ראשי » חדשות » בארץ

עשור לעמונה: ביקור ביישוב שיפונה עוד שנה

עשור לאחר הריסת בתי הקבע של עמונה, ושנה לפני המועד שקבע בג"ץ לפינוי היישוב כולו, ביקור אצל המשפחות במקום חושף תחושות של חוסר אונים, אבל גם נכונות להילחם: "צריך נס כדי שנישאר כאן. לא חיים באשליה שהכול יהיה בסדר"

הוא בן 41, אב לשישה, נשוי ליפעת – גם היא בת 41. הבית שלהם בעמונה, חיבור יצירתי בין קרוואן למבנה שהובא לשם פעם כדי לשמש מחלבה, עומד לא רחוק מהדיר שבבעלותם. הם הכירו זה את זו כשהגיעו כרווקים ליישוב, שצעד אז את צעדיו הראשונים. מאז הם שם, מתפרנסים מהכבשים ומחלקת הפטל. כמוהם יש כאן עוד לא מעט משפחות. אנשים באמצע החיים, שאין להם באמת מקום אחר ללכת אליו. למרות האכזבות שידעו, הם נחושים להיאבק עד הסוף.

עוד כותרות ב-nrg:
- עו"ד של נאווי: "שידור תחקיר עובדה - קנוניה פוליטית"
- מה חיפשו עשרות חרדים בתוך משאית זבל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אזכור שמו של היישוב עמונה מציף את תמונות הפינוי הקשה מנשוא שאירע שם לפני עשור בדיוק, כששכונת מבני הקבע נהרסה. לאחרונה עומדת עמונה בפני סכנת הריסה נוספת, והפעם מוחלטת: לפי החלטת בג"ץ יש לפנות בתוך שנה את היישוב כולו. מצד אחד יש כאן סאגה משפטית סבוכה; מצד שני זהו סיפור ציוני פשוט לגמרי. ובתווך ניצבות ארבעים משפחות, שפסגת ההר הזו הייתה להם לבית ב־19 השנים האחרונות, וכעת מפעל חייהן עומד לרדת לטמיון.
 
"המהלך של העלייה לשם נעשה ברגע שהתחילו להעביר שטחים לרשות הפלסטינית", משחזר פנחס ולרשטיין, שהיה אז ראש המועצה האזורית בנימין. "השתדלנו שהגבעות השולטות יישארו בידי ישראל ולא יימסרו לפלסטינים. העלינו לגבעה הזו מכל מים, אחר כך קיבלנו אישור לכמה קרוואנים".

חרשה ויישובים אחרים שהוקמו באותה תקופה, הוסדרו בהמשך; בעמונה זה פחות הצליח, בגלל המעמד המשפטי הבעייתי של הקרקע. העתירה הראשונה נגד היישוב הביאה להרס האלים של תשעת בתי הקבע שבנתה חברת אמנה, ולפצע מדמם בזיכרון המתנחלי. שנתיים אחר כך, ב־2008, הוגשה עתירה נוספת שנגעה ליישוב.

העותרים, פלסטינים הטוענים כי הם הבעלים של חלק מהקרקעות שהיישוב עומד עליהן, הסתייעו בארגון השמאל "יש דין". בתום שש שנות דיונים ניתנה בשנה שעברה ההחלטה הסופית: "אין בקושי (שבפינוי) כדי לאפשר הכשרה של בנייה בלתי חוקית על קרקע פרטית", קבע השופט אשר גרוניס. מכיוון שלא נעשתה במקום הסדרה ולא נפתחו הליכי תכנון ובנייה, הורה בית המשפט כי יש לפנות את עמונה כולה.

ולמרות זאת, אומרים ביישוב שעל פסגת ההר, פתרון משפטי הוא עדיין אפשרי. מי שיכול לתת לו דחיפה משמעותית הוא היועץ המשפטי החדש לממשלה, אביחי מנדלבליט, שעיניים רבות נשואות אליו כאן. "בדקנו במנהל האזרחי, ותשעים אחוזים מהאדמות כאן הם בבעלות אנשים שלא אותרו במרשם האוכלוסין ביו"ש. כלומר, נפקדים", אומר אביחי בוארון, העומד בראש מטה המאבק של היישוב.
 
"קרקעות כאלה עוברות באופן אוטומטי לממונה על נכסי נפקדים. החוק מאפשר לו להשכיר את החלקות לצד ג'. אם הוא משכיר לנו את החלקות, פתרנו את רוב הבעיה. הדרג הפוליטי צריך לדרוש את המהלך הזה".

הפתרון המשפטי היצירתי שמציג בוארון רחוק מלהיות מושלם. הסדר השכרה יכלול מן הסתם הרשאה לתקופת זמן מוגבלת, ולמבנים יבילים בלבד. לאור תקדימי מגרון וגבעת האולפנה, בעמונה צופים שגם להם יוצע בשנה הקרובה הסדר העתקה כלשהו, שיאפשר לקהילה להתגורר יחד במקום אחר, ואולי אפילו להתפתח, לגדול ולבנות. הם מצדם צפויים להשיב בסירוב: לאחר דיונים יישוביים החליטו בעמונה לדחות כל פתרון כזה, ולהישאר צמודים לעניין העקרוני.

"אנחנו לוקחים במודע אחריות על הסיכוי שניזרק לרחוב ולא ניהנה מהטבות שיאורגנו לנו מבעוד מועד", הודיעו במכתב שנשלח באפריל שעבר לראש הממשלה ולרבים מהשרים. "בעמונה לא יהיה פינוי מרצון".

חופה של אינסוף כוכבים זוהרת בשמי עמונה. למטה, בעמק, מנצנצים אורות היישוב עפרה. גם תשעה מבתיו אמורים להיהרס בגלל תביעת בעלות דומה. "כל מה שיש לי, או לפחות היה לי, מושקע כאן בעמונה", אומר שוורץ.

"אתמול יפעת ואני נסענו לפגישה עם מגדל כבשים מכפר־יחזקאל, יהודי בן כמעט 80 שגדל בעין־חרוד. שם הכול התחדד לי. אני רואה את הקו הישיר שעובר מחניתה, עין־חרוד ופתח־תקווה אל עפרה ועמונה. זה הרי אותו הסיפור בדיוק. גם בחניתה היה לא פשוט לרכוש את הקרקע מהערבים. ההבדל המרכזי הוא שהם היו צריכים להתמודד עם בריטים וטורקים, ואנחנו לצערנו צריכים להתמודד עם אהובים. זה קשה".
 

יהיה פה מאבק?
"ברור שיהיה. אנחנו לא נוותר בקלות, אני לא אצא ממפעל חיי בתוך שנייה. הניואנסים של מה נעשה ואיך בדיוק נתנגד - אם נשב כמו שק תפוחי אדמה או משהו אחר - אלה כבר שטויות שנמצאות מאחורינו. התבגרנו בעשר השנים האחרונות מכל הדברים האלו. אבל כניעה לא תהיה פה".

למה בעצם לא ללכת על הסכם העתקה?
"אני שמח על האפשרות שיקומו נקודות נוספות. זה מדהים שכשהמערכת רוצה, פתאום אפשר לבנות. אז בהחלט, אני מציע שילכו על זה בכל הכוח, אבל בשבילנו זה לא הפתרון. ברור לי שאי שיתוף פעולה עם העתקה כנראה יפרק את הקהילה, אבל גם אם תבנו מקום אחר ותקראו לו 'עמונה', זה לא יהיה אותו הדבר. יידע מי שמרים את ידו על עמונה שהוא קורע גם מרקם חיים של קהילה", אומר שוורץ בפרפרזה על דברי השופט מישאל חשין.

"גדלתי בעפרה", הוא מוסיף. "אני חי את האזור הזה כבר הרבה שנים. בכל יום אני נהנה לצאת למרעה, ומתפעם מחדש מכל דבר. אני יליד פה, מרגיש בבית. לא ארגיש כך בשום מקום אחר. אני לא מתכוון ללכת מפה למקום שהוא לא הבית שלי. התובעים הם מסילוואד, כפר שיש בו המון פעילות חבלנית עוינת. למה מגיע להם פרס כזה?"

הרצון להישאר בכל מחיר משותף לכל התושבים?
"אני מאמין שלא לכולם, וזה בסדר גמור, אבל יש קבוצה גדולה מאוד של תושבים שזו גישתם. יש התפכחות משמעותית מכל מה שהיה בעבר. 'מאמין וזורע' (מיזם איסוף כספים לחקלאי גוש קטיף ערב ההתנתקות, כדי שימשיכו בפעילותם כבימי שגרה) כבר לא קיים. אנחנו באמת מסתכלים בעיניים פקוחות על המצב. יודעים שיש סיכוי גדול שהפינוי יתרחש, אבל גם יודעים שיש בכוחו של לחץ ציבורי משמעותי להזיז מהלך להצלת עמונה.

"אני מרגיש שאיבדנו כיוון, באופן מסוים. פעם היה ברור לנו מה אנחנו עושים פה ומה החשיבות של ארץ ישראל. עמונה כבר הייתה נקודה לבירור, ואני מקווה שהבירור הזה ייעשה גם עכשיו, אבל לא ברגע האחרון".

בשנים שעברו מאז הפינוי ההוא, היישוב נותר תקוע. בניית קבע ממשית נוספת לא הייתה, קרוואנים חדשים אי אפשר להביא. כמחצית מהמשפחות מתגוררות היום בבתים המבוססים על בנייה קלה, או בחיבורים של מבנים כאלה ואחרים. השאר, גם משפחות ברוכות ילדים, מצטופפים בקרוואנים.

אם יינצל מהחלטת הפינוי, אתה רואה איזו אפשרות שהיישוב יתפתח?
"בואי נתחיל בזה שנישאר פה. זו כנראה המשימה שלי בתקופת החיים הזו. עד עכשיו החזקנו מעמד בקרוואנים, אני מצדי יכול להמשיך ככה גם הלאה".

הבית של משפחת נזרי היה הראשון שהוקם בעמונה. בלילה שלפני הפינוי הגדול, לפני עשר שנים, הוא נמלא בצעירות קפואות שהגיעו להשתתף במאבק, ונכנסו כדי להתחמם קצת מהקמין שבסלון. בני המשפחה, לעומת זאת, היו בכלל בהודו, וחזרו ליישוב רק שבועיים אחרי האירוע הטראומטי. "הרגשנו שהגענו לשבעה, למקום ששרוי באבל", הם מספרים. "האווירה פה הייתה כבדה ועצובה".

יהוידע, בן 39, הוא הבעלים של חברת כוח אדם לסיעוד, וגם בעליו של יקב. מהכרמים, הנטועים בעמונה, הוא מייצר כמות בוטיקית - כ־1,500 בקבוקי יין בשנה. תמר, בת 37, היא מאמנת ומרצה. הם הורים לשמונה, גרים בעמונה 18 שנה. "חיכינו חצי שנה שיתפנה פה קרוואן, וכשהבת הבכורה שלנו נולדה נמצא לנו אחד".
 

איך משפיע עליכם איום הפינוי?
תמר: "משפיע לטובה, לדעתי".
"מה?" מזדעק יהוידע.

"כשיש איום על החיים, אתה מבין את המשמעות בצורה בהירה יותר", מסבירה תמר. "שום דבר לא מובן מאליו. זה כמו שאתה יודע, חלילה, שימיו של מישהו יקר לך ספורים. אני פתאום מעריכה פה יותר את האנשים, את הזכות לחיות במקום הזה. כל רגע שאנחנו כאן הוא יקר. היה למשל משהו באמבטיה אצלנו שלא היה תקין מאז שעברנו לפה. עכשיו הבאתי בעל מלאכה שיתקן, כדי לחיות בבית יפה. אני לא מוכנה שתהיה הזנחה כאן, גם אם זו השנה האחרונה שלנו.

"זה נכון שצריך נס כדי שנישאר כאן, אבל לא יפתיע אותי אם יקרה נס. דברים במציאות בהחלט יכולים להשתנות. הנה, ארגוני השמאל היו במשך שנים מחובקים תקשורתית, ופתאום בתוך כמה שבועות התמונה התהפכה והם חשופים להרבה ביקורת. עם זאת, אחרי גוש קטיף אנחנו כבר יודעים שהפינוי יכול להתממש, וממש לא חיים באשליה שהכול יהיה בסדר".

אם יהיה פינוי בעמונה, הוא ייראה כמו הפעם הקודמת?
"אני לא יודעת. לא רוצה לקחת אחריות על בני נוער שחוטפים מכות קשות ומסתבכים משפטית כמו שקרה פה, אבל ברור לי שאותי ואת המשפחה שלי לא ייקחו מפה יד ביד. יצטרכו להפעיל כוח כדי להוציא אותנו מפה. מה זאת אומרת, זה הבית שלנו".

יהוידע: "כשבאנו לגור פה, חשבנו שזה הולך להיות יישוב לכל דבר. לא באנו ל'גבעה'. אולי יישוב קצת יותר אקולוגי, שמתחשב בסביבה. גם לא היינו לבד: קיבלנו מהרשויות כביש, חיבור לחשמל, גן שעשועים. בשביל הילדים שלנו, זה הבית היחיד שהם מכירים. הם נטעו את הכרמים כאן, הם מכינים יין. עלולה להיווצר פה עוד חבורה של עקורים שלא תמצא את מקומה".
 
תמר: "אנחנו תמיד פה. בקושי נוסעים מכאן, אולי לשתי שבתות בשנה. הבית, הבוסתן והכרמים הם כל מה שיש לנו בעולם, אין לנו רכוש אחר. אני חושבת שיהוידע ואני לא ממש קולטים עדיין מה יקרה איתנו. אף אחד הרי לא ייתן לנו פיצוי. יותר כואבת אפילו מהמחיר הכלכלי הכבד, תהיה הפרֵדה מהקהילה. אבל אנחנו מוכנים לשלם את המחירים האלו כדי ללכת עם האמת שלנו.

"אחרי מגרון וגבעת האולפנה, שפונו בהסדרים, אני באופן אישי הרגשתי ביזיון. שיעור הקרקע הפרטית מתוך שטחי היישוב כאן הוא קטן. אני חושבת שבמדינה מתוקנת ערכית, מוסרית ודמוקרטית, היה אפשר למצוא פתרון. יש מין קיבעון לחוק העות'מאני שקובע שהעותרים הם הבעלים. צריך להציע להם קרקע במקום אחר או פיצוי כספי, וגמרנו".

המצב של בני משפחת זיו הוא אחד האבסורדיים ביותר, גם בקרב שוכני עמונה. יש להם כאן בית שהם משלמים עליו משכנתא מדי חודש כבר שנים ארוכות, אף שאסור להם לגור בו. צו הריסה הוצא לו, יחד עם תשעת הבתים שהוחרבו לפני עשר שנים. "נחום ברנע מ'ידיעות אחרונות' קונן אז למה לא הרסו גם אותו", אומר אלעד זיו (45), בונה מומחה בעץ, שעוסק כיום באדריכלות ובהוראת פלדנקרייז.

הוא גדל באיילת־השחר, קיבוץ חילוני. "אני זוכר את הקיבוץ בשנות השבעים, את הערכים שהיו בו. אחרי הסכם אוסלו ביקשתי לעשות משהו משמעותי, והגעתי לעמונה. אף אחד לא דיבר אז על אדמות פרטיות, אבל עם השנים הפכו אותנו לפורעי חוק שצריך לטפל בהם, לפושעים שמנשלים אנשים מסכנים מאדמתם.
 

"לא בחרנו במציאות הזו. זה קורה כי מי שיוצר כאן את השיח הוא השמאל. הוא שקובע מה מוסרי ומה לא. תראי למשל את החטיבה להתיישבות, שבעבר הייתה גוף מוערך בקרב כל העוסקים בהתיישבות בארץ, והפכו אותה לארגון כמעט פלילי. כל זה תוצאה מעבודה מעמיקה של עמותות השמאל, שמקבלות מימון זר ובוחשות פה.

"בעיניי זה חמור ביותר. ארגון שמאל, שאין לו שום אחיזה בציבוריות הישראלית, גרם למהלך משפטי שיכול להוביל אפילו לנפילת הממשלה. זה כאילו שממשלת ישראל תעביר כספים לבסקים בספרד כדי שיהיה שם בלגן. נשמע הזוי לגמרי, אבל כאן קוראים לזה פעולה למען 'שלום' או 'זכויות אדם', ומשלימים עם זה.
 
"כבר ראו בתחקיר שפורסם ב'עובדה' - את הערבים שמוכנים למכור לנו קרקעות הם שולחים להירצח, ומצד שני אומרים שאנחנו גזלנים של אדמה. המשפטיזציה הפוליטית עושה פה שמות, ואנחנו נכנעים לה. המחנה שלנו נגרר אחרי ההגדרות שלהם, ומנסה רק להיראות יפה. אומרים 'וואלה, זה באמת לא בסדר לבנות על אדמות פרטיות', במקום לפתור את הבעיה מהשורש. המלחמה החזקה היא על ההגדרות. אנחנו נמצאים בחזית של המלחמה הזו, וכנראה הולכים לחטוף חזק".

וכשאתם בחזית, יש גייסות מאחוריכם?
"לא, כי יש משבר הנהגה גדול".

שרה זיו, בת 44, היא מטפלת בתנועה ויצירה. "לא גרו פה מעולם ערבים, זה היה הר טרשים קירח", היא אומרת. "הם לא יבואו לכאן גם אם אנחנו לא נהיה פה, אז מה בכלל המשמעות של הבעלות שלהם על הקרקע? ההיסטוריה של העם היהודי התרחשה פה מסביב, ואנחנו מרגישים זכות לחיות כאן, בנחלת אבות.

"יש פה המון עשייה, המון חיים. אני נמצאת בתוך קהילה מקסימה, עם חברות שעברתי איתן לידות, גידול ילדים, תקופת חיים. יש פה איכות אנושית. וגם המקום עצמו – אני מכירה כל שיח על ההר. כואב לראות באיזו קלות מוכנים לגדוע מארג חיים כזה. יש כאב גדול על שהממשלה מוכנה לפעול כך נגד אזרחים שלה.

"אנחנו ממשיכים קו פשוט של התיישבות וחלוציות, אבל המציאות סביבנו השתנתה. היו לנו הרבה חלומות כשהגענו לפה. היה לנו ברור שאנחנו מיישבים את המקום הזה כמו שמיישבים את ארץ ישראל במקומות אחרים. עמונה בעיניי היא בבואה של כל ההתיישבות. לא רק בתקדים המשפטי, אלא במובן הרעיוני. וזה נכון שבינתיים אנשים לא ממש צועקים איתנו, כי כל עוד זה לא מגיע אליך, אתה לא מרגיש ואתה לא כואב. גם אין כוח עוד לכאוב".
 

בית משפחת שאג, לבן ונקי, צופה אל הנוף בקצה הדרומי של היישוב. השביל שמוביל אליו עובר בין יסודות הבתים ההרוסים מאז. צלקות רבועות של שברי בטון וברזל, שלא נעים להסתכל עליהן גם היום.

אורי שאג, בן 32, עובד בבנייה. את ביתו כאן בנה בעצמו, יחד עם אֶחיו. הוא ואשתו מוריה (32) גרים בעמונה תשע שנים, שלוש מהן בבית הזה, שבו הם מגדלים שישה ילדים. הם מספרים על השלג הכבד שירד ביום מתן פסק הדין שגזר את גורל היישוב. בעלי רכב ארבע־על־ארבע מהאזור התארגנו לסייע בהורדת אנשי עמונה הנצורים על פסגת ההר ובהסעתם לבית המשפט, כדי שיוכלו להיות נוכחים בדיון שתוצאתו תשנה את חייהם.

בני הזוג שאג שלמים לגמרי עם מכתב התושבים לראש הממשלה, ועם ההחלטה לשלול כל אפשרות להסדר פינוי. "אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו", פוסק אורי. "האם אני דואג איפה נישן בלילה שאחרי? אני מקווה שנסתדר. נמצא כבר מיטה. אבל לקבל משהו חלופי כדי להשקיט מצפון של מישהו - זה לא פותר שום בעיה".

זה טוב ויפה ברמת האידאולוגיה. ברמה הפרטית זה לא יהיה קל.
"נכון, אבל למרות שאנחנו אוהבים מאוד את החיים פה, את השכנים ואת הנוף והאוויר - אנחנו לא פה בשביל החיים הטובים. אנחנו פה בשביל מה שמעבר, כי זו החזית שבה צריכים אותנו. באנו לכאן בגלל הערך המשמעותי של יישוב ארץ ישראל".

איתי הראל היה ממייסדי עמונה. אחר כך הוא המשיך והקים את מגרון, ופונה משם עם שאר התושבים לשכונת הקרווילות החלופית שהוקמה להם. היום הוא ומשפחתו כבר לא מתגוררים שם. לשאלה מה הוא מייעץ לחבריו בעמונה, קשה לו להשיב. "ההסדר שנחתם עם מגרון לא קוים במלואו. ליישוב היה קשה מאוד להרים דגלים חדשים אחרי המעבר. אנחנו בחרנו להמשיך הלאה", הוא אומר, מסביר בעצם - במילים לא מפורשות – שקהילת מגרון לא שבה למה שהייתה לפני כן, ופתרון ההעתקה לא ממש הוכיח את עצמו.

בתוך צמרת ההתנחלויות יש מי שסבור שלפעמים, כמו במקרה של עמונה, אין מנוס מלקחת צעד אחורה ולהבין שכאן זה פשוט לא ילך. "אי אפשר להוביל מאבקים לאומיים ברמה של קליקה פרטית", אומר ולרשטיין. "לצערי הרב, הנהגת התושבים בעמונה נותנת לזה להתנהל כך. אני מודאג מאוד מדרכי הפעולה של המטה שם. כמו שאני רואה את זה, הם מפחדים מדרך ארוכה, ומבחינתם 'תמות נפשי עם פלשתים'. באופן פרדוקסלי, הקצה הימני והקצה השמאלי של המפה הפוליטית מתחברים. התושבים שם חוברים לאנשי שמאל שרוצים לרסק את ההתיישבות".
 

בוארון, ראש מטה המאבק, מבין את העמדה שמציג ולרשטיין, אך לא מסכים איתה. "בראייה אסטרטגית, יש מי שאומר שצריך מיליון יהודים ביו"ש כדי שרעיון המדינה הפלסטינית יתאיין, ולכן אם במקום עמונה הוא יקבל אישור ל־500 יחידות דיור בגבעות שילה, הוא ילך על זה. אבל אני חושב שלא מפקירים חיילים במוצב קדמי. האנשים כאן הם בעלי משפחות, גרים כאן עשרים שנה. יש צעירים שנולדו בעמונה וכבר מתחתנים. זה יישוב ממש, אנחנו לא כלי משחק על לוח דמקה. כמה אפשר לשחק בחיים של אנשים?

"מעבר לכך, ברמה האסטרטגית, ככה מתחילה נפילה כללית. עוד נסיגה בעמונה שמצטרפת לנסיגה בבית־אל שמצטרפת לנסיגה במגרון ולכל הנסיגות שכבר היו, ותודעתית התרגלנו לזה שאפשר לקנות הורדת יישובים בכסף. אז בהמשך עוד קצת כסף ונוריד את עפרה, ועוד קצת שלמונים ונקנה את פינוי כוכב־השחר, וככה מתפתחת שפה הפוכה מכל מה שגדלנו עליו וכל מה שחינכנו את ילדינו עליו. זו גישה הפוכה מעקרון־העל של 'אף שעל'. בכל מקום שיש בעיה - נקנה את המתיישבים בכסף.

"כיבסו אותנו במכבסה תודעתית שלפיה אם קשה אז מתקפלים. אבל ככה לא בונים מדינה. צריכה להיות פה אמירה ערכית שמדינת ישראל לא מפנה יישובים ולא מחזירה את הגלגל לאחור. אנשי עמונה חזקים באחיזה שלהם בהר. לא יהיה פינוי מרצון".

ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, שהגיע בשבועות האחרונים לעמונה ודיבר עם התושבים, מביע תמיכה בעמדה שלהם. "הפתרון של השכרת נכסי נפקדים הוא סביר והגיוני", אומר סמוטריץ'. "עמונה היא מוקש שמפלגת הבית היהודי עלולה להתפוצץ עליו החוצה מהקואליציה, אם תרצה ואם לא תרצה, ולכן חייבים לנטרל אותו. לא נוכל להשלים עם עקירה של יישוב שלם, כשאפשר להסדיר אותו בעזרת פתרון משפטי כשר למהדרין, ובלי מהפכות גדולות. המהלך הציבורי בעמונה יניע את המערכת הפוליטית, והליכוד צריך להבין את זה. גם שם הרי לא רוצים שהממשלה תיפול.

"מאות בתים ביהודה ושומרון נמצאים בסטטוס דומה מאוד לאלה שבעמונה, והמשמעות עלולה להיות הרס של קהילות. אם ייהרסו חלילה שלושים בתים ביישוב כמו תפוח, זה יפרק שם את הקהילה. השמאל מחמם לנו את המחבת לאט־לאט מתחת לרגליים, ואם לא נשים לב ונעצור את זה בזמן, ההשלכות עלולות להיות ארוכות־טווח וחמורות מאוד".
 

גם אבי רואה, ראש מועצת בנימין ויו"ר מועצת יש"ע, לא ממש אופטימי. בניגוד לסמוטריץ', האופציה המשפטית שנמצאת על השולחן לא מעוררת בו תקוות. "הפתרון של השכרת נכסים קלוש מאוד בעיניי", הוא אומר. "ובכל זאת, עמדתי היא שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי להשאיר את עמונה במקומה. קשה לעקור יישוב, ויישוב שקיים כבר שנים רבות - על אחת כמה וכמה. ומדובר ביישוב שהמדינה ידעה על קיומו וסייעה לו, לא בשתי מכולות על גבעה".

מה בעיניך הסיכוי לפתרון?
"אחרי הכרעה חלוטה כזו של בג"ץ הסיכויים כמובן מצטמצמים. צריך הרבה אומץ ועוז מצד מקבלי ההחלטות לבוא ולומר שזו שערורייה להוריד יישוב, ושצריך לעשות כל מה שאפשר כדי שזה לא יקרה, בלי לפגוע בכבודו של בג"ץ.
 
"נכון להיום, אני לא רואה מישהו שבא ועושה את זה. בסופו של דבר זו החלטה של ראש הממשלה. הוא זה שצריך לומר שלא ייתכן להרוס יישוב. את רואה את ראש הממשלה עושה דבר כזה? לצערי זה לא קורה גם במקרים פשוטים הרבה יותר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg