ראשי » חדשות » בארץ

שנה בלי אורבך: הערב המצחיק הכי עצוב שחווינו

שנה לאחר פטירת השר אורי אורבך נערך ערב לזכרו באולם תיאטרון ירושלים. הנשיא ריבלין: "איש אשכולות תלמיד חכם ואוהב אדם, כל אדם שידע לחבר חיבורים". בנט: "כל אחד סוחב אתו איזה אורי קטן"

בשקט בשקט, בחסות החשיכה שירדה על אולם תיאטרון ירושלים, כשקולו העמוק של אריק סיני ב"ערב מול הגלעד" מהדהד בחלל האולם, התיישב אמש מישהו בכיסא הריק לידי. תחילה לא הבחנתי מיהו עד לרגע שבו פלט, "רק שלא יתחילו לדמוע לי כעת". מבלי להביט ידעתי שיש לאיש הזה שפם והבנתי שהוא בא כדי להשגיח מקרוב שלא יגזימו, אולי אפילו "לשכתב" חלק מהטקסטים שייאמרו עליו, לשמור שלא ייסחפו מרוב רצונם לקלס. מילה שאהב מאד להשתעשע בה, פשוט כי הייתה כמוהו, רבת מובנים, הפוכים ומנוגדים.

עוד כותרות ב-nrg:
- מהגרים: "לא קשורים לפלסטינים, כועסים על האיסלאם"
- מקרה מסתורי בהודו: "גבר נהרג מפגיעת מטאוריט"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ערב זיכרון, במיוחד אם הוא מתקיים לזכרה של דמות אהובה על הכל, אמור להיות ערב עצוב, ספוג זיכרונות, אמירות, שירים נוגים עלי גיטרת דיכאון, אך הדמעות פשוט סירבו לבוא,  גם כאשר מיכל של אורי מספרת על הטלית שקנתה לו לאירוסיהן ועל הפסוק שביקש שיירקם על שקית הקטיפה, "אליך נפשי ה' אשא", ראשי התיבות של שמו, אורי שרגא אורבך. כאשר בלתה הקטיפה כעבור 25 שנה, כאשר כבר היה ח"כ ורצתה לרקום לו שקית אחרת, ביקש גרסה אחרת של הפסוק שבו שם ה' קודם לנפשו שלו: "אליך ה' נפשי אשא". הטלית הזו שמשה לאחר מכן בברית של הנכד שאורי לא זכה לראותו ולפני חודשים ספורים עלה לתורה בטלית זו הבן, דניאל. מיכל מספרת על כך בשקט נפשי, ללא הפסקה לניגוב עיניים, בדיוק, אבל בדיוק, כמו שאורי היה מצפה ממנה.

(צילום: לע"מ)
 

"אורי סלד ממודעות תודה. הקרדיט לא היה חשוב בעיניו אלא המעשה", מספרת מיכל. "הוא עמד בראש השדולה החברתית יחד עם אילן גילאון ממרצ ונלחם על כך ששטרות הכסף החדשים יהיו נגישים גם לאנשים עם מוגבלויות ראייה. איך אמר 'לפני עיוור לא תיתן שטרות שווים בגודלם...'"

גם כשנשיא המדינה רובי ריבלין זרק מאחורי גוו את הממלכתיות הצרופה ודיבר על "אורי שלנו, אורי שלי" ועד כמה חסר הוא במיוחד השנה, קשה היה לדעת אם קולו הנשנק הוא תוצאת הצער או שמא מחמת הצחוק שצחק רק דקה קודם לכן כאשר הזכיר את ההברקה שאורי תרם לטקסטים שלו באותה תכנית סאטירית טלוויזיונית שבה השתתף באותם ימים רחוקים שבהם לא חלם להיות נשיא או אפילו יושב ראש כנסת. "אמרו שעוד בימי לימודיו ב"כדורי" לרבין היה כישרון אנאליטי. טעות. פשוט לא קראו נכון. המורה כתב על רבין "הנ"ל איטי". הקהל צחק, ריבלין סיפר שלאה רבין כעסה אך יצחק דווקא אהב.
 
(אורי בכיסא שלידי היה עסוק בטלפון הוירטואלי שבידו. הצצתי לראות מה הוא סימס: "זו הקריצה לימין שבאה אחרי "בני עמי בחרו בטרור..." היה כתוב שם)

ריבלין הזכיר כי היה זה חבר הכנסת אורבך שדאג גם במצב פוליטי של קואליציה רחבה שלאופוזיציה יישמרו הכלים הפרלמנטריים להביע את עצמה, ויחד עם ההצעות ששיגר אליו לשמר זאת, הבטיח כי הוא עצמו, אף בהיותו חבר הקואליציה, יצרף את חתימתו לכל דרישה לקיים דיוני פגרה או דיונים מיוחדים עם ראש הממשלה כדי לבצר רוב לדרישה.
 
"אורי היה איש אשכולות. תלמיד חכם, אוהב אדם, כל אדם, שידע לחבר חיבורים. להתמודד עם החברה הישראלית על כל מורכבותה ושבטיה, ולהשיב מלחמה שערה.  המיוחד כל כך והיחיד במינו, כמה צער, כמה געגוע. מעשיו וילדיו של אדם הם מצבה חיה. המצבה עצמה לא צריכה לצעוק'. מעשיו של אורי, מיכל והילדים, הם אכן מצבה חיה מעוררת השראה. היה אורי ואיננו עוד. כמה צער, כמה געגוע", סיים ריבלין את נאומו והאיש כיסא לידי זע בחוסר נוחות "אפשר עם קצת פחות פאתוס"? שאל בשקט.

עמיר בניון עולה לשיר אחרי ריבלין ויוצר משולש של צחוק הגורל. הרי הנשיא ריבלין היה זה שביטל את הופעתו של בניון במשכן הנשיא בעקבות שיר שחשבו גזעני והיה זה אורי אורבך שסירב לבוא לבית הנשיא בשל כך. החוט המשולש התאחה מחדש, אני אומר. אורי לידי תוקע בי מבט אלכסוני כאומר "תפסיק לבלבל".

"כל אחד כאן בקהל סוחב אתו איזה 'אורי' קטן" מכריז השר נפתלי בנט, אחרי שהמנחה הכתירה אותו בתור "ההברקה של אורי אורבך לצרפו לפוליטיקה". (לא בטוח שכולם חושבים כך, צחק בנט). "הוא השכיל להשאיר אחריו הרבה 'אורים' קטנים בכל מיני מקומות. הרבה אורי בדמות ספרים, שילדיי קוראים אותם, אורי בדמות בני משפחתו. אורי בתקשורת, אורי של איש של מים שקטים שמחלחלים עמוק. לפעמים החיסרון של אדם מורגש בכל יום, אצלי זה מורגש כמה פעמים ביום. כל הזמן הייתי מתייעץ עם אורי, היה אדם נאמן בסביבה הפוליטית קשה וצינית. הוא היה נאמן לאחרים אבל גם נאמן לעצמו ולעקרונות שלו והרבה פעמים אמר לי דברים שלא רציתי לשמוע. אורי היה אחי הבכור".

("כמה פעמים אמרתי לו שאני לא אוהב את הביטוי הזה "אח"" שמעתי את האיש הקטן שלידי רוטן מתחת לשפם. )

הנאומים הממלכתיים מסתיימים בעוד שני שרים. האחד – השר אורי אריאל והשני שר רק בשמו: שר-שלום ג'רבי, מנכ"ל רשות השירות הלאומי האזרחי שתחת חסותה התקיים האירוע. אגב מי שבאורח טבע היה אמור לארגן ערב זיכרון ממלכתי לשר אורבך היה המשרד לאזרחים ותיקים (שאורי הפך אותו לצעיר חי ובועט, כמו שריבלין אמר) אלא שמסיבות בלתי ברורות הוא נמנע מכך.
 

ואחרי הממלכתיים היו החברים, יותר נכון, התלמידים. אלה שאורבך פרץ עבורם את הדרך תוך שהוא קוטל הן את תחושת ה"מיעוט הנרדף" המגזרי והן את תחושת ה"אנחנו נראה להם" שהחלה לשלוט בכיפה. כך מגדיר העיתונאי עמית סגל הקורא כמה טקסטים שנונים מספרות הווטסאפ וה-SMS שקיבל מאורי, בראותו בדמיונו את אורי יושב כאן בשורה הראשונה כשידו האחת על הטלפון. מול הסיקור התקשורתי  המעוות המאבד את חוש המידה, שכל אירוע זוטר נתמך במלים "חשש", "חרדה", "תדהמה" או "זעם", אורי אורבך היה מחזיק את תיק המידה הטובה. "מעניין מה היה אורי אומר השנה שבה משני הצדדים ההתקרבנות וזעקות ה"גוועלד" שוטפות את הארץ והשיח מתנהל לא בדרכי נעם אלא בדרכי נהם".

סגל מזכיר מאמר שכתב אורבך במלאת 50 לגלי צה"ל. "אנחנו הדתיים עדיין מתייחסים בקדושה לכל מילה כתובה ומשודרת. צמאים לאהבה, להכרה. משתוקקים למחמאה, נעלבים מהשמצה. אורי לא סבל מרגשי עליונות ונחיתות. לא הה כמוהו שמי שהבין את עומק ההטיה בתקשורת הישראלית אך זה לא חילץ ממנו זעקות שבר אלא תכנית פעולה. כמי טבע את הביטוי "דוס מחמד" הוא הבין שפג תקפו של הביטוי. שנוצרה מאסה קריטית. היחס של דתיים לתקשורת, כתב לפני 14 שנה,  הוא שילוב משעשע של פראנויה ואידיאליזם. בעצם של רצינות יתר. מידה קלה של חוש הומור וחוש מידה היו יכולים להרגיע קצת את הציבור הדתי. עם קצת יותר קלילות היינו יכולים להיות הרבה יותר רציניים ואני קורא לכולנו, בואו נהיה קלילים, בואו נהיה רציניים".

וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את האיש המשופם בכיסא לידי צוחק ומוחא כפיים.

"מי שלא יודע לצחוק – לא יוכל להיות רציני" צייצה שלי יחימוביץ בטוויטר בדרכה מוועידת מפלגת העבודה אל הערב לזכרו של אורי. השניים הם "תאומים שמיימיים" כפי שהגדירה ברוב חן המנחה אפרת שפירא-רוזנברג. הם נולדו באותו היום, באותה השעה ממש. בין השניים שררו יריבות פוליטית וידידות והערכת אמת. היא מזכירה את הברכה ששיגר לה אורי עת התמודדה בפריימריז במפלגת העבודה "הצלחה גדולה במפלגה קטנה". כתב. "כאשר ניצחתי הוא שלח לי מסרון קצר: "יופי, יופי". אלה היו המלים האחרונות שלו אליי". מספרת שלי וזוכה לנשיקה מהנשיא ריבלין.

קשה להיות עצובים כאשר חנוך דאום מצחיק עד דמעות, גם הוא בקטעי מסרונים מאורי, או כאשר מוקרן סרט שבו אורי מתאר את "הכיבודים" שלהם החל לזכות ברגע שהפך לחבר כנסת ולשר תוך שהוא מנפנף בדגלון סמלי לציון חנוכת ברזייה בבאר יעקב, כמטאפורה כמובן.

קשה לבכות כאשר נעם יעקבסון קורא קטע שאורי כתב בימי האימה של האינתיפאדה השניה, שבו הוא ממפה את אזורי הסכנה ומגיע למסקנה שהסכנה הגדולה ביותר נמצאת במדף השניצלים בפריזר במטבח אחד הבתים בשכונת גילה בירושלים. ואפילו כאשר הרבנית מלכה פייטרוקובסקי מסכמת שנה ראשונה של אבל, שהיא בעצמה אומרת שהוא רצוף זיכרונות מתוקים ומצחיקים.

ואז, דווקא לקראת הסוף, כשחשבנו שכבר לא נבכה, הדמעה הגיעה לעין. על הבמה עולה חבורת תיאטרון הרצליה כדי להציג קטע מהמחזה "מתקן החלומות" על פי ספרו של אורי. החיבור לילדים עושה את זה לכולם.  דווקא הקטעים הילדותיים, התמימים, החלומיים מבקיעים נתיב חדש ושונה אל הלב המתגעגע לאורי. הגיע זמן הטישו.

הבטתי שוב אל הכיסא שלידי. האם גם הפעם אשמע איזו הערה מתחת לשפם? הכיסא היה ריק. אורי כבר לא היה שם. כנראה שגם הוא חש שזה היה הערב המצחיק הכי עצוב שחווינו מעודנו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg