פרשת ההטרדות המיניות שמסעירה את מפוני גוש קטיף
צעירים וצעירות שפונו מרצועת עזה לפני עשור חושפים כעת בצעד אמיץ כי עברו פגיעות מיניות קשות בימיהם בגוש קטיף. הם מפנים אצבע לקהילה שלטענתם לא סייעה להם: "האם שם היישוב היה חשוב למנהיגי הקהילה יותר מאותן נשמות שנרצחו?"
קהילת מפוני נווה דקלים - כיום ניצן - עוברת בימים האחרונים טלטלה שלא חוותה מאז הפינוי מרצועת עזה לפני יותר מעשור. צעירים בשנות ה-20 לחייהם שבימי מגוריהם בגוש קטיף היו בני עשרה מספרים על הטרדות מיניות שעברו על ידי כמה אנשים, חלקם בעלי מעמד, ובעיקר מלינים על היחס העוין שקיבלו מהקהילה שבה גדלו.עוד כותרות ב-nrg:
• בנו של נסראללה הפעיל חוליית חיזבאללה בשומרון
• הסתתר בגרמניה: כך עלו על עקבות הרוצח מחיפה
• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני כחצי שנה הוגש כתב אישום נגד שלומי כהן, מדריך נערץ שעבד כמורה במרכז הארץ וביצע עבירות מין בתלמיד. כאשר נחשפו פרטי המקרה לראשונה לפני שלוש שנים, החליטו חמישה ממפוני מווה דקלים לגשת שוב למשטרה ולהגיש נגדו תלונה פעם נוספת - הפעם במטרה לשלוח אותו לכלא. התאבדותו של אחד מחמשת המתלוננים בשבוע שעבר היא שהובילה להתפוצצות הפרשה בניצן.
בימים האחרונים פורסמו לפחות שלושה פוסטים בפייסבוק שבהם חשפו הכותבים, בשמם המלא ובתמונתם, כי הוטרדו מינית כשגרו בגוש קטיף. על פי עדותם, בעקבות זאת פנו אליהם צעירים נוספים שדיווחו כי עברו חוויות דומות. "היישוב עובר טלטלה, והתחושות כאן קשות מאוד", סיפרה דנה זלינגר, דוברת ניצן. "מקרה ההתאבדות יצר גל של אנשים שנחשפו להטרדות המיניות לראשונה, ועכשיו אנחנו מנסים לתת מענה לנפגעים ולכל הקהילה".
הראשון שהחליט להיחשף ולספר בגלוי על הטראומה הוא מתניה אליקים. הוא אמנם לא הוטרד, אך החליט לאגד את הנפגעים. בסטטוס בפייסבוק כתב על אחת הדמויות המוכרות ביישוב: "שנים לא מעטות הוא תקף ילדים ביישוב וניצל את כוחו ומעמדו בצורה חולנית על קורבנותיו שהכיר במסגרת עבודתו. במהלך השנים נפוצו השמועות ביישוב, ילדים קטנים אמרו דברים נוראיים, וגם אני שמעתי אבל לא הבנתי, אולי גם הדחקתי כי כולם אהבו אותו. וכמו בקרב הילדים גם כך כנראה בקרב המבוגרים, הכול המשיך כרגיל. הוא המשיך להתגורר ביישוב".
אליקים כתב כי רק לאחרונה, בעקבות כתב אישום שהוגש נגד כהן, לאחר שנתפס מבצע מעשה מיני בתלמיד שלו, נחשפו עשרות מקרים של פגיעה בילדי הגוש. "מישהו העדיף להשתיק, לטייח ולכבס את הכביסה המלוכלכת מאוד בפנים ובשקט", הוא האשים, ותהה: "אולי הגיע הזמן לשאול מי היו שליחי הציבור שטיפלו או לא טיפלו בנושא? כיצד דבר כזה קרה, כיצד האיש הזה המשיך להתגורר ביישוב עד הפינוי, לעבוד בו ולהתרועע עם ילדים כל כך הרבה שנים? הגיע הזמן לשאול אם היו נמנעים עשרות מקרים, עשרות קורבנות, ודמעות אין סוף לו היה העניין מטופל ברצינות? האם השם של היישוב היה חשוב למנהיגי הקהילה יותר מאותן הנשמות הטהורות? האם חלקם עדיין נשארו אנשי ציבור?".
באמצעות פייסבוק, אליקים, מנסה כעת לאחד את המתלוננים, לאפשר להם טיפול ולחשוף מקרים נוספים: "אשתי ואני קוראים לכל מי שנפגע לפנות אלינו או למרכז תאיר לנפגעי תקיפה מינית. אנחנו מנסים להגיע לנפגעים במטרה לתת להם את הכלים הנכונים והטיפול המקצועי כי אנחנו משערים שהיו עוד פוגעים ברחבי הגוש. בנוסף, אנחנו רוצים לקבל דין וחשבון מההנהגה שלא טיפלה בזמנו בסיפורים האלו".
לטענת אליקים, "בהנהגה טוענים שפעלו, אבל 'הניתוח הצליח והחולה מת': למרות שהרחיקו אותו, הוא המשיך לגור ביישוב עד לפינוי ואחר כך המשיך להגיע לניצן. איך ילד בכיתה ג' תיאר דברים מזוויעים שלא היו באף סרט פורנוגרפי והמשטרה סוגרת תיק? איפה היו הרבנים והמנהיגים? אנחנו באים לשאול שאלות קשות ולא להאשים. אבל איך כולם אומרים שהם עשו ולא קרה כלום?".
אחרי הדברים המטלטלים של אליקים בא סטטוס נוסף של תושב הגוש לשעבר, אבידב גולדשטיין. גם הוא שיתף בחוויה הקשה שעבר לטענתו בהיותו ילד בנווה דקלים, על ידי שלומי כהן: "אני שובר שתיקה", הוא כתב, "שתיקה כואבת של 18 שנים. שתיקה שהתחילה בגיל תשע כתלמיד בכיתה ג' ונגמרת היום כאדם בוגר, בן 27".
בפוסט ארוך גולל גולדשטיין כיצד בכיתה ג', בשל קשייו בלימודים, הוצמד לו חונך פר"ח, תושב היישוב שלמד בישיבת הסדר בנווה דקלים, שהיה "דמות מוערצת ובעל כישורים רבים, כריזמטי ודומיננטי, בן אדם שאתה רוצה להיות בחברתו".
אלא שעד מהרה הפכה החונכות לסיוט: "המפגשים עברו למקומות יותר אינטימיים ועסקו באזורים אינטימיים בגוף שלי", ממשיך גולדשטיין. "לא אלאה אתכם בפרטים, רק אומר שהמעשים לא הסתכמו בחיבוקים ונשיקות. תחילה לא הבנתי כל כך מה הולך ואם הדברים שהוא עושה בי מותרים, רק בהמשך לאחר כשנתיים הבנתי שמשהו כאן לא בסדר והמעשים שהוא עושה בי אסורים, אסורים בהחלט. אבל לא יכולתי לעשות כלום, התביישתי, פחדתי ולא ידעתי מה לעשות ולמי לפנות. פעמים רבות ניסיתי להתחמק, אבל תמיד היה פוגש בי במקרה בסופר או סתם באמצע הישוב ושואל למה אני כבר לא בא לבקר אותו, הייתי ממציא תירוצים וסיפורים עד שכבר לא הייתה לי ברירה והייתי מגיע אליו לקרוון".
בשלב מסוים החליט גולדשטיין לשים סוף לסיפור: "כשהייתי בכיתה ט' הבנתי שאני לא לבד בסיפור ויש עוד ארבעה נערים ונערות במצב שלי בדיוק. הגשנו תלונה במשטרה, אך לאחר מספר חודשים התיק נסגר מחוסר ראיות.
גולדשטיין המשיך: "הוא המשיך להסתובב ביישוב כמו טווס, חופשי ללא כל הפרעה, חזה נפוח, חיבוקים מכל עבר ותחושה של ניצחון. באותו הזמן הסתובבתי ביישוב כמו מצורע, נזרקו הערות מפה ומשם, מבטים ולחשושים מכל עבר, חברים קרובים הפנו גב והמשיכו בקשר איתו, הנהגת היישוב והרבנים נעמדו עם ידיים למעלה בכניעה מכיוון ש'התיק נסגר ואין מה לעשות נגדו'. תחושה של בדידות, ניכור, כעס רב, תסכול, אכזבה ורצון אמתי להזדכות על ציוד ולהיפרד מהעולם הזה.
"שנים הסתובבתי עם ראש למטה, מאשים את עצמי בסיטואציה. איך הקשבתי לו? למה הלכתי אליו למרות שידעתי מה יעשה לי? למה לא חתכתי הכל כשהבנתי מה הולך? פשוט אכלתי את עצמי מבפנים אבל כלפי חוץ משדר עסקים כרגיל, כאילו הכל בסדר, צוחק ומחייך כאילו החיים דבש, 'חי את החיים'. סוחב תיק ענק על הגב במסע של החיים. משחק אותה שהכל בסדר בזמן שהריקבון אוחז בי ומתפשט לאט לאט".
גולדשטיין המשיך בחייו והשתדל להתגבר על הטראומה מילדותו, עד שלפני שלוש שנים נתקל שוב במקרה באדם שפגע בו: "ראיתי אותו מסתובב באין מפריע בשבילי הישוב, נפגש עם חברים, מקבל חיבוק ונשיקה ואז... ואז ניגש לילד הקטן שלהם, מרים אותו באוויר ונותן לו נשיקה. התמלאתי צמרמורת, נזכרתי במעשים שהוא עולל לי במשך שנים, לא יכולתי לשאת את זה יותר, לא יכולתי לחיות עם המחשבה שהוא ממשיך במעשיו ופוגע בעוד נפשות. חשבתי על אותו ילד קטן תמים ורך ואמרתי לעצמי - עד כאן".
לפני זמן מה נעצר אותו אדם לאחר שנתפס יוצא מחדר המקלחת בביתו של תלמיד בן ה-15 מאזור המרכז. כתב אישום הוגש נגדו והמשטרה פרסמה את תמונתו כדי לעודד מתלוננים נוספים להגיש נגדו תלונות. גולדשטיין טוען כי כך אכן קרה: "חמש תלונות נוספו נגדו בגין מעשים מיניים מזוויעים, בילדים, רובן באותן שנים ובאותו יישוב שבו עשה בי את המעשים".
גם גולדשטיין מפנה אצבע מאשימה כלפי בעלי הסמכות בגוש קטיף: "הסיפורים הזוועתיים שיוצאים לאור מציירים תמונה לא נעימה של המקום בו גדלנו. הנהגה שלא נתנה גב לנפגעים ונתנה להם הרגשה שהם לבד בסיפור הזה עד שיהיו עוד ראיות או שיוכח בבית משפט. תפקידכם היה להגן עלינו... לא תוכלו לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו' כי ראיתם גם ראיתם, ולא עשיתם מספיק.
"כשלתם - לאחר שנים של טיפולים ובנייה עצמית אני שובר שתיקה, נחשף ויוצא מ'מקום הנוחות' אל הלא נודע. אני לא מחפש 'לייקים' ופרסום, יש לי הרבה מה להפסיד במהלך הזה, אבל כולי תקווה שלפחות נפגע אחד, לפחות נפש פגועה אחת יראו את הדברים ויידעו שהם לא לבד, אנחנו ביחד בסיפור הזה, אנחנו אחים ואנחנו נעזור אחד לשני לעבור את זה. תדברו, תשתפו, אתם לא צריכים לעבור את זה לבד".
בריאיון ל-nrg סיפר גולדשטיין: "נווה דקלים בעיניי הוא גן עדן והזיכרון שלי מהיישוב הוא מדהים. אבל זה גן עדן עם מפלצות בפנים שהטילו כתם על היישוב. המטרה של הפוסט הייתה באמת להעלות את המודעות לפגיעות המיניות אצל הנערים והנערות ביישוב עצמו ובכלל. לפני שלוש שנים, כאשר נחשף שהוא פגע בנערים במרכז הארץ, שוב זו הייתה הוכחה לכל מי שלא האמין לי עד היום ופניתי לעורך דין כדי לשים לזה סוף ולעצור את התת-אדם הזה מלפגוע בילדים נוספים".
לדברי גולדשטיין, "המשטרה סגרה את התיק הזה של חמישה ילדים שגדלו בחממה וסיפרו תיאורים זוועתיים שאין סיכוי שיכולנו להמציא, ואפשרה לחשוד לחזור ליישוב כמו מלך ולקבל משרות במערכת החינוך כמורה לספורט עם גישה למאות ילדים וילדות והוא יכול היה להמשיך לעשות את מה שעשה. היישוב לא טייח, אבל בסוף אני מסתכל על השורה התחתונה: הוא התעסק עם ילדים ועשה מה שבא לו. להנהגת היישוב יש אחריות לשלומם של התושבים".
כילד, נחשף אליקים לסיפורו של גולדשטיין, אך בזמנו לא הצליח להבין ולא התעסק בכך: "שמעתי את הסיפור של אבידב והדחקתי כי זה לא הסתדר לי עם החשוד. אבידב הלך כמו מצורע ביישוב כי לא האמינו לו וחשבו שהוא משקר. המודעות ביישוב הייתה מאוד נמוכה, ואני לא בטוח שאמא שלי ידעה על זה. אבל גם פחדו לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ כדי לא לפגוע באידיאולוגיה הגדולה". לדברי אליקים, "היום אנחנו מקבלים ההמון תמיכה מאנשי גוש קטיף שפועלים לתת תמיכה ומענה לאלו שנפגעו לפני 15 שנה".
צעירה נוספת, בת 22 ממפוני הגוש, אזרה גם היא אומץ ופרסמה סטטוס שבו טענה כי אחד הרבנים בגוש קטיף פגע בה. "היום החלטתי לשבור שתיקה", כתבה. "בגיל 12 עברתי הטרדה מינית. האמת? אז לא ידעתי שככה קוראים למעשה הזה. רק אמרתי לאבא ואמא ש'הרב ... נגע בי לחץ שם חזק-חזק... שזה כואב לי מאוד ושהכול שם אדום". הייתי כל כך תמימה. אפילו לא הייתי בטוחה אם הוא ידע שזה רע - 'אולי הוא עשה את זה בטעות?', שאלתי. אבל אבא הבהיר לי - אין טעויות במעשים כאלו. באותו היום האבא האמיץ שלי פתח לרב תיק במשטרה. וכבר באותו היום החלו הפחדים, החששות, הדאגות והחרדות. פחדתי כל כך שירצה לנקום בי. כאדם מבוגר אני מבינה היום שאני הייתי הקורבן".
הצעירה מפנה אצבע מאשימה אל הקהילה ביישוב הקטן: "ואתם? קהילה יקרה, אנשים בוגרים, בעלי התפקידים, הסמכותיים, עם הערכים והאידיאולוגיה - איפה אתם הייתם? הייתי בסך הכול ילדה בת 12. אבל דאגתם להבהיר לי טוב מאוד שאני גורמת לגירושין, מפרקת משפחה וילדים. דאגתם לתת לי את ההרגשה שאני ה'רעה'. בעצם, קהילה יקרה - אתם אלו שהעצמתם את הטראומה הנוראה".
בסיום הפוסט היא פנתה לבני הנוער הנוספים שנפגעו: "אתם, נוער אהוב, אחים ואחיות שלי - תהיו חזקים! אנחנו דור ההמשך! תיכף אנחנו נהיה המבוגרים, בעלי הסמכות והאידיאולוגיה. ובידינו הבחירה! אנחנו נבחר שלא לטייח! אלא נלמד מטעויות אבותינו. נלחם ונרדוף צדק למען ילדינו. תחיו את החיים ותקדשו אותם! זו המלחמה והניצחון האמיתיים שלנו!".
יעל (שם בדוי), תושבת ניצן ואם של צעירה שהייתה בין חבריו של החייל ששם קץ לחייו, סיפרה ל-nrg על עומק השבר והאשימה כי טיפול המשטרה בנושא היה לקוי: "איך זה ייתכן שילד מגיש תלונה והתביעה נסגרת מחוסר ראיות? ילדים לא משקרים. המשפחות הסתגרו, הילדים סבלו והחשוד המשיך להסתובב כרגיל. המשטרה עשתה טעויות מאוד חמורות והיא צריכה לתת דין וחשבון. כנראה היו לו (לתוקף, שא"כ) קשרים במשטרה כך שהוא הצליח לסגור את התיק".
לדברי יעל, גם היא סבלה באופן אישי מהתנכלויות מצד שלומי כהן לאחר שפעלה למנוע ממנו לעבוד עם ילדים ונוער ביישוב: "אותי הוא ניסה לדרוס וכך גם ניסה לפגוע בהורים נוספים שהתלוננו נגדו וניסו למנוע ממנו לעבוד עם הילדים. אך למרות שפעלנו נגדו, לא תמיד זה עבד כי מבחינה חוקית לא היו לנו כלים נגדו. כוחותינו היו מוגבלים כי לא הייתה הרשעה. הייתה רק משפחה אחת שהמשיכה להיאבק בו במשך כל השנים ואני מצדיעה לה". יעל מספרת כי ניסו למנוע ממנו להתקבל גם למקום העבודה האחרון שלו במרכז הארץ, שם פגע כאמור בנערים נוספים.
הדברים הקשים שהועלו לפייסבוק וההתאבדות שהרעידה את היישוב העלתה את הצורך להעניק טיפול ומענה לכל אלו שנחשפו לפרשה כמבוגרים וילדים. דוברת היישוב זלינגר, בעצמה אם לילדים שנפגעו, טוענת כי כהורים, "עשינו כל מה שיכולנו. הייתי אמא עם יד על הדופק והזהרתי את הילדים וההורים סביבי. מה אפשר היה לעשות יותר מזה כשהמשטרה סוגרת נגדו את התיק?", היא שאלה.
"חמישה ילדים הגישו תלונה לפני 13 שנה ונתנו עדות לא פשוטה בכלל נגד החשוד", שחזרה זלינגר. "למרות זאת, המשטרה החליטה לא לפתוח בחקירה ולא להגיש כתב אישום והחשוד הרגיש זכאי". רק לאחרונה הגישה משפחת החייל שהתאבד תביעה נגד החשוד, שהיה בן בית אצלם, לאחר שנחשף כי הוא פגע לא רק בבנם, אלא גם בבנות משפחה נוספות.
לדברי זלינגר, "בעקבות ההתאבדות נוצר גל חדש של אנשים שנחשפו לזה לראשונה, והיום היישוב נמצא בהרגשה מאוד קשה וההנהגה פועלת לספק מענה לאנשים שנפגעו - קבוצות דיון, פסיכולוגים שמגיעים לדבר עם הנוער ועם ההורים במקביל ועוד. אנחנו מנסים לטפל בזה ברמה המערכתית - גם באלו שנחשפו לסיפור וגם לטפל באלו שנפגעו ולא שיתפו עד היום. אנו מנסים למנוע את ההתאבדות הבאה ולהגיע לחברים של הבחור שלא ידעו ופותחים עבורם קבוצות תמיכה".
עורכי הדין בני נהרי ושוש חיון המייצגים, את שלומי כהן מסרו בתגובה: "לעניין התיק שנסגר בשנת 2003, החלטת המשטרה לסגור את התיק, קל וחומר לסגור אותו מעילה של חוסר אשמה, מדברת בפני עצמה וניסיון כיום למקצה שיפורים באמצעות תביעה אזרחית מעלה פליאה. ההחלטה תתקבל בסופו של דבר בבית משפט אזרחי.
"לעניין כתב האישום שתלוי ועומד בבית המשפט, במשטרה שלומי הכחיש את המיוחס לו. חומר הראיות מגלה תמונה שונה מזו שבכתב האישום. הדברים יובהרו ויועלו בפני בית משפט". סנגוריו הוסיפו: "שלומי עסק בחינוך עד ליום שבו הוגשו נגדו כתבי האישום, וגם העדים שהעידו בתיק הרעיפו עליו שבחים לגבי פועלו כאיש חינוך".
נעמה אנגל משאלי סייעה בהכנת הידיעה
אקו"ם