בעלה של דפנה מאיר: היא הייתה צוחקת על המצב
הרצח האכזרי בפתח בית משפחת מאיר בעתניאל האיר דמות של אישה אמיצה ויוצאת דופן. "אחרי שהתחתנו, היא אמרה לי שזו פעם ראשונה בחיים שלה שיש לה בית", סיפר השבוע נתן מאיר
פרפר ילדותי למראה, עשוי אבני פסיפס צבעוניות ועליזות המוטבעות בתוך הבטון, מקשט את פתח הכניסה לבית משפחת מאיר בעתניאל. חצייה של סף הדלת הזה אל תוך הבית שבו יושבים עכשיו בני הבית שבעה, היא בעצם מעבר בלבה של זירת פיגוע אכזרי.
עוד כותרות ב-nrg:
- עו"ד של נאווי: "שידור תחקיר עובדה - קנוניה פוליטית"
- מה חיפשו עשרות חרדים בתוך משאית זבל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כאן הגיח המחבל מוראד אדעיס ודקר מאחור את דפנה מאיר בפתח ביתה. קטע בשניות קצרות של רוע את חייה של אישה יוצאת דופן, שהשפיעה טוב בלי סוף על מעגלים נרחבים במיוחד של אנשים, ובעיקר נשים. הסמיכות המצמררת הזו בין זירת הרצח למקום שבו מתאבלים עליה עכשיו ונחושים להמשיך לחיות, היא הרבה יותר ממצמררת.
"יש בנו משהו מוזר", אומר נתן מאיר למנחמים שסביבו. "אנחנו אוהבי אדם. לא תשמעו פה בבית מילה קשה על ערבים. יש קבלן ערבי שבנה פה ביישוב, הוא חבר קרוב שלי ואני מניח שהוא בן משפחה של המחבל, כי יש להם שם משפחה משותף. אנחנו חברי אמת, בזמנו הוא אפילו תרם אלפי שקלים כדי שנוכל לסיים את הגנים פה בעתניאל. ואין בי כרגע שום כעס. יכול להיות שזה עוד יבוא, אבל כרגע אין".
בהספד שנשא בהלוויה, אמר נתן לרעייתו כי הותירה לו שישה אוצרות לשמור עליהם. ילדיהם רננה, עקיבא, נועה, אהבה, יאיר ויניב. "יחידים במינם, טבועים בחותמך", ספד לה.
ברסיסי הדקות שבהם התנפל המחבל על דפנה ודקר אותה, ישבה רננה הבכורה ליד המחשב בקומה נמוכה יותר של הבית. היא שמעה את הזעקות של אמה ורצה במהירות במדרגות. כשראתה את הזוועה, זעקה גם היא בעוצמה, והצליחה להדוף בזעקותיה וכנראה גם באופן פיזי, את הרוצח מהבית. אז היא התקשרה לאבא, אמרה לו שמחבל נכנס ודקר את אמא.
"זכיתי ביום ראשון לאכול עם דפנה ארוחת צהריים אחרונה", אומר נתן. "בשבוע וחצי שלפני כן הייתי חולה. ממש מושבת, מרותק למיטה. הרווחתי בימים האלה שעות־דפנה במתנה. ביום ראשון בבוקר הרגשתי יותר טוב ונסעתי לעבודה, אבל הייתה לי סחרחורת קשה אז חזרתי. עוד הספקתי לאכול איתה. היא הייתה בשלנית מופלאה, וזה מצחיק, כי את הצעדים הראשונים שלה בבישול אני לימדתי אותה. כשהתחתנו היא לא ידעה כלום. לא הספקתי עדיין לחטט במקרר, לראות אם אולי היא השאירה שם משהו".
לאחר ארוחת הצהריים הוא לקח את אחד הילדים לרופא ביישוב סמוך, וחזר משם הביתה במהירות אחרי הטלפון שבישר על האסון. היחיד שראה את כל שהתרחש, היה אחד משני הצעירים בבית. ילד בעל צרכים מיוחדים שהיה ליד דפנה. "הקדוש ברוך הוא לא מפסיק לאתגר אותו", נאנח האב, ומספר כי אחד הדברים שהלחיצו במיוחד את הילדים הגדולים היה החשש כי בעקבות האסון יילקחו מהם שני הקטנים, הנמצאים אצלם באומנה.
בבוקר יום שלישי, בא ראש הממשלה לנחם. מאיר, חבר ותיק בליכוד, ביקש לדבר איתו לבד, לחלוק איתו מחשבות על המצב הביטחוני הנוכחי.
והוא הקשיב?
"כן".
שאלנו את מאיר אם היו לדפנה חששות מהמצב הביטחוני. "היא פחדה מהנסיעה על הציר מעתניאל לכיוון צפון, בקושי נסעה עליו. אבל אז הגיע הפיגוע של משפחת ליטמן, שקרה מדרום לעתניאל. תראו, יהודה גליק הוא שכן וחבר שלנו. תמיד היינו מצטטים את הבדיחה שלו, שפעם מישהו שאל במכולת ביישוב על איזה מוצר אם יש בו טרטרזין, ויהודה גליק צחק עליו שהוא גר בעתניאל, מה שהוא צריך לפחד ממנו זה לא טרטרזין.
"כבר עשרה אנשים מהיישוב נרצחו לנו בפיגועים. דפנה הייתה צוחקת הרבה על המצב. על כל שערה לבנה שגילתה אצלי הייתה צועקת 'איזה יופי, מתנחל שזוכה להזדקן!'. הייתה ציניות, אבל מובן שהיו גם דיבורים על מה יקרה אם יקרה".
מאיר הוא עוזר מנכ"ל בישיבת סוסיא, וגם מטפל בפסיכותרפיה. דפנה הייתה אחות במקצועה. בשלוש וחצי השנים האחרונות עבדה במחלקת הטיפול הנמרץ הנוירו־כירורגי בבית החולים סורוקה, אבל הספיקה לעשות מעבר לזה עוד הרבה.
"לא מזמן הגיע למחלקה שלה חולה שהיה מאושפז שם בעבר תקופה ארוכה, והבריא לגמרי. הוא עמד בשקט בפינה, וכששמע את הקול שלה מדברת, ניגש ואמר לה: 'זו את. את שרת לי שירים, את לא ויתרת לי. אני לא שוכח את הקול שלך'", מספר מאיר.
"היא הכניסה למחלקה רפואה הוליסטית במובן הכי פשוט של המושג. היא למדה רוסית ועמדה להתחיל ללמוד ערבית כדי לתקשר טוב יותר עם החולים שבהם טיפלה. היו לה לא מעט התכסחויות שם עם אנשי צוות אחרים.
"שאלו אותה למה היא עומדת עשר דקות ליד חולה בלי לטפל בו, והיא הסבירה שהיא מדברת איתו עכשיו וזה מאוד חשוב, גם אם הוא מחוסר הכרה. והיא ידעה להתכסח בלי להתבייש. הייתה אישה מאוד ישרה ועמדה תמיד על האמת שלה. אני יודע שהיו חולים שאמרו לה שהיא ממש העלתה אותם מן השאול. אחרי כל משמרת, היא הייתה צריכה לשבת פה בבית בשקט איזה פרק זמן, כדי לעכל ולהירגע. היה באמת אכפת לה".
הוא גדל בירושלים, בנו של הפסיכולוג פרופ' אלחנן מאיר ז"ל. "ודפנה, דפנה היא מאלוקים. ילדה בלי בית. בגיל שמונה היא כבר עמדה בפני שופט ואמרה לו שהיא לא יכולה יותר לחיות אצל ההורים שלה. היא עברה המון קשיים בחיים. הייתה לה בהמשך משפחה מארחת, אבל היא הייתה עזובה מאוד עד שהגיעה בגיל תיכון לחברת הנוער בקיבוץ טירת־צבי. היא סיפרה לי פעם שאת הבובה היחידה שהייתה לה בחייה, מישהו זרק לה מהחלון. לא היה לה כלום בילדות. רק איזה תיק אחד מסכן עם מעט מאוד חפצים בתוכו, והוא היה כל עולמה. אחרי שהתחתַנו, היא אמרה לי שזו פעם ראשונה בחיים שלה שיש לה בית".
"פגשתי את דפנה במוצב יקינתון, על גבול לבנון. הייתי הסדרניק, חובש המוצב, וכיהנתי גם כמעין מש"ק דת. היא הייתה תצפיתנית של חיל האוויר, התפקיד שלה היה להסתכל על השמיים. לא הכרתי אותה, אבל סיפרו לי שיש במוצב חיילת אחת דתייה, שמתפללת. כמה ימים לפני פסח הלכתי לחפש את החיילת הדתייה כדי להסביר לה איך הדברים יתנהלו מבחינת כשרות.
"כשמצאתי אותה אפילו לא הסתכלתי עליה בהתחלה, מרוב מבוכה של בני"ש. אמרתי לה שאם היא רוצה שתבוא לאוהל ששימש בית כנסת, והיא באה. באותו לילה היא באה לבקר אותי בשמירה, ואני התאהבתי עד כלות. אני זוכר אותה אז, עם הכובע של מעיל הדובון הכחול של חיל האוויר על הראש, ותלתל סורר אחד שקפץ החוצה. היא הלכה אז באמצע השמירה ואני התבאסתי כל כך.
"שאלתי אותה לפני החג איפה תהיה בליל הסדר, והיא אמרה שתמצא איזה בית אבות ותציע לעזור שם תמורת שהייה בערב החג. הבנתי שהיא בודדה והזמנתי אותה להורים שלי. היא באה לליל הסדר, ובחול המועד יצאנו לטיול יחד. כבר בפסח היה לנו ברור שדרכנו תהיה מחוברת, אבל לא רציתי להבהיל את ההורים הייקים שלי, אז חיכינו כמה חודשים עד שהודענו להם רשמית. התחתנו מיד אחרי השחרור שלי מהצבא".
לאחר החתונה הם עברו להתגורר בעתניאל, כי נתן למד בישיבה במקום. "בהתחלה היא לא ממש הרגישה קשורה להתנחלויות, סיפרה לי שהצביעה פרס בבחירות האחרונות שהיו לפני שהכירה אותי. בהמשך, היא הייתה צוחקת שהיא אישה קטנה וכנועה ששמה בקלפי איזה פתק שאני אומר לה לשים. אבל בכל שאר הדברים בחיינו היא לגמרי הייתה המחליטה. היה עכשיו איזה עניין נדל"ני שהיה לי מאוד חשוב שתבוא איתי לראות, כי הייתה לה ראייה חדה וישירה של כל דבר. דפנה כבר לא תבוא איתי".
אחד הנושאים שהיו קרובים במיוחד ללבה של דפנה, היה החיבור של נשים לגופן. היא הייתה מחלוצות מלמדות השיטה של מודעות לפוריות בארץ, שבמסגרתה נשים לומדות להכיר את הגוף שלהן באופן המאפשר להן שלא להשתמש באמצעי מניעה הורמונליים שעלולים לפגוע בבריאות.
"היא הייתה גאון והידע שלה בנושא לא יסולא בפז. הנושא של מודעות לפריון היה חשוב לה מאוד. לא מזמן הסתכלתי בבלוג שלה, וראיתי שהיו לה 150 אלף צפיות. היא שמחה מאוד מהעובדה שזה מגיע לקהל נרחב כל כך. היא ענתה שם על שאלות, כתבה מאמרים וגם נתנה באופן אישי וטלפוני עצות וסיוע להרבה הרבה נשים", מתאר מאיר.
"זה מדהים איך היא הצליחה לגעת בחיים של כל כך הרבה בני אדם. כזאת קטנטונת, מטר ואפונה כמו שהייתה אומרת על עצמה, וכל כך הצליחה להכות גלים".
בהספד שלו את רעייתו השבוע, ביקש מאיר מהנוכחים כי ירימו קצת מהאור של דפנה שנשפך. שיקבלו על עצמם לקחת ממנה משהו לחיים. היה נדמה כי הבקשה שלו מולאה בידי גולשים רבים מאוד ברשתות החברתיות. טקסטים שכתבה דפנה ושכתבו חברותיה עליה, שותפו באלפים.
אחד הקטעים שזכה להזדהות המרובה ביותר, היה ה"חשובומטר" שניסחה דפנה. טקסט שכתבה ליום האישה, וסיפרה בו כי דירגה את משימות היום יום לכאלה שאותן מישהו יכול לעשות בשבילה, וכאלה שמחייבות את הנוכחות שלה בלבד.
"מתוך כל הבחירות שעמדו בפניי, בחרתי, ועודני בוחרת כל יום מחדש, להיות אישה יהודייה, דתית־לאומית, מתנחלת, נשואה, אמא, לומדת ועובדת ומפרנסת את משפחתי בכבוד ביחד עם בעלי היקר, שיחיה. בתוך שלל עיסוקיי הרבים, יש לי שפע של זמן פנוי, ככל אשר אדרוש לעצמי, ללימודים, לבילויים, וליצירה. כן, בנות. זהו המצב אצלי, על אף שאני מגדלת ששה ילדים, ומשמעותית באופן יומיומי בחייהם ובחיי בעלי היקר, גרה בהתנחלות מרוחקת ממקום העבודה, ועובדת 50 שעות בשבוע מחוץ לבית", כתבה.
"את המצב הזה הצלחתי לייצר לעצמי אחרי שבניתי לי סרגל עבודה שאני מכנה אותו 'חשובומטר'. אני מוכרחה להעיד שהשימוש בחשובומטר שחרר אצלי מטענים רגשיים קשים שנשאתי איתי בטעות כלפי בעלי, כלפי עם הגברים בכלל, כלפי היישוב שלי, כלפי העולם הדתי שבו אני חיה, כלפי הבוסים בעבודה, כלפי ילדיי וכלפי עצמי. בנוסף, השתחררתי מכבלי השליטה המוגזמת שהייתה מנת חלקי, ובחטאה, פגעתי בעצמי כאישה וכאדם רוחני".
נתן מחייך כשהוא מספר שהיו בה כמה פלאים בלתי מובנים לחלוטין. "למשל, שום שעון לא החזיק מעמד על היד שלה. קניתי לה אינסוף שעונים מכל הסוגים. הם היו נשברים, מתקלקלים, הולכים לאיבוד, כאילו היא נמצאת מעל הזמן. אבל עם זאת היא לא הייתה מאחרת, מאוד מדויקת. הייתה לה נפש חופשייה, לא כפופה לשום דבר. היה לה גם מאוד חשוב לא לשאת דברים בלב. הקבלן שבנה פה את הבית עשה לנו נזק מטורף, והיא עמדה על זה שאסלח לו. זה היה מאוד קשה לי והיא ממש ישבה עליי בעניין הזה. כל כך שמחה שבסופו של דבר סלחנו לו".
פנינה גפן, חברה קרובה, מוסיפה כי "ראו עליה שהיא אדם נקי עם לב קל. שידעה לסלוח לכל מי שעשה לה עוול. למרות הילדות הלא פשוטה, היא הצליחה לבנות משפחה נהדרת עם כל כך הרבה בריאות נפשית, שמחה ואופטימיות". גפן מוסיפה כי היה לדפנה "המון ידע בהלכה ובביולוגיה וברפואה. היא רצתה שנשים תיקחנה אחריות על הגוף שלהן. אף פעם לא פחדה לחשוב בצורה אחרת. בכלל, כל פרט בחיים שלה היה מלא חכמה ויופי, עם המון פשטות ודיוק".
"כן, היה לנו אור גדול", נאנח נתן, "והאור הזה עדיין פה, הוא לא עוזב אותנו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם