי ביום ובלילה. הרבה יותר מסוכן להיפגע מתאונת דרכים מאשר מאבן או מלייזר. ואבנים? תמיד היו כאן, מקרה פה מקרה שם. אבל יש אנשים שפוחדים מכל דבר. כשיש דקירה בתל־אביב תמצא אנשים שלא יוצאים מהבית שלושה ימים".
הזכרת את קבוצת הוואטסאפ 'מוקד 443'. הם טוענים שרק בנובמבר היו 41 אירועי טרור על הציר.
"אולי היו כאן עשרה אירועים בנובמבר. אותי הוציאו עם האמבולנס בסך הכול פעמיים. נניח שגם למוקד בגבעת זאב קראו פעמיים ולמודיעין פעמיים, לא מאמין שיצאנו יותר מזה בגלל אירועי טרור. נסעתי בחודש האחרון לפחות עשרים פעם מכאן למודיעין ובחזרה. כשזורקים אבנים רואים אחר כך את הסימנים על הכביש, ואין".
למי יש אינטרס לספר שיש כאן טרור יומיומי?
"יש לי שתי השערות. או שזה פירומנים שאוהבים להטריד את המשטרה ואת מד"א או שאלה אנשי שמאל שמעוניינים לבטל את הכביש, כדי שערבים ייסעו עליו ולא אנחנו".
אני שואל את וינר אם כמי שמתגוררים ביישוב היחידי על הכביש, הבית־חורונים סובלים בתקופה האחרונה מתחושת מצור. הוא מבטל בבוז את עצם העלאת האפשרות. "המצור היחיד שהיה לנו כאן היה בשלג הכבד שירד כאן לפני שנתיים. שלושה ימים היינו מנותקים. חוץ מזה אין שום תחושה כזו.
"תראה בעצמך את הבנייה. עוד 54 משפחות ייכנסו לגור כאן בקרוב, נוסף על שלוש מאות המשפחות שגרות פה, כולל עשרה בנים ממשיכים. יישוב במצור לא מתפתח ככה".
זמירות אחרות מעט אנחנו שומעים מעומרי רוזנר. לפני כמה חודשים הוא הקים את 'הכוורת', מבנה עץ חדש ומטופח במרכז בית־חורון. המטרה הראשונית הייתה להזמין קבוצות תלמידים למקום, שילמדו בו על עולם הדבורים והדבש באמצעות תחנות שונות. במהרה החליט רוזנר ושכנו הטבח להתרחב גם לבית קפה ומקום לאירועים עד 120 איש. על מרפסת הדק הגדולה שממנה נשקפים הרי בנימין במלוא עוצמתם, רוזנר מספר כי גל הטרור הכה במקום באופן קשה.
"זה שובר. מרגישים את זה חזק. אני אמנם חדש בתחום שגם בלי קשר הסיכון בו גבוה, אבל הטרור שמגיע לכביש היחיד שמחבר אותנו לעולם, מורגש. רציתי לקנות מכונת קפה וקבעתי פגישה עם נציג של חברה גדולה. כשהוא שמע איפה זה הוא אמר לי 'אחי, אני לא מגיע'. לפני כמה חודשים לא הייתה שום בעיה כזו. אתה שומע את האנשים מפחדים. אני פונה לוועדי עובדים שיעשו כאן אירועים, מציע להם מחירים טובים. הם אומרים לי 'בוא נדבר אחרי המצב'. לפני חודשיים הייתי שולח מייל וסוגר אירוע".
אנחנו מחליטים להצטרף למאמץ המלחמתי ומבקשים להזמין את מרק הבית. "אין בעיה, אני אקרא לטבח מהבית", אומר רוזנר. במחשבה שנייה אנחנו מאפשרים לטבח להמשיך לנום את שנתו. "עכשיו זה רק אני והוא פה", אומר רוזנר בחצי התנצלות. "היו לנו מלצרים, אבל שחררנו אותם. עם עשרה אנשים אנחנו יכולים להתמודד לבד. לפני שהכול התחיל היו כאן בסופי שבוע גם שמונים איש בערב. עכשיו אנחנו בתקופה קשה".
בתחילת שנות האלפיים, תוך כדי הרחבת הכביש, פרצו לפתע מים זכים מהסלע שלצד הכביש, קילומטר מזרחית מבית־חורון. מאז ועד היום קוראים למקום 'המעיין', למרות שמבחינה טופוגרפית מדובר בסוג של נס אם אכן מדובר במעיין. הנביעה זורמת מאחד המקומות הגבוהים ביותר באזור, לא בדיוק ההיגיון שמנחה מעיינות ברחבי העולם. אפשרות קצת יותר סבירה היא שמדובר בדליפה מברכה הנמצאת בראש הגבעה, ושתיקונה יקר מעלות המים הדולפים. אבל למה להרוס מסיבות אם אפשר לעצור בצד הדרך ולמלא בקבוק של מים, שכך או כך הוכח כי הם ראויים לשתייה.
ליד המעיין אנחנו פוגשים את אבישי ונאווה מוגאמי, הנוסעים מביתם בפתח־תקווה לנופש בים המלח. הם אפילו לא התלבטו אם לנסוע דרך הכביש. "דווקא ניסע מכאן, זה שלנו ואף אחד לא יפחיד אותנו", אומרת נאווה, ומוסיפה בקריצה לבעלה: "גם לא המשפחה שביקשה שלא ניסע מכאן". אחרי הזוג מוגאמי מגיע תורה של משפחת חן. יהודה ומזל מחשמונאים נוסעים לגוש עציון, ושום דבר לא יעצור אותם בדרך. מזל מצטלמת בחיוך רחב עם בעלה הלוגם מהמים הקרים. רק בדרכה חזרה לרכב היא תודה שיש לה קצת חשש מהמשך הדרך.
מתברר שבעלה סיפר לה רק לפני כמה דקות שהם ממשיכים לגוש. בכך היא מאששת כלל מתנחלי ידוע, שלפיו כל אחד מכיר את שכניו הערבים ומפחד רק מאלה שגרים מזרחית לו.
סמוך למעיין ישנה רחבת כורכר גדולה ובסופה קרוואן על גלגלים, שהוא למעשה המטבח של 'פרה פרה'. סביב השולחן יושבים שני חרדים ואוכלים כשלצדם כמה ספרי גמרא והלכה. המראה עשוי להיראות מוזר, אם לא זוכרים שממש בסמוך לכאן נבנתה בשנים האחרונות, באופן קצת סמוי מהעין, שכונת ענק חרדית בשם 'אגן האיילות', המסונפת לגבעת זאב.
בעל המקום הוא גיא עייש, בחור דתי המתגורר בבית־חורון. "הקמתי כאן בית קפה בדרך לבית המקדש", הוא מצהיר. "יכולתי גם להקים אותו באבן־גבירול בתל־אביב ולעבוד פצצה, אבל החלטתי שצריך אותי פה. מקום שבו תעבור ותרגיש שאתה בארץ ישראל ולא באיזה מקום מוזר שלא שייך אליך".
עייש מכין סנדוויצי'ם בהזמנה אישית. "כאן אין אוכל מוכן מראש", הוא מבהיר, "כל מנה נעשית מההתחלה ועד הסוף במקום. זה לוקח שש־שבע דקות. אם אין לך זמן, סע. זה לא המקום בשבילך. יש עוד אפשרות שפיתחתי כאן ועשרות משתמשים בה. אתה מרים אליי טלפון בנסיעה, אומר לי מה אתה רוצה ומגיע לפה כשזה מוכן. לוקח, משלם ונוסע לשלום".
'פרה פרה' קיימת כבר חמש שנים. עייש פותח בשש בבוקר, ונמצא עד "דקה אחרי השקיעה". ומה לגבי פרנסה בימים טרופים אלה? "קודם כול שום מחבל לא אחראי על הפרנסה שלי אלא הקדוש ברוך הוא. ואם כבר, אז נכון שחלק מהלקוחות הקבועים שלי עוברים כאן פחות בתקופה הזו, אבל זה מתאזן ואפילו משתפר בגלל אלה שכבר לא עוצרים לאכול בתחנת הדלק".
וכמי שנמצא כל היום מול הכביש, ישנה פחות תנועה?
"בשעות השיא אין שום הבדל, אותה צפיפות בדיוק. בשעות היותר מתות, צהריים ולילה, באמת יש פחות תנועה עכשיו".
הצלם ואני מצטיידים במדבקה של 'פרה פרה' ("כדאי לכם, זה נדיר וקשה להשיג", מאיץ בנו בעל המקום) ומתחילים לחזור לכיוון מערב. בדרך אנחנו משוחחים טלפונית עם קצין בכיר באוגדת איו"ש על המתרחש לאחרונה בכביש 443, ותחילה מעמתים אותו עם הנתון שקיבלנו מ'מוקד 443', שכאמור מדווח על 41 פיגועים לאורך הציר רק בחודש נובמבר.
"המספר גבוה, אין ספק, וזה מטריד אותי מאוד", אומר הקצין. "אבל צריך לעשות סדר. קודם כול יש הבדל בין 443 שנגמר בצומת מחנה עופר, לציר 45 שנמשך לתוך ירושלים עד מחלף בן־ציון. האחריות על שלושת הקילומטרים הללו היא של מג"ב עוטף ירושלים ומשטרת ישראל. נכון שהכפרים מסביב לציר נמצאים באחריותנו ויש בינינו שיתוף פעולה, אבל צריך לדעת את העובדות. בשלושת הקילומטרים האלה קרו לא מעט מקרים. השבוע הושלכו אבנים על שתי מכוניות ליד מחלף בן־ציון. זה כמעט ירושלים.
"שנית, חלק מ־41 האירועים הללו לא באמת קרו. אנשים מדווחים מתוך לחץ, ואחרי תחקור שלנו בשטח מתברר שלא קרה שום דבר. למשל, מישהו זיהה כמה נערים חוזרים מבית הספר וחשש שיזרקו אבנים. יש לא מעט אירועים כאלה".
"ועדיין", הוא מוסיף, "מספר האירועים ב־443 עלה. באוקטובר, בתחילת גל ההסלמה, הצלחנו לשמור את הציר ברמת פעילות נמוכה. בנובמבר זה התפרץ לנו. צריך לזכור שהציר כולו עטוף בהרבה כפרים, והתושבים שלהם לא נשארים אדישים למצב. כמות הפעילות שלנו היום גדולה משמעותית ממה שעשינו לפני חודש או לפני שבועיים".
הציר הזה שונה מבחינת אופי הנוסעים בו.
"נכון, האוכלוסייה שונה. הרבה מהדיווחים הם של תושבי ירושלים או תל אביב שלא יודעים להגיד בכלל איפה היה האירוע ואם הוא בדיוק אירע. תושבי יו"ש מתורגלים ויודעים בדיוק לומר איפה ומה קרה. הציר מאוד חשוב ואסטרטגי. אנחנו משקיעים בו הרבה סד"כ, סמוי וגלוי. ישנם לאורכו המון מוקדים מאוימים. חלק מהפעולות עובדות מיד, ובחלק לוקח זמן עד שרואים תוצאות. ושוב - כמות האירועים לא טובה, ואנחנו צריכים להוריד אותה".
מהי ההנחיה או ההמלצה של הצבא לגבי נסיעה ב־443?
"חד־משמעית, להמשיך את השגרה על הציר. גם בשעות הלילה, ממבוגרים ועד טף, להמשיך את שגרת החיים. נכון, יש חיכוך, אבל הרבה ממנו הוא מול החיילים ולא מול האזרחים, כמו שראינו באירוע הטרגי בתחנת הדלק. יש אירועים נקודתיים, אבל המטרה היא להמשיך את השגרה".
ישנה טענה החוזרת ונשמעת שלפיה הצבא נגרר לפעולה אחרי האירועים, למשל סתימת הפרצות בגדר תחנת הדלק שנעשתה רק אחרי הפיגוע.
"אנחנו רוצים לאפשר מרקם חיים תקין המאפשר ביטחון לשתי האוכלוסיות. גם עכשיו, כשחסמנו חלק מהפרצות, עדיין אפשר להגיע לציר. אנחנו לא בחומת ברלין. אחרי האירוע הקשה שהגיע כמה חודשים אחרי דקירה קודמת באותו מקום, החלטנו שנעשה שם ספציפית משהו אחר. אבל זה לא שהתחלנו לעשות שם משהו רק אחרי הפיגוע. בלון התצפית כבר היה שם קודם. המוצב גם".
לצבא יש עוד משהו לעשות שלא נעשה כדי להחזיר לנוסעים בכביש את תחושת הביטחון?
"יש הרבה מה לעשות, אלא שזו כבר תהיה עליית מדרגה משמעותית יותר ואני לא חושב שאנחנו שם. אפשר לכתר את הכפרים, אפשר לסגור את תחנת הדלק לגמרי. אני מציע לנשום עמוק. עברנו ימים יותר מורכבים, והמצב בסך הכול בסדר".
יש מי שחושב שהמצב ממש לא בסדר. את אבי ברדוגו אנחנו פוגשים בחנותו במודיעין, 'מלך החיות'. הוא אחד הפעילים הבולטים ב'מוקד 443', קבוצה שמעבירה לאלפי אנשים החברים בקבוצות וואטסאפ מידע על המתרחש בכביש.
"אין ביטחון על הכביש", הוא פוסק. "אני גר בירושלים ועובד פה כבר חמש שנים. עד שלא הקמנו את המוקד, לא ידעתי מה באמת קורה על הציר. כל הדיבורים האלה על ציר 45 לא מובנים לי. זה בכלל פרויקט עתידי, ומבחינתנו זה לגמרי חלק מ־443. למה אני לא יכול להיכנס לתדלק בשקט בתחנה שנמצאת על הכביש? הם יכולים להגיד עד מחר שזה הכי בטוח. גם בצומת הגוש יש הרבה צבא, זה לא עזר להדר בוכריס ז"ל. אני לא לוקח סיכון.
"לא ברור לי גם למה הצבא לא סגר את התחנה אחרי הפיגוע. אם יש קטטה באיזה מועדון, דבר ראשון סוגרים אותו לשלושים יום. כאן נרצח חייל שלנו, וארבע שעות אחר כך התחנה כבר פעלה כרגיל. ראית את הגדר שבנו שם? הייתי צוחק אם זה לא היה עצוב. מצד אחד פתוח, מהצד השני גם פתוח. אין שום בעיה לזרוק אבן מעל או בקבוק תבערה".
ברדוגו סבור שאין הפרזה בתיאור האירועים על הכביש, אלא דווקא המעטה. "התקשורת מגמדת את מה שקורה כאן", הוא אומר. "מ־41 האירועים שקרו בנובמבר, דיווחו רק על האירוע שבו זיו נרצח. יש לנו 16 אלף איש בקבוצות השונות, ונגיע עד הכנסת. לא ננוח עד שנקבל תשובות ונוכל לחזור לנסוע בשקט על הכביש".
אתה מדמיין מצב שבו תגיד 'עד כאן' ותפסיק לנסוע ב־443?
"לא אעזוב את הכביש הזה לעולם. אשתי והמשפחה מתחננים אליי שאסע בדרך אחרת, אבל אני לא אנטוש אותו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם