לימודי התנ"ך: המגזר החילוני מאבד את ספר הספרים
שתי שעות לימוד שבועיות מקצה משרד החינוך ללימודי התנ"ך בחינוך הממלכתי. המנהלים שולחים לכיתות מורים לא מיומנים, התלמידים לא מבינים את השפה ומבחני הבגרות רדודים. חוקרים מזהירים: המגזר החילוני מאבד את ספר הספרים
לטקס בר־המצווה שלו הגיע דן כשבידיו דרשה מוכנה, באדיבות אמו ועם קצת עזרה מגוגל. אחרי הארוחה המשפחתית באולם בפארק הירקון, הוא קרא באוזני הקהל את הטקסט המודפס שכלל ציטוטים נבחרים מהפרשה עם קצת פרשנות אקטואלית – או לפחות ניסה לקרוא. לשון המקרא הפכה בפיו לשפה זרה, צורמת. שם השם הפך לאות ה"א - "ה"א אמר כך" - והפסוקים נשמעו משובשים ובלתי מובנים.
עוד כותרות ב-nrg:
- המפכ"ל אלשיך מגיב: "לא הסתרנו, אנו באמצע התחקיר"
- וינשטיין גילה: "אני יכול להכתיב לרה"מ מה לומר"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"המורה בכיתה כמעט אף פעם לא נתנה לנו לקרוא מהתנ"ך. היא קראה הכול בעצמה ואז פירשה לנו בשפה שלנו", כך מסביר דן, שלוש שנים אחרי הטקס ההוא, את חוסר החיבור שלו לטקסט. "המורה הפכה את השיעור למעניין, אבל כשהעלינו שאלות שקשורות לאמונה היא אמרה לנו 'אל תיכנסו לזה', אז למדנו בלי להתעמק".
גם ליהי, תלמידת כיתה י"ב מאזור המרכז, מתארת יחס בעייתי ללימודי ספר הספרים. "בקושי נותנים לזה מקום אצלנו", היא אומרת. "כל טקס או הכנה לבגרות במקצוע אחר דורסים את שיעור תנ"ך. חברים שלי גם חושבים שהמקצוע הזה הוא כפייה דתית, כי יש שם כל מיני סיפורי נסים ומצוות, אז לומדים רק כדי לעבור את הבגרות".
כשאני שואלת את דן וליהי מי היו שלושת האבות או ארבע האמהות, הם מתקשים לענות. "יצחק, אברהם ושמעון? משה?" דן מנסה. והוא אינו יוצא דופן: תשובות מבולבלות נשמעו גם מתלמידים אחרים, בגילאי יסודי ותיכון, שאליהם הפנינו את השאלה.
מורים ששוחחנו איתם הודו כי הם ממעטים לתת לתלמידים להתנסות בקריאת הפסוקים, ואם כן - רק אחרי שהמורה עצמו קורא בפני הכיתה בפעם הראשונה, כדי להימנע מהמבוכה הנלווית להתמודדות של בני הנוער עם הלשון המקראית. תלמידי החינוך הממלכתי, כך מתברר, נחשפים במידה מעטה בלבד ללשון המקרא ולתוכנו, וזאת בשל הזמן המצומצם שמוקדש במערכת הלימודים למקצוע הזה, ובשל אופן התיווך של החומר לכיתה.
התוצאה, כך אומרים אנשי חינוך, היא הרסנית: רב־המכר הגדול ביותר בעולם, ספר היסוד של העם היהודי, נדחק באופן שיטתי ממערכת החינוך של המדינה היהודית. התלמידים החילונים חשים ניכור לטקסטים העתיקים; המורים לא יודעים כיצד לגשת בכיתה לסיפורים דתיים ואידיאולוגיים, כמו כיבוש הארץ ונסי יציאת מצרים; וההורים מעודדים את המנהלים להשקיע במתמטיקה ובאנגלית, כרטיסי הכניסה לאקדמיה, במקום בלימודי ספר הספרים.
האם לתנ"ך יש מקום במערכת חינוך שאמת המידה העיקרית שלה היא הגדלת רמת השכר של התלמיד בעתיד? ואם כן, איך אפשר לחבר את התלמידים לשפה הקדומה ולסיפורים הרחוקים מעולמם? "אנחנו נמצאים כבר על סף נקודת האל־חזור של ידיעת התנ"ך בישראל", אומרת פרופ' יאירה אמית מהמחלקה למקרא באוניברסיטת תל־אביב. "אם שר החינוך באמת רוצה לחנך את תלמידי ישראל לזהות יהודית, עליו להקצות ללימוד התנ"ך שעות ותקציבים ממש כמו שעשה עם התוכנית לחיזוק לימודי המדעים".
תחום הוראת התנ"ך מעסיק את פרופ' אמית בת ה־75 כבר במשך למעלה ממחצית חייה: בשנת 1964 היא החלה את דרכה כמורה לתנ"ך, ובהמשך כיהנה כאחראית על המסלול להוראת המקרא באוניברסיטת תל־אביב. במשך ארבע שנים, מ־1999 ועד 2003, פיתחה עבור משרד החינוך תוכנית לימודים להוראת התנ"ך, אך בשל חילופי מפקחים ואג'נדות התוכנית הזו מעולם לא יושמה. מאז, כבר למעלה מעשור, היא מנסה להסביר לקברניטי משרד החינוך שלימודי התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים הולכים ונכחדים, שהתלמידים מפתחים תחושת ניכור, ושהמורים חסרים את כלי ההוראה המתאימים. "בעשרים השנים האחרונות תלמידים מסיימים כיתה י"ב בלי לדעת את הדברים הכי בסיסיים", היא טוענת. "הם לא מכירים את שלושת האבות, הם לא מכירים נבואות כמו 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' או חזון העצמות היבשות. אנחנו לא שומרים על העבר. מדינת ישראל מאבדת את עצמה לדעת, בחסות משרד החינוך".
פרופ' אמית אינה אישה דתייה, והתפאורה בכניסה לחדר העבודה בביתה שבצפון תל־אביב – שם מתנוסס דיוקנו של יצחק רבין, מעוטר בסטיקרים "חבר, אתה חסר" ו"שלום חבר" - מסירה ממנה את החשד לנטיות לאומניות. ובכל זאת, שאיפתה להציל את לימודי התנ"ך בארץ נובעת מרצון לשמור על קיומו של "עם הספר" – על הידע שלו, על ערכיו, וכן, גם על החיבור שלו לאדמה הזו. "התנ"ך היה חרות על דגלה של הציונות המדינית החילונית בתחילת דרכה", אומרת אמית. "לימוד המקרא שימש בסיס לתחיית העם, תחיית הלשון והחזרה לארץ. אולם מאז קום המדינה החלה התרחקות מטקסטים הלכתיים, מדרשיים ומקראיים. בשנת 1971 צומצמו לימודי התנ"ך במערכת החינוך לשעתיים שבועיות בלבד, ומאז מצטמצם בהתאם הידע של תלמידי ישראל".
מבט בתוכניות הלימודים מגלה כי מכיתה ב' ועד כיתה י"ב, בתי הספר הממלכתיים מקצים ללימודי התנ"ך פחות זמן מאשר למדעים, למתמטיקה, לאנגלית או להיסטוריה. גם המעט שנותר, הולך לאיבוד: בכיתה ב' מוקדשות רבות משעות התנ"ך להכנה לטקס קבלת החומש; בכיתה ה' מבחני המיצ"ב דוחקים את ההשקעה בכל מה שאינו רלוונטי להם; והצמצום נמשך גם בחטיבת הביניים, כשמנהלי בתי ספר רבים מבטלים את לימודי התנ"ך למשך שנה, או מרכזים את השעות השנתיות שמוקצות להם לתוך מחצית אחת.
את הראיות המרשיעות מפרטת פרופ' אמית בספרה "עלייתה ונפילתה של אימפריית המקרא בחינוך הישראלי". תוכניות הלימודים בחינוך הממלכתי שלפני 1971, היא כותבת, הקצו לתנ"ך שלוש שעות שבועיות, וגם היקף החומר היה גדול: 388 פרקים, 240 מהם בלימוד עיוני־אינטנסיבי ו־148 בלימוד בקיאותי־אקסטנסיבי. מאז צומצם החומר שוב ושוב - ב־1971 וב־1985, ב־2003 וב־2015 (אחרי עלייה קטנה ב־2013) - והיום עומד מספר הפרקים הנלמדים על 64 בלבד.
"מקצוע שנלמד רק שעתיים בשבוע נחשב ללא רלוונטי הן בעיני התלמידים והן בעיני בית הספר", אומרת אמית. "לשון התנ"ך זרה לתלמידים, וכדי להתגבר על המכשול הזה יש להשתמש בכלי הוראה מגוונים - אך אין זמן להפעיל אותם בשעתיים בשבוע. כאן טמון האסון הנורא, כי הילדים סוחבים איתם את אי־הידיעה, ומפתחים שנאה כלפי הספר".
"הכול קם ונופל על המורה והשעות", מסכימה דרורה הלוי, ששימשה מפמ"רית (מפקחת מרכזת מקצוע) בבתי הספר הממלכתיים לאורך רוב שנות העשור הקודם. "היו לי מריבות קשות עם משרד החינוך בניסיון להוסיף שעות לימוד, כי בשעתיים אין רצף ולא מצליחים לעורר עניין אצל התלמידים", היא מעידה. "הרגשתי שלימודי התנ"ך לא מעניינים את הממסד, וכל שר מוחק את ההישגים של קודמו. היום נותנים את המונופול על התנ"ך לדתיים, ומפסיקים ללחום למען ידיעתו". אחד ממהלכי המדיניות שלה שכן צלח, היא מספרת, היה השבתו של ספר התנ"ך עצמו לכיתות, במקום להסתפק בלימוד מחוברות ומספרי לימוד.
גם ד"ר נילי ואזנה מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית, המשמשת יו"ר ועדת מקצוע התנ"ך לבתי הספר הממלכתיים במשרד החינוך, מביעה מחאה על הזלזול המתמשך של המשרד בנושא. "כשמקצים רק שעתיים ללימוד תנ"ך - לעומת חמש שעות בחינוך הממלכתי־דתי - התוצאה היא שלא מספיקים דבר", אומרת ד"ר ואזנה. "מורים צריכים להחליט אם הם מוציאים מתוכנית הלימודים את הפרקים של יוסף או של יעקב. זה כבר לחתוך בעצמות התנ"ך, לא רק בבשר החי".
בתקופתו של שי פירון כשר החינוך יזמה ואזנה עצומת מורים שקראה להעלות את מספרן של השעות המוקדשות לתנ"ך, אך הלחץ מלמטה לא הועיל. כעת היא חוששת שנפתלי בנט – שכמו פירון גם הוא בן לציונות הדתית – לא ירצה להיתפס כ"מחזיר בתשובה", ולכן לא יוסיף שעות למקצוע. "שינוי כזה הוא לא 'הדתה' של מערכת החינוך", קובעת ואזנה. "התנ"ך הוא לא ספר דתי, אלא אוצר תרבותי, לאומי ובינלאומי. תלמידים ברחבי העולם לומדים תנ"ך, אבל בישראל מתעלמים מהצורך".
ד"ר רוני מגידוב, מפמ"רית תנ"ך בעת כהונת השר פירון, מצטרפת לביקורת. "כשהייתי בכיתה ה' למדו אצלנו חמש שעות תנ"ך בשבוע, כשהייתי בתיכון זה כבר ירד לארבע, והיום יש רק שעתיים. המקצוע הזה קשה כי השפה קשה, המנטליות רחוקה והאידיאולוגיה לא פשוטה - אבל כל זה דווקא אומר שמוכרחים לתת עוד שעות כדי להתגבר על הבעיות. היום שולחים לכיתות מורים שאין להם הכשרה להוראת מקרא, או שלוקחים אפילו את השעות המעטות האלה ולומדים בהן למקצועות אחרים. כך לתלמידי החינוך הממלכתי אין 'גרסא דינקותא'. אנחנו שוכחים את מה שבאמת חשוב: השקעה בתשתית התרבותית ובמוסר".
מגידוב מזכירה כי פירון רצה בכלל לבטל את בחינות הבגרות בתנ"ך. גם הבחינות האלה, יש לציין, אינן יוצרות תמריץ גדול מדי ללימוד אינטנסיבי. הבחינה לתלמידי בתי הספר הממלכתיים מחולקת לשלושה חלקים, ובהם קטע שלא נלמד, מלכים ונביאים, ו"סיפורי הראשית" – הפרקים העוסקים בבריאה, בשלושת האבות וביוסף. בחומר של שתי יחידות לימוד מופיעים הפרשנים המודרניים רובינסון, קסוטו, רופא, קויפמן וגרינברג לצד רש"י ורמב"ן, אך הבחינה עצמה אינה דורשת מהתלמידים היכרות של ממש עם התנ"ך: בשאלונים מובאים צילומים של חלקי הפרקים הרלוונטיים, וכך נחסכת מהתלמיד עבודת הדפדוף בתנ"ך. בנוסף, רבות מהשאלות עוסקות ב"פשט", ואינן דורשות חשיבה מעמיקה.
הניסיונות הכושלים לחזק את לימודי התנ"ך נמשכים כבר למעלה מעשרים שנה. עוד ב־1991 מינה שר החינוך דאז זבולון המר את ועדת שנהר, בראשות פרופ' עליזה שנהר, לבחון את מצב לימודי היהדות בחינוך הממלכתי. "הגורמים לירידה במעמד לימודי היהדות נובעים ממצב החינוך ההומניסטי בחברה הטכנולוגית, ומן התמורות המפליגות וחילוקי הדעות המפלגים את החברה הישראלית", נכתב בדו"ח המסקנות שהוגש ב־1994.
"לפיכך, סבורה הוועדה כי על מערכת החינוך להיערך להתמודדות מקיפה עם גורמים אלו, התמודדות שהשפעותיה עשויות לחרוג מעבר לתחומו של בית הספר ולהקרין על החברה הישראלית כולה. בית הספר לא צריך להיכנע לקנאות וגם לא לחלל ריק. הוא צריך לעודד את הציבור החילוני לגווניו לבטא את ערכיו, לפתח את תרבותו, לבקר את הישגיו ולהיפגש עם הדור הצעיר שלו. הוועדה סבורה שיש לנקוט במדיניות פעילה שתהפוך את תרבות עם ישראל ותולדותיו למרכיב בעל משמעות חיובית ולא מנכרת בבניית זהותו העצמית של הצעיר החילוני".
בשנות החמישים היו לימודי היהדות פופולריים במדינה הצעירה, המחפשת זהות ושורשים. ארבעים שנה אחר כך הזהירה פרופ' שנהר כי הפגיעה בלימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים עלולה להיות סכנה של ממש: בעקבותיה יכול להיווצר משבר זהות במרחב היהודי החילוני עד כדי "ספקות בצדקת דרכה של הציונות ובצדקת דרכה של מדינת ישראל", ו"פגיעה קשה בלכידות הקולקטיב". אך שרי החינוך התעלמו ממסקנות ועדת שנהר, והמלצותיה להכנסת תוכניות חובה ותוכניות העשרה בלימודי תורה שבעל פה, מחשבת ישראל ותנ"ך לא צברו תאוצה. הירידה בקרנם של המקצועות הללו נמשכת מאז ועד היום. בתי הספר הממלכתיים אמנם מתוגמלים בתמריץ כספי אם הם מוסיפים שעות לימודי יהדות, אך רק מעטים בוחרים בכך: התלמידים והמורים מעדיפים את לימודי המתמטיקה והמדעים, הפותחים דלת לעולם ההיי־טק, על פני לימודי הרוח והיכרות עם טקסטים יסודיים בהוויה היהודית.
הריחוק מהתנ"ך בא לידי ביטוי גם במוסדות להשכלה גבוהה. החוגים למדעי היהדות מתרוקנים מסטודנטים, כך מספרים לנו מרואיינים המצויים בנעשה בעולם האקדמיה, וגם ההרשמה לתוכניות להכשרת מורים למקצועות היהדות הולכת ומידלדלת. הסטודנטים החילונים, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית, אינם רואים בהם תחום עיסוק רלוונטי. "בדורות הקודמים התנ"ך שימש דווקא כאלטרנטיבה חילונית – החילונים אימצו אותו בזמן שהדתיים עסקו בתלמוד", אומרת ואזנה. "התנ"ך והארכיאולוגיה היו הדת של הישראלים בימי קום המדינה. רק בעשרים השנים האחרונות הכניסו את התנ"ך לסל של תכנים דתיים והפכו אותו לטריטוריה דתית. לדעתי גם תלמוד הוא לא עניין דתי, אלא אוצר תרבות ששייך לכולנו".
הרב יואל בן־נון, ממובילי מהפכת לימוד התנ"ך בציונות הדתית, טוען שהציבור הדתי מנכס לעצמו את ספר הספרים, וכך החילונים מנושלים מהעיסוק בו. "בציבור הכללי יש תחושה שהתנ"ך הוא מסמך שבשמו הדתיים מנסים להשתלט על החיים ועל המדינה", אומר הרב בן־נון. "אנחנו בציבור הדתי משדרים שאנחנו אדוני התנ"ך. זה שדר אליטיסטי, וכשהוא נקלט - אנשים נפגעים ומתרחקים. תוכניות הלימוד בבתי הספר הממלכתיים אינן רעות, אבל שעתיים בשבוע זה לא נקרא ללמוד. אין יחס רציני למקצוע".
את חוסר ההיכרות עם המקרא אפשר לראות גם בירידת הנוכחות שלו בשירה ובספרות העדכניים שיוצרים בוגרי מערכת החינוך. "בספרות העברית החדשה אין ציטוטים מהתנ"ך כפי שהיו בעבר", אומרת אמית. "היוצרים הישראלים החילונים מנותקים מהמקורות. אצל יוצרים בעלי רקע דתי כן מוצאים את הזיקה הזו, כמו שאפשר לראות בשירים המתפרסמים בכתב־העת 'משיב הרוח'".
"התרבות שלנו חסרה, ואפשר לראות את זה בחידוני הטלוויזיה", מוסיפה מגידוב. "המתמודדים יודעים לענות על הכול, אבל נופלים בשאלות בתנ"ך".
רבים מהעוסקים בחינוך מסכימים כי על מנת לפתוח בפני התלמידים את העושר שמציע התנ"ך, יש להתחיל בכך בגיל מוקדם ככל האפשר. פרופ' אמית ממליצה שהפרקים הראשונים יילמדו כבר בכיתה א', ולא להמתין לכיתה ב', כפי שנהוג בתוכנית הלימודים כיום. "בכיתה ב' מתחילים ללמוד את ספר בראשית באיחור, ועד סוף השנה התלמידים מגיעים אולי עד לסוף סיפורי אברהם. בכיתה ג' כבר עוברים לספר אחר, ופרקי יעקב ויוסף לא נלמדים עד לתיכון. רק שם פוגשים בהם בפעם הראשונה - אם הם נכללים במיקוד לבגרות".
שירלי נתן־יולזרי, מרצה ומדריכה פדגוגית בתוכנית להכשרת מורים למקרא בבית ברל, סבורה שכבר בגן צריך לחשוף את הילדים לסיפורי התנ"ך. כיום, היא אומרת, הדבר אינו נעשה. "יש תוכנית לימודים להוראת התנ"ך בגן, והיא מאפשרת לגננות את החופש ללמד על הגיבורים שהן בוחרות, אבל בגלל רתיעה מהטקסט המקראי הן מעדיפות לא לעשות את זה. כך קורה שתלמיד בחינוך החילוני נחשף לסיפור מקראי לראשונה רק בכיתה ב', וחבל. בגילאי הגן אפשר ללמד את היסודות האנושיים, התרבותיים והאמוניים שלנו דרך סיפורי הבריאה וסיפורי האבות, וזה מתפספס".
כמי שעוסקת בהכשרת מורים לתנ"ך, נתן־יולזרי מותחת ביקורת גם על היקף המשרות למורים ייעודיים בתחום. "בשל מספר השעות המצומצם של לימוד תנ"ך בבתי הספר, לא מקצים משרה מלאה למורים שהוכשרו ללמד את המקצוע. נותנים למורה לשפה שתלמד תנ"ך, או למחנכת. אבל מי שלמד הוראת המקרא מכיר כלים שמסייעים להבנת השפה המקראית, ויכול להקנות אותם לתלמידים כדי שהם יצליחו להתמודד עם הטקסט בעצמם. ככל שההבנה תהיה רבה יותר, כך הם ייהנו יותר ללמוד".
לחלק מסיפורי התנ"ך יש תוכן רגשי מורכב. זה לא עלול להיות בעייתי לתלמידים?
"אין מקום לסלק את מה שהילדים מרגישים במהלך השיעורים. צריך לתת להם לבטא את עצמם, וכך השיעור יעניין אותם. על המורה להפוך את הלמידה למשמעותית וחווייתית, כך שהילדים יזכרו אותה גם כאנשים מבוגרים. אפשר להראות שהתכנים של התנ"ך רלוונטיים לימינו: ערכי משפחה, ביקורת ושיפוטיות כלפי האחר, מוסר, חברה צודקת, ריבוי דעות, קנאה ועוד. אם המורה לא בטוח במקום שלו־עצמו ולא יודע לעשות את הקישור לכאן ועכשיו, הוא לא הופך את התנ"ך לרלוונטי, ואז השיעור עובר אצל התלמידים בהרגשה של 'שייגמר כבר'. המורה כל הזמן מדבר, אבל לא מדבר אליהם".
ומה לגבי טקסטים קשים, כמו סיפור קין והבל? אפשר ללמוד את זה בכיתה ב'?
"גם תלמידים צעירים יכולים להתמודד עם סיפור על רצח. הם שומעים על זה כל יום בחדשות, אז למה לטאטא את הסיפור המקראי? דרך למידה והתבטאות מפתחים את החוש המוסרי. באמצעות הסיפור המקראי אפשר לדון איך הם היו נוהגים באותו מקרה. צריך לתת להם לגבש דעה בנושא".
ואיך תלמידים חילונים יכולים להתמודד עם פסוקים בעלי משמעות אמונית, כמו סיפורי נסים?
"מורה למקרא הוא לא מיסיונר או מטיף. הוא יכול להסביר בכיתה שיש אנשים שמאמינים בנסים. הכרת האחר פירושה לחנך לסובלנות, להבנה שיש השקפות עולם שונות משלי. סיפור כזה יכול לשמש ככלי חינוכי".
האשמות כלפי מערך הלימודים נשמעות גם מצד המורים המכירים אותו מגובה השטח. אביב (שם בדוי), מורָה לתנ"ך בכיתות ה'־ו' בבית ספר ממלכתי בירושלים, טוענת שדווקא תפיסה לאומית מדי שקיימת בתוכנית הלימודים היא שמרחיקה את הילדים מהסיפורים המרתקים של התנ"ך. "אנחנו חיים בעידן שבו החינוך הוא פונקציונלי", מסבירה אביב. "ילדים שואלים: למה אני צריך ללמוד תנ"ך? במה זה מועיל לי, אם אני לא אדם דתי ומאמין? כשמנסים להנחיל תפיסה לאומית, הילדים עצמם לא באים לידי ביטוי.
"הציפייה היא שבבית ספר ממלכתי חילוני תהיה חשיפה למגוון דעות, אבל זה לא באמת קורה. התוכנית של משרד החינוך לבית הספר היסודי לא מאפשרת היכרות מעמיקה עם הדמויות בתנ"ך, אלא רק הסתכלות דרך פרשנות חז"ל או פרשנות ימי הביניים. מתייחסים לתנ"ך כאל ספר דתי, והמון ילדים - חלקם ילדי מהגרים שאינם יהודים - אומרים לי 'אנחנו לא מאמינים באלוהים', ומספרים שהם נתקלים בבעיות עם התוכן. הוא פשוט לא מועבר בצורה נכונה".
גם מיכל שלו־רייכר, ממובילות "הפורום החילוני" המבקש להקים זרם חינוך חילוני, סבורה שהניכור כלפי מקצוע התנ"ך נובע מהחדרת פרשנות דתית לבתי הספר הממלכתיים. "זה טקסט חשוב מאוד, אבל מלמדים אותו בצורה אמונית", היא אומרת. "הבת שלי למדה לאחרונה שבני ישראל הפסידו לפלשתים למרות שלקחו את ארון הברית לשדה הקרב. המורה שואלת אותה למה הם לא ניצחו, ומצפה שהתשובה שהיא תיתן תהיה אמונית. אבל זה מנותק מההקשר של חיי הילדה. במקום ללמד את האמונה הדתית המופיעה בתנ"ך רק דרך השקפה אחת, שהיא הבחירה של חלק מהעם היהודי, צריך ללמד בכל ההשקפות. המסר שתלמיד יוצא איתו מבית הספר הממלכתי הוא שיש רק יהדות אחת, וזה מסר שאנחנו לא מסכימים איתו".
אבל יש גם מי שמתרשם כי לימודי התנ"ך זוכים לעדנה. "המורים עושים נסים בשעתיים שבועיות. בשנים האחרונות אני רואה ברק, תאווה להוראת תנ"ך", אומרת אורה (שם בדוי), מורה לתנ"ך בעלת ותק של 15 שנה ומדריכה מחוזית להוראת המקצוע. לדבריה, קיימת עלייה במספר התלמידים הניגשים למבחני בגרות בתנ"ך בהיקף של חמש יחידות, ולומדים בהתאם לכך יותר שעות. "באזור ירושלים יש 10־12 בתי ספר שמתגברים לימודי תנ"ך לחמש יחידות, ומגמות תנ"ך נוספות ממשיכות להיפתח. אני רואה את זה מחלחל לתלמידים בזכות תוכניות חדשות להכשרת מורים לתנ"ך, כמו 'כרם' ו'רביבים'".
גם היא מודה שבעיית הניכור של התלמידים כלפי המקרא ושפתו עדיין לא נפתרה. "ביסודי לא ניכר שינוי בהוראת התנ"ך, ולכן התלמידים מגיעים לחטיבה עם סלידה ואנטגוניזם ואי־הבנה. בתיכונים לעומת זאת נעשה שינוי רב־מערכתי בשש השנים האחרונות, אם כי יש לנו עוד הרבה מה לעשות".
"בשנים האחרונות נוצרו איים של אהבת תנ"ך בלא מעט בתי ספר", מסכים אודי צמח (29), בוגר תוכנית "רביבים" להכשרת מורים ליהדות של האוניברסיטה העברית, ומורה לתנ"ך זו השנה החמישית. "ברוב בתי הספר מלמדים שעתיים תנ"ך בשבוע ומגישים לשתי יחידות בבגרות, אבל יש כאלה שנפתחה בהם מגמת תנ"ך והם מושכים אליהם מורים טובים. אני וחבריי רואים שליחות בלימוד הספר הזה. הוא יוצר זהות חיובית אצל התלמידים, ומנחיל להם תכנים יפים של מוסר ואהבת העם וגיבוש. תלמידים שלא יכירו את התנ"ך, לא יוכלו להגיד מה אנחנו עושים פה".
דרורה הלוי סבורה שהילדים של היום כבר משלמים את מחיר הניתוק של הוריהם. "אנחנו, ילידי 48', חיינו את התנ"ך", היא אומרת. "כל החברות שלי היו מורות לתנ"ך. השופט מישאל חשין אמר לי בזמנו ש'זו השפה והתרבות שלנו'. גיבורי התנ"ך התמודדו עם אותן בעיות שיש לנו, כמו זכותנו על הארץ. הילדים צריכים לראות שהספר הזה הוא שלנו. מי שמתנכר לעברו, עתידו לוט בערפל. אנחנו עם שחייב את התנ"ך שלו. זה הכאן ועכשיו, זה דור ההורים שלנו והעבר שלנו. צריך לקלף את הפחד של הילדים מהספר הזה".
"התנ"ך הוא המורשת התרבותית שיוצרת אצלנו זיקה לארץ", אומרת גם פרופ' אמית. "מדהים שכבר לפני 2,500 שנה הכירו בכך שצריך לחנך לרעיון השיבה ארצה. העמים שהוגלו על ידי האשורים והבבלים נטמעו בסביבתם החדשה, אבל אצל היהודים היה גרעין ששמר על זיקה - וזה קרה בזכות הספרות שלנו שטיפחה אותה".
לדבריה, לימוד התנ"ך בחינוך הממלכתי־דתי צריך לעורר קנאה. "יש להם יותר שעות, וכך יש אפשרות להעמיק ולקבל יותר ידע. בממלכתי אין די שעות, המורים לא יודעים ללמד, והילדים שונאים את המקצוע וסוחבים רגש שלילי ביחס לתנ"ך. על משרד החינוך לפעול עכשיו, כי פצע שלא מרפאים אותו הופך להיות מורסה, עד שצריך לכרות אבר. אנחנו בשלב שלפני הכריתה", אמית אומרת בפסימיות. "עוד מעט כבר יהיה עדיף שלא ילמדו בכלל תנ"ך בבתי הספר הממלכתיים. השר בנט הגדיר את המתמטיקה כיעד לאומי, ונתן לתלמידים שניגשים לארבע יחידות את זריקת המרץ לגשת לחמש יחידות ללא סכנה של ציון נכשל. למה שלא יממש תוכנית דומה גם במקרה הזה? כך הוא יגרום לתלמידים רבים יותר לגשת ללימודי תנ"ך מוגברים. אם בנט יוסיף אפילו שעה אחת של תנ"ך, אני אבוא לתת לו נשיקה".
אקו"ם