ראשי » חדשות » בארץ

מסמך אישי: "הייתי נער גבעות, בזנו לציונות הדתית"

"לא הגענו ממשפחות מרוסקות ולא נזרקנו מהישיבה. גדלנו בציונות הדתית, אבל בזנו לה". ש', שהשתייך בצעירותו לנוער הגבעות, כותב על ההוויה המרדנית ועל הניכור מדור המייסדים של ההתיישבות, וגם מהרבנים. מסמך

כבר אז, בתחילת העשור הקודם, זה היה אירוע חריג: פגישה בין אחד מבכירי מערכת הביטחון לרב היישוב יצהר, הרב דודי דודקביץ'. למרות המתיחות מסביב, הפגישה עברה בשלום. רק כשהסתיימה יצא הבכיר מבית הרב וגילה שיד נעלמה ופוחזת פנצ'רה את גלגלי רכבו. הרוחות סערו, רב היישוב הובך.

עוד כותרות ב-nrg:
- לראשונה: קנאביס רפואי עם תעודת כשרות
- האוצר: "ברקת עושה שימוש ציני בעובדיו החלשים ביותר"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כמה ימים לאחר התקרית נקלעו כמה מחבריי - נערי גבעות, או 'גבעונים' כפי שנקראנו אז - לטרמפ מזדמן. הנהג, איש שב"כ חובש כיפה, קשר איתם שיחה. "מי שרף את המסגד בכפר חווארה?" שאל. "אין לנו מושג, אבל זה כנראה התנזים היהודי", התלוצצו הטרמפיסטים. "מילא המסגד", הקשה הנהג, "אבל למה לפנצ'ר רכב של בכיר מערכת הביטחון, ועוד בפגישה עם הרב דודקביץ'?" הנערים לא התבלבלו: "זה לא קשור אלינו", השיבו. "את הפנצ'ר ביצעה המחלקה היהודית שלנו. לא רק אצלכם יש מחלקות".
 
הבדיחה האקראית הזו מסמלת את הנתק בינינו, נערי הגבעות דאז, ובין הסמכות המקומית. רובנו הגענו מבחוץ. היינו נערים, בדרך כלל פליטי ישיבות נחשבות בציבור הדתי־לאומי, שמצאו בית חם ואידאולוגי במאחזים הטריים ואימצו קוד לבוש וסגנון דיבור ייחודי, ובעיקר כמויות של ביטחון עצמי.

הביטחון העצמי הזה הוא שאפשר לנו להביך את רב היישוב יצהר - בסיס האם שלנו - בזמן שהוא מארח אישיות חשובה כל כך. מילא להביך, להפוך את זה לצ'יזבט פופולרי. חוסר ההזדהות עם קהילה מקומית בעלת סמכות רבנית מוסכמת הוא המפתח להבנת 'נוער הגבעות', הקבוצה שהייתי חלק ממנה במשך כמה שנים מחיי.

כותרות העיתונים אינן משקרות. שרפת המשפחה הפלסטינית בדומא, שהביאה לעינוי עצורים יהודים שחשודים במעשה, היא חציית קו חדש של אלימות. אבל פגיעה בפלסטינים, שעדיין בטלה בשישים לעומת הטרור הערבי, היא לא דבר חדש.

החידוש הוא ברמת הנתק בין אנשי 'תג מחיר' לממסד, כל ממסד, ואובדן השליטה. ההיסטריה התקשורתית סביב הנתק הזה ("חבורה שרוצה להמליך מלך!") מייצרת כמויות של אבחנות שגויות, וממילא גם פתרונות מטופשים. הסיפור שלי, גם אם לא ישנה את השיח, יעזור אולי להפוך אותו למדויק יותר.

לא הגעתי ממשפחה מרוסקת, ולא נזרקתי מהישיבה בבושת פנים. גם חבריי לא. הובלתי את עצמי החוצה מבחירה. לא ישבנו על הברזלים בכיכר ציון, ולא התרועענו עם הפרובוקטורים של כהנא בחוצות ירושלים. הגענו, כל אחד בדרכו, היישר מהישיבה אל חיק גבעות השומרון ויהודה.

גדלתי בערוגות הציונות הדתית, אבל בזתי לה ולדמויות המפתח שלה. הם נראו לי מיושנים, בעלי תמימות 'חנן פורתית', מנותקים מההוויה החדשה שכללה עבודת אדמה ורעיית צאן, חיבור עמוק לקרקע, הסתפקות במועט וגאוות יחידה.

ההליכה במעוזי גוש אמונים - עפרה, פסגות ואלון־שבות - בפאות סתורות, כיפת צמר גדולה, נעלי צבא, ניחוח צאן ושבוע בלי מקלחת, הייתה קסומה. כמו לוחם שיוצא הביתה מעוטר בסמלי היחידה - אלה היו העיטורים שלנו. אימצנו לנו שפה, תעוזה וחבורה, שגם אם פיזית הייתה מפורזת ומפורדת - הייתה מגובשת כמשפחה.
 

את כל אלה הציונות הדתית, שגדלה והתרבתה לממדים עצומים, לא הייתה מסוגלת לספק. לא הישיבה, בטח שלא המכינה, ובוודאי לא הציבור הרחב שמבחינתנו כילה את זמנו בהפגנות סרק בערים הגדולות. אנחנו באנו לעבוד. העימותים עם הפלסטינים, אגב, התחילו רק בשלב מאוחר יותר.

אחד האירועים שמשכו אותי מהישיבה החוצה, לגבעות, היה פינוי מאחז קטן שלא נחקק בזיכרון הלאומי. בימים שלפני הפינוי התרכזנו במאחז - קבוצה של אנשי גבעות, תלמידי ישיבות ואולפנות ומתיישבים מהסביבה - במטרה למנוע אותו.

שם ראיתי לראשונה את תושבי המאחזים. הם היו כריזמטיים, קשוחים, שונים בכיפות הצמר הגדולות שחבשו ובחספוס שאפיין אותם. רובם היו בוגרי צבא שניסו להגשים את חלום ההתיישבות, ואף איבדו אחד מחבריהם בפיגוע. אחרי כמה ימי המתנה פונה המאחז באלימות קשה, תוך כמה שעות. תושביו צפו מרחוק במפעל חייהם נחרב עד היסוד. חזרתי לישיבה חבול ומדמם מהמכות שספגתי, אבל בעיקר הלום קרב.

זמן לא רב אחר כך הגעתי לראשונה לגבעות. ההתאקלמות הייתה מושלמת. אורח החיים האלטרנטיבי סיפק את כל הצרכים המנטליים של מי שראה מולו את המסלול הדתי־לאומי הקלאסי - ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר, צבא - וביקש לעצמו מסלול חלופי, מעשי ומשמעותי יותר בעיניו.
 
המרדנות שלנו כוּונה קודם כול כלפי דור המייסדים. אלה שהקימו יישובים, הקיפו אותם בגדר ובחיילי אבט"ש והמשיכו הלאה, לשכונת הקוטג'ים הבאה. לנו לא הייתה גדר. השטח נשאר פתוח, פרוס לרגלינו. אם ערביי הסביבה יבואו, בוודאי נוכל להם. דור המייסדים, תושבי היישובים הגדולים, החזיר לנו בחשדנות. חלק עזרו באוכל וציוד, הרוב פגשו בנו לראשונה בטרמפיאדות, העלו אותנו ומיהרו לפתוח חלון כדי לאוורר את הרכב.

הניכור והנתק ששררו בינינו ובין האוכלוסיות המגוונות ביהודה ושומרון כמעט בלתי נתפס לאוזן חילונית טיפוסית. המרחק הפיזי בין קיבוץ כפר־עציון ליישוב הסמוך בת־עין, למשל, לא עולה על חמש דקות נסיעה. אבל המרחק המנטלי זהה למרחק מתל־אביב הגדולה.

מלבד הכינוי 'מתנחלים', לא היה לנו הרבה מן המשותף עם תושבי היישובים הסמוכים. "זו לא דרכנו", הייתה הבדיחה הקבועה שלנו על 'המרכזניקים', תלמידי ישיבת הדגל 'מרכז הרב' - אלה שמסתייגים מכל פעילות שאינה מתיישרת עם הממסד, הצבא והממשלה, ומפטירים שוב ושוב "זו לא דרכנו". הם היו כנועים וחוורים כצבע הפלורסנט בבית המדרש, אנחנו גואלי הקרקע החדשים, צרובים משעות של סיקול אבנים בשמש.

הישיבות התיכוניות, שלא מבחירה, תפקדו כמחלקת משאבי האנוש שלנו. תלמידיהן הגיעו להתארח בשבתות או להתנדב בימי חול. מול השיממון שחיכה להם בישיבה - לימודים אינטנסיביים בתוך אינקובטור מבודד - הם ראו אותנו, בני גילם שמתפקדים כבוקרים למהדרין. הם נשמו את האוויר הצח ואת הנופים הפראיים, חוו את החיבור הבלתי־אמצעי לקרקע ואת היעדר הגבולות. אט־אט הפכו השבתות לשבועות, והכיפה הקטנה הגדילה נפח וקוטר. כמה חודשים ואתה בפנים.

מעולם לא הפעלנו 'מנגנון גיוס' מתוחכם ומדוקדק. להפך; התיכוניסטים שהגיעו אלינו לא התקבלו בחיבוק ובריקוד דגלים, ספק אם בכלל הוזמנו. דווקא תחושת הקבוצה הסגורה, שאיננה ששה לקבל חברים חדשים, היא שקסמה להם. מאחור הם השאירו את מה שכבר הפך למילת קוד תקשורתית: הרבנים.
 

אני נזכר כיצד פעם, במהלך ויכוח עם כמה בני ישיבה ששהו אצלנו, קיללתי נמרצות את הרב עובדיה יוסף. הסיבה: מעורבותו בהסכם אוסלו. האורחים הזדעזעו, ומיהרו לספר על השיחה לאחד הבוגרים בגבעה. "מה אתם רוצים?" הוא ענה לתדהמתם, "הוא צודק". גם שמותיהם של רבנים 'מקובלים' יותר בציונות הדתית, כמו הרבנים דרוקמן, אבינר וטאו, התגלגלו על לשוננו בליווי תארים יצירתיים שאינם כוללים את המילה רב.

מעניין לשמוע עכשיו את חשובי רבני הציונות הדתית מסתייגים ומגנים, ומתנצלים על קיומם של עשבי הפרא. כוונתם של הרבנים שרלו, בן־נון, סדן ואחרים בוודאי טובה, אבל השפעתם על חבריי באותם ימים ועל מי שבאו אחרינו פחותה מזו של נזיר שתקן. הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם־צבאית בעלי, הוא דוגמה מצוינת. בניגוד לבני הישיבות התיכוניות, תלמידי המכינות ובראשן המכינה בעלי היו הראשונים באויבינו.

השנאה הייתה הדדית. בדרך כלל היא הסתכמה בוויכוחים והקנטות בטרמפיאדה הסמוכה, אך לעתים גם בחילופי מהלומות. מה שנאנו בהם? את ההערצה לצה"ל ולמדינה, את ה'ממלכתיות'. מה הם שנאו בנו? את האנרכיזם, את פריצת הגדר, את ההתרסה נגד סמכות המדינה, הלא היא "יסוד כיסא ה' בעולם". קולו המגנה של הרב סדן הוא במקרה הטוב שעשוע לאוזני צעירי המאחזים, ובמקרה הגרוע זרז להמשיך בדרכם הצודקת.

לפני כמה ימים התראיין בתקשורת אביו של 'נער גבעות לשעבר'. האב הכעוס השליך את צרותיו על מי שנחשבים הסמכות הרוחנית של נוער הגבעות. "לרבנים הקיצוניים יש השפעה מאגית על הצעירים", אמר.
 
הכאב היה ניכר, אבל הטעות מוחלטת. הרב יצחק גינזבורג למשל, ששמו עלה לאחרונה כאבי אבות מעשי 'תג מחיר', שימש לנו בקושי פוסטר רוחני בלתי־מושג. הגענו לשיעורים שלו, בעיקר ל'התוועדויות', כחלק מהפולקלור המקומי, אבל מהר מאוד ויתרנו על הניסיונות להבין את המלל החסידי־קבלי, שתובל באינספור גימטריות ורמזים סתומים והוגש באינטונציה שקטה וכבדה.

הטבענו את חוסר ההבנה בוודקה הזולה, וחיכינו להפוגות המוזיקליות. רק תלמידיו המובהקים של הרב שלטו בחומר והבינו אותו, אבל להם לא הייתה נגיעה לזרוע המעשית של הגבעות.

רב נוסף, הרב דניאל סטבסקי, שהופיע בסרטון החתונה המפורסם, היה בתקופתי לא יותר מקוריוז חביב, מיני־אדמו"ר חייכן בעל מבטא דרום־אמריקאי מתגלגל. ממעונו בירושלים הוא פרס את חסותו על מספר זעום של נאמנים. עכשיו, ברוח ההתלהמות התקשורתית, הוא מינימום השייח' יאסין.

גם רבנים אחרים ששמם הוזכר לאחרונה היו בקשר כלשהו, מי יותר ומי פחות, עם הנערים בשטח. אבל השפעתם הייתה שולית, אם בכלל. היו שניגשו לדמויות רבניות כדי לברר סוגיות ביחס לגוי - כלומר הערבי - אבל הם עשו זאת רק בדיעבד. מעולם לא נזקקנו ל'אישור' הלכתי לפני שבנינו בית, טיפחנו עדר או התעמתנו עם פלסטינים.
 
המחשבה כאילו עיון מעמיק בספר כמו 'תורת המלך' הניע אותנו לקום ולעשות מעשה, היא בדיחה תלושה. ספרים, מכל מין וסוג, שירתו את האידאולוגיה רק כאשר הם תאמו אותה. ההכשר יכול היה להגיע באותה מידה מ'תורת המלך', מספר ישעיהו או מסדרת חסמב"ה.

לנוער הגבעות אין ולא הייתה סמכות רוחנית, ציבור תומך או עידוד מלמטה. הנתק מחלק מתושבי יהודה ושומרון היה מוחלט, ולא פעם הגיע לעימותים נקודתיים. רבים מהם ראו בנו נזק תדמיתי, גידולי פרא חסרי אחריות. לא מדובר בכתב הגנה פיקטיבי. זו המציאות, לפחות כפי שהייתה בתקופתי.

אם הציבור, על רבניו ומנהיגיו, היה תומך בנו ומעודד אותנו, היינו מאבדים את העוקץ. אי אפשר לפתח תודעת יחידה בדלנית כאשר ההמון מריע לך. תחושת הנרדפות, גם אם בחלקה לא הייתה מוצדקת, תדלקה אותנו. לא צמחנו כפלג משופר של הציונות הדתית אלא כמרד נגדה.

נציגי ההתיישבות - עסקני מועצת יש"ע ותנועת 'אמנה' - היו בעינינו פקידי ממשל מדושני עונג, משת"פים בזויים שמזמן שכחו טעם רגבי אדמה מהו. חלקם סולקו לא פעם בבושת פנים, אחרים מחלו על כבודם ושמרו על קשר.

זכור לי במיוחד עסקן אחד, כרסתן ומגולח - אינדיקציה ברורה למישהו 'משלהם' - שייצג בעינינו את כל תחלואי מועצת יש"ע. לא עזרו הפצרותיהם של החבר'ה הבוגרים כי מדובר באדם שעוזר ומסייע וכוונותיו טובות; שמו של אותו עסקן הפך אצלנו לכינוי גנאי לכל בני מינו.

באופן משעשע למדי, התופעה הזו של בוז לדרגים שמעל, לאחראים ולעושי דברם - שכפלה את עצמה גם בתוכנו. רבים מחלוצי המאחזים התבססו והקימו יישובים קטנים לתפארת, ואפילו עסקי חקלאות ובנייה משגשגים. עם הבגרות וההצלחה באה האחריות. הוותיקים הללו לא רוו נחת ממעשי הפוחזים הצעירים, וטרחו להביע את מורת רוחם. מהר מאוד הפכו גם הם לגורמים עוינים.
 

אברי רן, אחת הדמויות החשובות והמיתיות בתולדות הגבעות, מייצג יפה את התופעה. רן היה אחד הראשונים. הוא חשב בגדול, עשה בגדול והתבסס בגדול. המאחזים שהקים היו דוגמה ומופת. אלא שרן, איש תקיף, חסר פשרות ועמוס אידאלים, לא תמיד אהב את ההתנהלות של הצעירים במאחזי בנימין ושומרון. לא פעם הוא גם נזף וגער, וכך הפך מבחינתנו מאדם עתיר זכויות והישגים שגם סייע ביד נדיבה לכל תושבי האזור, למוקצה מחמת מיאוס. ועדיין, בהשוואה לאברי רן, מועצת יש"ע הייתה ממשלת זדון.

הניסיון הנוכחי להטיל על הנהגת הציונות הדתית אחריות לטיפוח מפגעי דומא מגוחך כל כך, שכבר הגיוני יותר להאשים את רון חולדאי באחריות למעללי מועדון אלנבי 40. הוא לפחות יכול לשלול רישיון עסק.

למעשה, הרגשנו קרובים לציבור החרדי הרבה יותר מאשר לציונות הדתית. גם אם חלקנו לא שמרו מצוות קלה כחמורה, הרוב המכריע התנהג כפי שמצופה מאדם עטור פאות מסתלסלות וזקן מדובלל. אפילו את שיער הקרקפת גילחנו, בדומה לנהוג בחצרות חסידים.
 
המודל החרדי של התנתקות חסרת פשרות ויצירת אוטונומיה אטומה בתוך ההפקרות הישראלית, התאים לנו ככפפה ליד. בלי מחשב, טלוויזיה או רדיו; בלי חברת נערות, למעט נישואין בגיל מוקדם. נכון, בניגוד לחרדים לא היו לנו רבנים שלאורם הלכנו, אבל תשובות לשאלות הלכתיות פשוטות סיפקו לנו פוסקי הלכה חרדים או מקומיים. הציבור החרדי בוודאי לא ישמח לשמוע את זה, אבל האבטיפוס שיצר היה המודל שלנו. למעשה, היינו חרדים קרביים.

מכאן גם נגזר היחס למדינת ישראל. אם המגזר רקוב ורבניו לא רלוונטיים, על אחת כמה וכמה מדינת ישראל. כבחור צעיר נעתי בין אמונה כלשהי במדינה כפשרה בדיעבד, לבין משטמה מוחלטת בשלבים מאוחרים יותר.
 
זכור לי שבאחד מימי העצמאות הגיעו הוריו של אחד מחבריי - ציונים־דתיים קלאסיים - לביקור במאחז 'גבעות עולם' שהקים אברי רן. "חג שמח", הם מיהרו לברך אותו. רן, אדם זועף בעל קול בס עמוק, התעצבן: "איזה חג? אני לא חוגג שום חג". ואם אברי רן, אדם שעוד ניהל דיאלוג כלשהו עם הממסד, לא הכיר בקדושת יום העצמאות, על אחת כמה וכמה אנחנו.

מבחינתנו המדינה הייתה שריד לפטנט שפג תוקפו. תושביה החילונים היו לקוחות תמימים שעוד החזיקו בו מתוך הרגל, אבל בתוכם מפעמת רוח יהודית אמיתית שסופה לצאת. לא חשבנו עליהם ולא באנו איתם במגע, למעט אנשי שב"כ מגושמים שהגיעו לרחרח אחת לתקופה והציגו את עצמם בשמות הפיקטיביים והלא יצירתיים בעליל 'חרמון' ו'ירדן'. בניגוד לדור החדש של נוער הגבעות, לא שאפנו להמליך מלך או להפיל ממשלת זדון כלשהי. האמנו שבמוקדם או במאוחר, מדינת ישראל תכבה את עצמה לבד.

ההתנגשות האמיתית עם המדינה התלקחה בתקופת האינתיפאדה השנייה. מנקודת המבט שלנו, השלטון עשה אז הכול כדי להפגין את אזלת ידו. את חברינו פינו מקבר יוסף. מדחת יוסוף, שנשאר להחזיק ולשמור על מתחם הקבר עם קבוצת לוחמים, הופקר ודימם למוות, בעוד שיירת הטנקים והנגמ"שים בכניסה לשכם לא קיבלה הוראה לשעוט קדימה, מול עינינו ההמומות.

ברשת הקשר שמענו את טייסי המסוקים מתחמקים מהוראות מפורשות לירות כדי להגן על החיילים הנצורים, ונסוגים מחשש שיפגעו בחפים מפשע. קבוצת מטיילים בהר עיבל נקלעה לאש תופת וחולצה רק כעבור שעות ארוכות. תושבים בכל חלקי יהודה, שומרון וגוש קטיף, סבלו מפיגועי ירי וזריקות אבנים על בסיס יומי. שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים, נרצחה מירי צלף ערבי בחברון. צה"ל איבד שליטה. הדרכים הפכו למלכודות תופת. הדם רתח. הסיטואציה הזו היא שהביאה אותנו להתעמת עם פלסטינים בעצימות משתנה.
 

מִשותפים לתופעה אקולוגית, יצירתית ולא אלימה, הפכנו לשחקנים בשדה קרב. במרוצת השנים השתנה המאבק מהגנתי בדיעבד לאלים לכתחילה.

כן, הייתה אלימות. לא שרפנו בתים על יושביהם, לא ריססנו כתובות נאצה ובטח שלא העברנו מסרים דרך פעולות ראווה מטופשות. זה גם אחד ההבדלים בינינו לבין הדור החדש. החבורה הנוכחית פועלת כלפי חוץ: מרססת, בורחת ומחכה למצלמות ולזעזוע. אלו מעשים שבתקופתי נחשבו עלובים, משום שכל מטרתם 'שופוני' ואין להם תכלית קונסטרוקטיבית ראויה.

בתקופתי, הרוב המוחלט של העימותים עם ערביי יהודה ושומרון התרחש בעקבות פיגועי ירי ויידויי אבנים על הדרכים. כפרים שמהם ירו או זרקו אבנים על רכבים, חטפו בו במקום. היו שבועות סוערים שבהם ישנתי לילות רצופים עם בגדים ונעליים, כמו חייל בכוננות לקראת הקפצה.

יידוי אבנים או ירי על רכב ישראלי נענו מיד בזריקת אבנים משלנו או שלל תגובות אחרות. במרוצת הזמן נחשפה גם חולייה יהודית שכוונותיה היו רציניות הרבה יותר, וגם מספר אירועי ירי על פלסטינים לא פוענחו עד היום, אבל לי לא היה קשר ישיר לאותה התארגנות.

קל לקרוא את זה ולהזדעזע מנטילת החוק לידיים, שאכן יש בה פוטנציאל הרסני. מצד שני צריך להבין את הסיטואציה. האיום היה מיידי, וחוסר האונים של האוכלוסייה משווע.

באותן שנים השתתפתי בהלוויות במספר זהה כמעט לביקורים של בני גילי בקולנוע. לא פעם נקלעתי בעצמי לאירועי ירי ופיגועי אבנים. זכור לי שבאחד מימי שישי אספה אותי כטרמפיסט אישה צעירה, כשלצדה ישב בנה הקטן. באמצע הנסיעה, בתוך כפר ערבי, ספגנו מטח אבנים שסדקו את השמשה הקדמית ובקושי אפשרו להמשיך בנסיעה. הנהגת המבוהלת הצליחה להגיע למחסום הקרוב, אבל מלבד אמפתיה כנה גילו החיילים בעיקר חוסר אונים. זה מה שגרם לצעירים, שגם כך לא היו צייתנים במיוחד, להגיב וליזום מכה תחת מכה.
 

בעוד הניכור כלפי המדינה הלך והחריף, צה"ל נותר כמעט מחוץ לתחום. כיבדנו את החיילים, לא התעמתנו איתם ונמנענו מלהעמיד אותם במצבים בלתי אפשריים. ככלל, ולמרות התפיסה הרווחת, תמיד העדפנו שלא 'להטריח' את כוחות צה"ל בשמירה הדוקה על המאחזים. לעתים ויתרנו על נוכחות חיילי האבט"ש או על ביקורים תכופים של סיורים צה"ליים. לא מפני שלא סמכנו על מקצועיות הלוחמים, אלא משום שידענו שבעת עימותים עם פלסטינים, החיילים מתפקדים קודם כול כשוטרים. 'נגדנו', כמובן.

במקום להגיב הם הונחו לבלום אותנו. לא פעם כאשר עשרות פלסטינים התקרבו לשטחי היישוב, זרקו אבנים או פגעו בשטחים חקלאיים, ריכז צה"ל מאמצים בריסון הצד המותקף. אנחנו ראינו זאת כהתנהגות או"מניקית מבישה. לכן, לתפיסתנו, עדיף היה שחיילי צה"ל יתרכזו במשימותיהם המגוונות ויניחו לנו לאבטח את עצמנו.
 
עוד לא חלפה האינתיפאדה, וכבר התרגש עלינו הגירוש מגוש קטיף. בניגוד להבלים שנשמעים לא פעם, הגירוש לא הצמיח מתוכו את הגרעין הקשה של נערי הגבעות. מקסימום סיפק לו מספר מועט של מצטרפים חדשים. אנחנו הסתכלנו על מאבקי הכתומים ברחמנות מהולה בזלזול.

האהבה שלא ניצחה, הסטיקרים הפאתטיים, והחיבוקים שנכפו על מדינה שהעדיפה לסיים את זה מהר, חלק וללא מגע מיותר, רק הוכיחו שצדקנו: המדינה הבוגדנית השילה מעליה כל ערך ציוני־יהודי. 'נערי הגבעות' לא הובילו את המאבק, ובקושי היו שותפים לו. צעירי הכיפות הסרוגות, מאוכזבי ההתנתקות, פיצו על המאבק העקר חצי שנה מאוחר יותר בהתנגשות אלימה ומדממת במאחז עמונה, אבל הם לא היו קשורים ישירות לחבורת הגבעות. מי שלא מצפה לכלום, לא מתאכזב.

אירועי התקופה האחרונה הציפו את הצורך 'לטפל' בקבוצה המרדנית, ואת השאלה כיצד לעשות זאת. התקשורת, כדרכה, מטפלת בנושא באופן שטחי ומתלהם, תוצאה של בורות ושל ניסיון למנף את ההזדמנות לניגוח מחנה שלם. מנגד, הציבור הדתי־לאומי ניצב המום ומבולבל.

המציאות בשטח מורכבת הרבה יותר. לעתים, באופן טבעי, הטורים יורדים והבגרות מחליפה את להט הנעורים.

דרך מילוט אחת מהמעגל הפעיל בגבעות, שדרכה יצאנו אני ורבים אחרים, היא הקמת משפחה. הגיל עושה את שלו, הפרנסה לוחצת, וילדים זה לא שעשוע לשעות הפנאי. אי אפשר גם וגם.
 

במקביל, צה"ל הוא עדיין דרך היציאה העיקרית והמומלצת לנער הגבעות המצוי. נכון, רבים מסיימים שירות צבאי וחוזרים לגזרה, אבל רוב המתגייסים עוברים תהליכים משמעותיים ויוצאים מהצבא שונים בתכלית.

למפגש עם צעירים אחרים, למשמעת הצה"לית ולמעבר לעולם מבודד מסוג אחר, יש השפעה כבירה. צה"ל הוא מגהץ רותח שמעלים קמטים ומיישר את משובות הנעורים. כמה חבל שצה"ל והשב"כ מעדיפים לבלום חבר'ה כאלה בכניסה לבקו"ם כדי לא להסתכן בנוכחותם בשורות הצבא, ובכך משאירים אותם בשטח כפצצה מתקתקת. בעיה נוספת, חדשה, היא הדה־לגיטימציה לגיוס לצה"ל בקרב הדור החדש של נערי הגבעות. כלל ראשון להישארות מחוץ למעגל הישראלי: אל תתגייס.

כל אלה תהליכים טבעיים שדורשים זמן, אבל כרגע קיים צורך דחוף יותר לאפס חבורה קטנה יחסית של דור חדש, שאפתני יותר ומרוסן פחות. הפערים בינינו ובין החבורה הנוכחית הם צפויים מראש: סופה של כל קבוצה קיצונית שתקום קיצונית ממנה.

בניגוד אלינו, חבורת עצורי דומא לא הצליחה להוציא מתחת ידה נקודת התיישבות פורחת. פחונים ואוהלים פה ושם הם בקושי סיכה רופפת על מפת ההתיישבות. אבל המנוע שהפעיל את בני גילי הוא אותו מנוע שמריץ את הגרסה החדשה. מולו לא יועילו הורים, רבנים ומחנכים, או אפילו - כפי שמייעצים חכמי חלם מזדמנים - רשויות הרווחה.
 
דווקא שירות הביטחון הכללי הוא ששלף אחדים מחבריי מדהירה על מסלול מהיר מדי. אחרי כמה מעצרים, הרחקות וחקירות, הם חדלו ממעשיהם. עינויים קשים הם בטח לא הדרך, וכנראה ייצרו תגובת נגד, אבל פעילות השב"כ - כל עוד היא הגיונית, מושכלת ומניעתית - אפקטיבית יותר מקשקושי התנערות קולקטיביים. ראשי היישובים לא באמת יכולים לנקוט צעדים ממשיים. הם חסרי שיניים, סמכות והשפעה.

אשר למשפחה, במקום התנערות אפשר להציע מודעות. עד היום הוריי לא באמת מודעים למציאות שבה חייתי כמה שנים. הם לא שונים בכך מיתר ההורים או מהציבור הרחב. גם אם היו מודעים ומביעים התנגדות נחרצת, הם לא היו מונעים ממני להגיע למחוז חפצי. אבל ייתכן שהתנגדותם הייתה מרסנת קמעא.

ועדיין, חשוב לשמור על פרופורציות. חבריי ואני לא התאגדנו ככנופיה עבריינית, לא השלטנו אימה על סביבתנו ולא הגענו לגבעות מתוך רעב לדם ודמעות. גם אם ההשקפה והאידאולוגיה שלנו סטו מגבולות ההסכמה של הציונות הדתית, המטרה הראשונית הייתה בנייה ולא הרס. ברבות השנים הקמנו משפחות והשתלבנו בחברה הכללית. ההיגררות לאלימות נוצרה בתוך ההקשר של הטרור הפלסטיני, ולא כיוזמה קרימינלית תלושה.

אני מנסה לחשוב עליי ועל חבריי כסכנה מוחשית למדינת ישראל ומתאפק שלא לצחוק. פוטנציאל נזק תמיד קיים, אבל ההיקפים הקטנים של הגרעין הקשה מדברים בעד עצמם. שום דבר ששלטון חוק נחוש לא יכול לפתור. במקביל, שום דבר שציבור, נחוש ככל שיהיה, יכול לטפל בו. הדבר דומה לציפייה מתושבי מושב עוצם להוקיע את שכנם העבריין שלום דומרני: הם תמיד יכולים לנסות. בסופו של דבר, מדינת ישראל החזקה תצליח להתמודד עם כמה עשרות צעירים שנפלו קורבן לשיגעון גדלות הרסני. הם ירוסנו, הסערה תחלוף, עד שניצני מרד חדשים יכו שורש בתחנה הבאה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg