"בתי הספר לרפואה בארץ דוחקים אותנו לחו"ל"
עשרות צעירים ישראלים בעלי תואר במדעים נוסעים ללמוד רפואה על אדמת קפריסין. מכיתת הלימוד בניקוסיה הם מספרים על הדרך הארוכה אל הסטטוסקופ המיוחל ועל מערכת היחסים המורכבת עם סטודנטים מסוריה ומלבנון
ערב לפני שהגיעה אליו ההודעה על קבלתו לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת לונדון בקפריסין, גדליה פנדל עוד ערך עם אשתו מרב רשימת "בעד ונגד". בני הזוג שקלו את העלות הגבוהה של הנסיעה, את הניתוק שייגזר על המשפחה, ואת העבודה החדשה והתובענית של מרב. "המסקנה הייתה שאין שום היגיון בלימודים כאן", אומר פנדל, "אבל למחרת, כשהתברר שהתקבלתי, היה לי ברור שאני הולך".
עוד כותרות ב-nrg:
- דיווח: ארה"ב פעלה להפיל את אסד בהפיכה צבאית
- עלייה המונית? 100 אולפני עברית יפתחו בצרפת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את פנדל, בן 27 ממושב שוקדה שבעוטף עזה, אנחנו פוגשים על מדרגות הקניון של ניקוסיה, סמוך לאוניברסיטה. הכיפה שמונחת על ראשו באופן קבוע לא נמצאת שם כעת: בשבת קודמת צעד ברחובות העיר וספג מבטים עוינים, "ואחרי החוויה הזו החלטתי ללכת בלי". הוא לא נתקל עדיין בגילויי אנטישמיות מפורשים, אך לדבריו הסטודנטים הישראלים השוהים באי חוששים שהדיווחים על המצב הביטחוני המתוח בישראל ישפיעו גם על הנעשה ברחובות ניקוסיה.
פנדל, בנו של ראש ישיבת ההסדר בשדרות ואב לשני ילדים קטנים, מממן את הלימודים בכסף שחסך לטובת קניית דירה בארץ. לילדים הסביר שאבא נוסע ללמוד רחוק, ויביא משם מתנות. הם, מצדם, הבטיחו לשמור על אמא "כמו בתקופות שאבא הולך למילואים". הקשר עם המשפחה נשמר באמצעות שיחות סקייפ מדי ערב, ומדי פעם גם בבוקר לפני היציאה לגן. אחת לכמה שבועות הוא קופץ לגיחה קצרה לישראל.
פנדל הוא לא היחיד שעזב מאחור משפחה וחברים לטובת לימודי רפואה באי במזרח הים התיכון. 32 סטודנטים ישראלים החלו השנה את לימודיהם במסלול הארבע־שנתי בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת לונדון בקפריסין - כרבע מכלל הסטודנטים במחזור.
לצד הישראלים לומדים בתוכנית יותר מ־25 סטודנטים ממדינות ערב השכנות – סוריה, לבנון ומצרים. "התבדחתי עם הלבנונים והסורים שהיה אפשר להקים את בית הספר במטולה וזה היה הרבה יותר קרוב לכולנו", אומר לי ירון (שם בדוי) כשאני פוגשת אותו ואת שאר התלמידים הישראלים באחד מחדרי הלימוד.
תוכנית לימודי הרפואה בניקוסיה הושקה לפני חמש שנים, בשיתוף עם בית החולים שיבא בתל־השומר ובית הספר לרפואה סנט ג'ורג' המשתייך לאוניברסיטת לונדון. סטודנטים בעלי תואר ראשון במדעים מישראל, מצפון אמריקה ומהאיחוד האירופי מגיעים לשנתיים של לימודי רפואה מרוכזים בבית הספר הקפריסאי, ומשם ממשיכים להתמחות של שנתיים בישראל, בלונדון או בקפריסין.
בשנותיה הראשונות של התוכנית נרשמו לפקולטה רק סטודנט אחד או שניים מישראל בכל מחזור, אבל השנה נוצר "בליץ" ישראלי על המוסד, ככל הנראה בזכות המלגות הנדיבות שמעניק בית החולים בתל־השומר, בחסות נדבן אמריקאי אלמוני. המלגות מכסות יותר ממחצית משכר הלימוד, העומד על 27.5 אלף אירו בשנה, ובתמורה מתחייבים הסטודנטים לעבוד כרופאים בישראל במשך חמש שנים.
הסיפורים של הסטודנטים הישראלים נשמעים כמעט זהים: הם בשנות העשרים המאוחרות לחייהם, מחזיקים בתואר ראשון ולעתים אף שני, חלקם בעלי משפחות. לאחר שקיבלו תשובות שליליות מהפקולטות לרפואה בארץ החליטו לא להתייאש, אבל גם לא לכלות את זמנם במבחני קבלה חוזרים. במקום זאת הם בחרו להגיע לקפריסין בעשרותיהם.
ומי נושא בעלות הכספית? אלישבע ברדוגו מירושלים וגולן בוביס מפתח־תקווה מספרים שאצלם לפחות, המימון לתואר מגיע מההורים. "אי אפשר להיות כאן סטודנט ולממן את עצמך", מוסיף יאיר דונין, בן 27 מהרצליה. "אתה צריך להגיע עם גב כלכלי חזק. המשפחה שלי תומכת, ויש לנו חסכונות. במקום להשקיע בחלום של דירה, אתה משקיע בחלום של לימודי רפואה".
"בארץ יוצא שאתה מבזבז זמן בהמתנה לתשובה חיובית במקום להתחיל כבר בלימודים, אז ויתרתי על העבודה המעניינת שהייתה לי ועברתי ללמוד כאן", מספר אשל אביתר (29), תושב העיר העתיקה בירושלים. "שכר הלימוד כאן יקר ב־20 אלף שקל בשנה לעומת שכר הלימוד בארץ, אבל כדי ללמוד בישראל הייתי צריך לחזור על מבחנים שעולים המון כסף ולהפסיד שוב עבודה - אז תכל'ס, החלטתי שכבר עדיף לי להתחיל כאן".
חלק מהסטודנטים הישראלים מתחזקים זוגיות מרחוק, אחרים חשבו שיצליחו לעשות זאת אך נשברו. "אשתי, עורכת דין במקצועה, עוזבת הכול ומצטרפת אליי בקרוב", מספר דונין. "היא שכנעה אותי ללכת על זה, אבל החודשיים האחרונים הוכיחו שזוגיות בשלט רחוק לא אפשרית מבחינתנו".
יעל טימרמן (30) מהמושב חדיד ניגשה למבחני הקבלה לתוכנית בלי לעדכן את בני משפחתה. "הבנתי שלפי הציונים שלי לא אצליח להתקבל ללימודים בארץ, ובמקביל שמעתי דרך פייסבוק על האופציה של קפריסין ונרשמתי. רק אחרי שהתקבלתי סיפרתי לבעלי והיה משבר, אבל בסוף הוא קיבל את זה. הוא נשאר בארץ לעבוד, והוא בעצם הספונסר שלי. אני מנסה לא לחשוב עליו בלימודים, כי זה ממש קשה. אנחנו נפגשים פעם בחודש, כשאני חוזרת לארץ".
ליטל אברהם (34) מפתח־תקווה, נשואה ואם לשתי בנות, נסעה לקפריסין בגיבוי מלא של בעלה ליאור. "ניסיתי להתקבל ללימודי רפואה בארץ במשך זמן ממושך ללא הצלחה, והלימודים כאן היו האופציה היחידה הריאלית עבורי", היא מספרת.
"לפני פתיחת שנת הלימודים הגעתי יחד עם ליאור ליום הפתוח, כדי לבדוק אם אנחנו יכולים לנהל כאן חיי משפחה דתיים, אבל גילינו שבניקוסיה אין משפחות דתיות ואין בית חב"ד שמאפשר קיום יהודי. בית הספר שהיינו צריכים לשלוח אליו את הבת הגדולה הוא לא יהודי, ולא רצינו לחשוף אותה מגיל צעיר למציאות כל כך שונה, בלי התפילות שהיא מכירה ושיעורי תורה".
לבסוף החליטו בני הזוג שליטל תיסע לקפריסין לבדה, ותחזור בכל סוף שבוע לארץ. את התואר היא מממנת כרגע מכספי קרן ההשתלמות שלה ושל בעלה. "לא הצלחתי להתקבל ללימודים בארץ למרות שיש לי ניסיון ומאסטר בביולוגיה", היא מספרת. "חששתי שאהיה כמו עמיתים שלי, שעשו תארים בביולוגיה ולבסוף התייאשו מהחלום לעסוק ברפואה והשלימו עם הקריירה שהגיעו אליה. לא רציתי להרגיש פספוס כל החיים שלי. ליאור, שראה את התהליך הקשה שאני עוברת כדי להגשים את החלום, תמך בי והיה מדהים".
לימור מרקו (30) מנתניה, בעלת תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית, נמצאת כעת בשנה השנייה שלה לתואר בניקוסיה. "שמעתי על התוכנית בקפריסין ברגע האחרון, כששירתי במילואים במהלך מבצע 'צוק איתן'. היתרון כאן הוא שכולם מגיעים מרחוק.
"בלימודים באיטליה, למשל, אתה סטודנט זר בתוכנית מקומית; כאן כולם זרים, וכך נוצרת קהילה בינלאומית של סטודנטים, ומכירים פה חברים מכל מיני מקומות. אפשר לומר שזה מרכז הפליטים של העולם. במחזור שלנו היינו ישראלים ספורים ולא קהילה, ולכן היינו צריכים להתחבר יותר לאחרים. למחזור הנוכחי החוויה תהיה שונה, כי הם חבורה גדולה שמושכת יותר תשומת לב".
סמדר פלד (33) מרעננה, גם היא תלמידה ותיקה, מברכת על המסה הישראלית החדשה בקמפוס. "מאז שהם הגיעו יש תחושה חמה ונעימה של בית, ואפילו מרגישים כאן בטוחים יותר", היא אומרת, ובחצי חיוך מוסיפה: "הכפלנו את מספר הסוכות בעיר, פתאום אפילו הרב הראשי של קפריסין הגיע אלינו בחג, בפעם הראשונה".
הסטודנטים אינם חוסכים בביקורת על המערכת הישראלית, שלדבריהם דחפה אותם לחפש חלופות מעבר לים. בארץ, הם מציינים, יש רק כ־120 מקומות לתוכנית ארבע־שנתית, המיועדת להכשיר לרפואה אקדמאים שכבר מחזיקים תואר במדעים. "ישראל לא פותחת עוד מקומות לימוד למרות שיש מחסור ברופאים", אומר בוביס. "המדינה בעצם שולחת אותנו ללמוד בחו"ל, לא משקיעה בנו שקל, ובסוף התהליך מקבלת רופאים מצוינים שמתחייבים לעבוד בארץ".
"ניסיתי להתקבל פעמיים לכל מוסדות הלימוד בארץ חוץ מהטכניון, ולא הצלחתי", מספר דונין מה הביא אותו עד לכאן. מקס פריסט, בן 27 מירושלים, מאיר את הקושי מהזווית שלו: "הפרוצדורה של קבלה ללימודי רפואה בישראל בלתי אפשרית לעולים חדשים שאינם דוברים עברית, כמוני. כל המבחנים נערכים בשפה העברית, ופשוט דואגים לזה שתישאר בחוץ. אז לא הייתה לי ברירה ומצאתי תוכנית חלופית".
"אם באוניברסיטת בן־גוריון יכולים לפתוח בית ספר לרפואה לתלמידים מחו"ל", שואלת מרקו, "למה שלא יפתחו גם לנו עוד מקומות? אנחנו לוקחים את הכסף שלנו ומשקיעים אותו במדינה זרה, למה?". דונין מוסיף ביקורת משלו: "אם היו נותנים לנו לשלם בארץ אותו סכום שאנו משלמים כאן, כולנו היינו עושים את זה בלי למצמץ. הטענה שלא פותחים מקומות בבתי הספר לרפואה כי אין מספיק תקנים להתמחוּת קלינית היא שטות, כי עובדה שבסוף אנחנו מגיעים להתמחות בארץ".
"בארץ אני עוד נמצא בהמתנה לתשובה אם התקבלתי", אומר אביתר. "גורמים לך לשלם כסף על אפס סיכויים להתקבל, ובעצם משלים אותך. עד הרגע האחרון אתה לא יודע אם התקבלת או לא. מדובר בתעשייה שמגלגלת סכומים גדולים".
"יש בעיה ביורוקרטית בהרשמה בארץ", מסכים דונין. "צריך לקפוץ דרך כל כך הרבה חישוקים כדי להגיע ללימודי רפואה: כל מבחן עולה 1,000־5,000 שקלים כולל קורסי הכנה, אין שקיפות בנתוני הקבלה, ומסננים אותך בלי להגיד לך למה נכשלת ולאפשר לך להשתפר. אינסוף מכשולים למען סיכוי קטן".
קפריסין מוכרת לישראלי הממוצע בעיקר כיעד לחופשה, אבל הסטודנטים הישראלים מדגישים שהם כאן כדי ללמוד. "כל השבוע אין לך זמן לבלות, האטרקציות נמצאות במרחק של שעות נסיעה", מספרת טימרמן, ומעירה שקצב החיים הרגוע מאפשר לה ולחבריה להפנות את כל מרצם ללימודים.
הישראלים מציינים שהיחס מצד התושבים הוא חיובי, ושבזכות שיעורי הפשיעה הנמוכים הם יכולים להשאיר דלתות פתוחות בלילה, כפי שנוהגים בני המקום. "עובדים כאן לאט", מוסיף דונין. "לא מתחילים את היום לפני עשר בבוקר, והקניון נסגר בשעה שש בערב".
דמי השכירות נמוכים: דירה חדשה ומרוהטת בת שני חדרים, סמוך לקמפוס, מושכרת ב־500 אירו בלבד. לדברי גולן, בעלי הנכסים יוצאים מגדרם כדי לרצות את הדיירים: "בניגוד מוחלט למה שקורה בארץ, המשכירים כאן מאוד נחמדים. בעל הבית קנה לי ריהוט על חשבונו והביא אותו לדירה". פנדל יודע שאתקשה להאמין כשהוא מספר ש"בעלת הבית לקחה אותנו לאיקאה ברכב שלה, ובחרה איתנו ריהוט על חשבונה. בדרך היא אפילו עצרה ליד נחל כדי שנטביל את הכלים".
לדברי דונין, המחיר ששילם בגבעת־שמואל על יחידת דיור מספיק לו כדי לשכור כאן דירה מרוהטת וגדולה, בת שלושה חדרים. "עכשיו קניתי גם רכב ב־3,000 אירו, רכב מצוין, בחצי מהעלות שלו בארץ", הוא מספר.
אבל לא הכול מושלם באי. "התקשורת כאן יקרה, כמו בארץ לפני מהפכת הסלולר של כחלון", הם מספרים.
"האינטרנט יקר מאוד – משלמים פה על חמישה מגה כמו ששילמנו בארץ על מאה מגה". גם מוצרי המזון לא זולים משמעותית ממחירם בארץ, אבל לדברי העולים החדשים מישראל, הכול מתאזן עם שכר הדירה, הנמוך בעשרות אחוזים מהנהוג בארץ.
השיחה גולשת לאוכל, איך לא. בערבי שבת ובחגים מארגנים הסטודנטים הדתיים ארוחות משותפות ממוצרי מזון כשרים שהם רוכשים בבית חב"ד בלרנקה, שם אפשר להשיג עופות, בשר, מיץ ענבים וחלות. את שאר המצרכים הם קונים ברשת המקומית carfor, לפי רשימה של מוצרים כשרים.
"לגדליה יש דירה, לאלישבע יש כישורים של שפית ולאשל יש פלטה", הם מספרים בחיוך על "ארוחות הסרוגים", כפי שהם מכנים אותן. "בשבת של חג סוכות אפילו ביקשנו מאחד הסטודנטים, נוצרי אדוק, שיהיה המלצר שלנו ויוציא את האוכל, כי יש בעיה של עירוב".
האוניברסיטה הקפריסאית הצהירה שתתחשב בחגים של בני כל הדתות, אך הסטודנטים הישראלים, שליש מהם דתיים, נתקלו בקשיים בתחום. "במהלך ראש השנה הגעתי לשיעורים בקמפוס כדי לא לפספס חומר, אבל הודעתי למרצה שאני לא יכולה לכתוב כי זה יום חג ליהודים. סטודנטית סורית שלומדת איתי הציעה מיד לסכם בשבילי את כל השיעור", מספרת טימרמן.
משבר משמעותי יותר אירע ביום כיפור. האוניברסיטה סירבה לדחות מבחן שנקבע לתאריך, על אף בקשותיהם של כל הסטודנטים הישראלים, גם החילונים שבהם. "בהנהלה הודיעו שזה יירשם לנו כציון חסר, למרות שהסברנו להם שחג עבורנו שונה מההגדרה הנוצרית, ואנחנו לא יכולים לעשות בו כלום", מתאר פנדל. "אנשים היו מודאגים מפגיעה בלימודים, אבל בסופו של דבר השלימו לנו את הבחינה".
לדברי מרקו, גם בשנה שעברה נתקלו הסטודנטים בבעיות דומות. "ההנהלה הצהירה על הכרה בחגים של העדות השונות, אבל בסופו של דבר יצאנו לחופשת האביב רק בערב פסח. ניסינו להסביר שאין לנו מה לאכול פה ושאנחנו צריכים להספיק להגיע לארץ, אבל הם אמרו שלא יכירו לנו בזה כסיבה להיעדרות".
פרופ' פיטר מק'קורי, ראש התוכנית, דבק באמירה שבית הספר משתדל לכבד את בני כל התרבויות והדתות. "בימי שישי למשל אנו נמנעים מלקיים לימודים ומבחנים אחר הצהריים בגלל שבת. אבל זמני המבחנים נקבעים באנגליה ולא כאן, ואנחנו מנסים לעזור לסטודנטים ככל האפשר", הוא מסביר.
לדברי מ'קקורי, האוניברסיטה הקפריסאית שמחה מאוד על שיתוף הפעולה עם בית החולים שיבא. במוסד מברכים על הגידול במספר הסטודנטים הישראלים השנה: "כבר עם הקמת בית הספר לפני חמש שנים רצינו שיירשמו הרבה סטודנטים ישראלים, אבל בהתחלה זה היה קשה - כולם הלכו להונגריה, צ'כיה ומקומות דומים. רק אחרי הרבה פעילות שיווק הצלחנו להביא אותם".
לדבריו, העובדה שהסטודנטים המגיעים לניקוסיה לא התקבלו ללימודים בישראל, אינה מצביעה על רמה נמוכה. "הם סטודנטים טובים, פשוט אין בישראל מספיק מקומות לימוד. אלה צעירים חכמים מאוד. הישראלית הראשונה שסיימה אצלנו הייתה ממש טובה, פנטסטית, וגם האחרים שבאו אחריה מסתדרים טוב. הם רק בתחילת דרכם".
הבוגרת שמק'קורי מדבר עליה היא קרן שקד, שסיימה את לימודיה בשנה שעברה וכעת עובדת בתל־השומר.
לדברי לימור מרקו, גם המרצים שבעי רצון מהרמה הלימודית של הישראלים. "הרופאים שמלמדים אותנו אמרו שכיף להם לפגוש סטודנטים מישראל, כי כשאנחנו מגיעים לפה אנחנו כבר מיומנים בנושאים הביולוגיים".
על ההבדלים בין תוכנית הלימודים הלונדונית לזו הישראלית היא מספרת: "מהיום הראשון כאן מלמדים אותך איך לאבחן, ולכן תהיה לנו יכולת קלינית טובה. החיסרון הוא שהבסיס המדעי שלנו חלש יותר. בארץ מדגישים מאוד את הצד המחקרי של הלימודים, כדי להוציא חוקרים".
"בארה"ב מתקבל ללימודי הרפואה אחד מכל שלושה מועמדים, ובארץ זה בערך אחד מ־15", אומרת סמדר פלד. "בסופו של דבר, הרמה של סטודנט שמגיע לכאן מישראל היא גבוהה מהרמה של סטודנט ממוצע לרפואה בארה"ב". היא מוסיפה שלתחושתה, בית הספר מושפע לטובה מהנוכחות הישראלית: "למדתי באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ואין מה להשוות - שם היה מדובר בבית ספר פרו־פלסטיני, וכאן יש מקום מפגש מקסים על קרקע ניטרלית".
טארק (שם בדוי), ערבי־ישראלי מצפון הארץ המגדיר את עצמו פלסטיני, מגיע גם הוא למפגש שלנו עם הסטודנטים הישראלים. "שמחתי לגלות כאן דוברי ערבית מהמדינות השכנות. אחרי שבוע שדיברתי עברית ואנגלית, התגעגעתי לדבר ערבית ושמחתי לשוחח איתם", הוא מספר. "כאן יהודים וערבים נמצאים במקום סטרילי, ושמים את מטעני העבר בצד. מכאן ייצאו ניצנים של שלום. אני לא שופט פה את האנשים לפי דעותיהם הפוליטיות, אלא כעמיתים".
מעט לאחר שהמסר הדיפלומטי נשמע בכיתת הלימוד, עוזב טארק את המקום לטובת מסיבת יאכטה שאליה הולכים גם סטודנטים נוספים, והשיחה גולשת למצב הביטחוני הקשה בארץ. "אנחנו חוששים לבני המשפחה", אומרת טימרמן, ופנדל מוסיף: "כשהתברר לי שמי ששומר בשוקדה, ליד אתר בנייה שעובדים בו פועלים מרצועת עזה, הם הורים לא חמושים - הרמתי מכאן צעקות שידאגו לשמירה יותר טובה. דווקא כשאתה לא שם, אתה חושב על זה יותר".
"אני מכיר את הפרצופים של שניים מההרוגים בעיר העתיקה, הם שכנים שלי. אבל אתה רק נתקע ליומיים ואז ממשיך הלאה, כמו אחרי כל פיגוע", מספר אביתר. "אני מסתייג מהדיבורים שהיו כאן על הרמוניות־שמרמוניות. לפני כמה ימים ישבתי עם בחור לבנוני שהסביר לי שהבעיה של המזרח התיכון היא התנועה הציונית. הנה, טארק שישב כאן אומר לנו שהוא פלסטיני.
"המשחק פה הוא שאתה לא מעלה את הסיפור הפוליטי, כי ברגע שנפתח את זה תצא כל הג'יפה. אתה פשוט נמנע מלדבר על הנושאים האלה". דונין מציין כי "יש כאן הסכמה הדדית שלא מדברים פוליטיקה, ובנוסף יש הרבה אנשים שלא אכפת להם מהנושא הפוליטי".
"השאלה היא מה הם חושבים עלינו כשהם הולכים לישון בלילה", אומר אביתר, והאחרים צוחקים: "גם אם ידקרו אותנו, נדע מה לעשות כדי לעצור את שטף הדם".
פנדל: "כששוחחתי בתחילת השנה עם בחור לבנוני, אמרתי לו שהערבית היחידה שאני יודע היא מהצבא - 'עצור או שאני יורה'. הוא צחק, ועברנו לאנגלית".
טימרמן: "אנחנו מתרכזים בלהפוך לרופאים, ואת הנושאים הביטחוניים מנסים לטאטא מתחת לשטיח. יש לי כעסים, אבל צריך לעשות את ההפרדה".
מרקו מספרת שדווקא בעת לימודיה בארץ הייתה המתיחות מורגשת יותר. בקמפוס בניקוסיה היא לא נתקלה במסרים עוינים ובפעולות אנטישמיות, אבל היה מקרה מטריד אחד: "בתחילת השנה שעברה הקרינו לנו מצגת על תוכנית הלימודים, ובמסגרתה הראו מפה של ישראל משנת 48', כשחצי מהמדינה חסרה. פנינו להנהלה ואמרנו שאם היה כאן עניין פוליטי עדיף כבר להסיר את המפה, ואם זו טעות כדאי לתקן אותה, כי ישראל מזמן לא נראית ככה. הם הסבירו שזו תמונה שהורידו מגוגל בתום לב, והודו שמדובר בטעות".
בין מסדרונות הקמפוס אנחנו פוגשים את מוסטפה, שעזב את סוריה ואת משפחתו לטובת לימודי רפואה. מלחמת האזרחים במולדתו גרמה להרס בית החולים שניהל אביו בחומס. "בית החולים הזה העניק טיפול רפואי לפצועי מלחמה רבים, שהשתייכו בעיקר לכוחות האופוזיציה", הוא מספר. "בתוך שנה האופוזיציה תפסה שם את השליטה, והמשטר הפגיז את האזור והחריב את בית החולים שלנו כליל. לאחר מכן המשפחה שלי עברה מחומס לדמשק, ואבי פתח שם קליניקה קטנה".
מוסטפה מספר שהמצב בארצו חמור פחות מכפי שנדמה. "התקשורת מגזימה ומתמקדת בקיצוני, בזמן שבמרכזי הערים המצב טוב יותר. יש הפצצות, אבל אפשר לחיות עם זה".
על המעורבות האיראנית הוא אומר ש"רוב התושבים לא מרוצים ממנה, כי בלי האיראנים הנשיא לא היה מחזיק בכיסאו בשלוש השנים האחרונות, והייתה יכולה להיות לנו כבר מדינה דמוקרטית. עכשיו ארגון דאעש נכנס פנימה ומלחמת האזרחים התרחבה. כבר עדיף לנו לתת לבשאר להמשיך לשלוט, העיקר שהם יעזבו. אני לא תומך בו, אבל זה בשביל ביטחון האזרחים".
כשאני שואלת אותו על יחסיו עם הסטודנטים ממדינת האויב ששמה ישראל, עונה מוסטפה: "יש לי הרבה חברים קרובים ישראלים. אני מתייחס לאנשים לפי המנטליות שלהם, ולא אכפת לי במה הם מאמינים. אני חושב שהממשלות גורמות לנו, האזרחים, לראות זה בזה אויבים. לי ולך אין סיבה לשנוא זה את זה".
אחרי הלימודים מתכוון מוסטפה לעבוד כרופא בארה"ב. "מרוויחים שם יותר, ולרופאים שם יש מעמד טוב יותר. לסוריה אני לא חוזר. אני יודע שהמדינה שלי צריכה מינימום שישים־שבעים שנה כדי להיבנות מחדש. מדינה לא מבוססת על גשרים ובניינים אלא על העם שבה, ומיליוני בני אדם כבר עזבו.
"סוריה מדינה חזקה והיא כנראה תתאושש בסוף, אבל האנשים לא יצליחו להתאושש. נדיר למצוא אזרח שלא נפגע מהמלחמה הזאת. כל 23 מיליוני האזרחים איבדו מישהו. פליטים הולכים כעת לגרמניה ולשוודיה, וכשהם יקבלו את הפספורט, יראו את הילדים שלהם בבתי ספר טובים וימצאו עבודה, הם אפילו לא ישקלו לחזור".
מהמועצה להשכלה גבוהה נמסר בתגובה לטענות הסטודנטים על דחיקת רגליהם מלימודים בארץ: "אנו שמחים ומברכים על כל סטודנט חדש המבקש להיכנס בשערי ההשכלה הגבוהה. עם זאת, בשל מגבלת התשתיות הקיימות בארץ, ובפרט בשדות הקליניים בבתי החולים, מספר הסטודנטים האפשריים ללימודי רפואה מוגבל. יצוין כי מספרם גדל משמעותית בעשור האחרון, לאחר מאמץ משותף של מל"ג, האוניברסיטאות ומשרד הבריאות".
באשר לטענה שעולים חדשים אינם יכולים לעבור את בחינות הקבלה, משיבים במל"ג: "הבחינות אינן דרישה של המל"ג אלא של האוניברסיטאות, הקובעות את תנאי הקבלה במסגרת החופש האקדמי שברשותן. אנו קוראים לאוניברסיטאות לוודא שכל אזרח בישראל יקבל הזדמנות שווה ללימודים בכלל וללימודי הרפואה בפרט".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם