"החופש לא יגיע דרך גופות ישראלים, אלא דרך הלבבות"
מפגש עם אב שכול ישראלי הפך את עלי אבו עוואד, פעיל פת"ח לשעבר, שישב בכלא הישראלי לפעיל למען שלום אחר שמתחיל מלמטה. "יש סביבנו גופים שלא מעוניינים לראות כאן שלום", הוא אומר. "שלום הוא זהות, מערכת, תנועה עממית, לא ארגון"
בתוך צריף קטן ודולף בגוש עציון מתכנסים כעשרים נערות ונערים. גשם זלעפות יורד בחוץ, והקור חודר לעצמותיהם של הנוכחים, תלמידי המכינה הקדם־צבאית בלוד. הם מתאספים סביב האח שהוצבה בחדר כדי לתת מענה לקור גם אם ייפול זרם החשמל – מה שקורה כאן לעתים קרובות. עלי אבו־עוואד, בעל המקום, מכניס לאח עצים בזה אחר זה, והצעירים העטופים בשמיכות מחכים לבאות. וכמו המעבר בין הקור המקפיא לחום הנעים שפתאום עוטף את החדר, כך גם המעבר הדרסטי בין צומת הגוש מוכה הטרור ששוכן במרחק מטרים ספורים לבין המקום הזה, חלקת שדה קטנה וסטרילית שבה נפגשים בחשאי ישראלים ופלסטינים.
עוד כותרות ב-nrg:
- חשד לרצח בתל אביב: צעירה כבת 20 נדקרה למוות
- "צפון קוריאה מתכננת מתקפת טרור נגד הדרום"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
“אתם עומדים להתגייס", אומר אבו־עוואד לאורחיו. “זה כל כך לגיטימי מבחינתי שאתם הולכים להגן על המדינה שלכם. לא אהיה טיפש ואגיד לכם לסרב, אבל הייתי רוצה שתראו לנו פנים אחרות. כשאני הייתי נער בגילכם, חיילים לא הצליחו להראות לי פנים אחרות. שלושים שנה נלחמתי נגד ישראל, ולא הצבא ולא השב"כ שכנעו אותי להרים ידיים. רק כשראיתי ישראלי בוכה בבית שלי, אמרתי לעצמי: וואלה, העם הזה הוא לא עם של פושעים. אז אני התפכחתי, אבל האחרים? זה התפקיד שלכם. מה שאנחנו עושים כאן זה קשה, ואני האחרון בעולם שאמור להסכים לדבר עם מתנחלים, אבל גם הראשון בעולם שצריך לעשות את זה. למה? מפני שאין לי ברירה".
אתה מדבר על שני צדדים שצריכים לשבת ולשוחח, אבל גל הטרור האחרון הוכיח שאצלכם יש מספיק משוגעים שלא יהיו מוכנים לשום פתרון של שלום.
“אני לא מתמקד במשוגעים, אני מתמקד בשיגעון. ברגע שנפסיק לשפוט את הבן־אדם ונתחיל לחקור מה דוחף את העם הפלסטיני, השינוי יתחיל. אפשר לשפוט את הפלסטינים באלף סעיפים ולהוציא אותם אשמים, ואפשר גם לשפוט את מדינת ישראל במיליון סעיפים. אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו כל הזמן מתחרים בינינו מי סובל יותר. זה מעגל שאין לו סוף. שנינו צודקים, אבל שִבעים שנה לרצוח אחד את השני, זה מספיק. לשנינו אין לאן ללכת, וגם לא רוצים אותנו בשום מקום. את חושבת שהערבים רוצים את הפלסטינים במדינות ערב? תסתכלו מה קורה להם במצרים ובלבנון. לכן הפלסטינים יילחמו עד האדם האחרון בשביל הקיום שלהם. הם מבינים שאם לא יילחמו, הם לא יהיו קיימים".
כפעיל שלום הוא ביקר כבר בלמעלה מארבעים מדינות, נשא הרצאות במסגרת TED, הפך שותף ליוזמות שלום בארץ ובעולם ובעבר גם היה קשור ל"שלום עכשיו". אלא שלפני שנתיים וחצי החל אצלו תהליך נוסף של התפכחות, אחרי שהתפכח מדרך האלימות. “הבנתי שאני חי בבועת השלום ולמעשה מנותק מהמציאות. זה יפה להשתייך לארגון ולייצר דיאלוג בין קבוצות כשנוסעים למלון חמישה כוכבים. זה יפה שיושבים ומתחבקים ומנגבים חומוס יחד - אבל זה לא שלום. שלום זה להגיע לאזור האש ולנסות לדבר עם האנשים שאתה הכי לא מסכים איתם. אני לא רוצה תל־אביבים נחמדים שישבו ב‘פיס קפה‘ ויגידו לי ‘אנחנו לא מדברים עם מתנחלים‘. בינתיים ההתנחלויות גדלות, היום כבר יש שם 700 אלף תושבים. מה, הם יעופו מחר כתוצאה מהפגנה בכיכר רבין?"
אבו־עוואד, יליד 72‘, גדל בכפר בית־אומר. בן למשפחת פליטים שבעבר התגוררה בכפר אל־קוביבה, במקום שבו קם לימים מושב לכיש. משחר ילדותו ספג את תחושת הנגזלות, בעיקר דרך אמו, שבשנות השבעים הצטרפה לפת"ח. “אמא שלי ניהלה אירועים נגד ישראל והפכה לאחת המנהיגות החשובות בארגון", הוא מספר למתכנסים בצריף שלו. “הפוליטיקה הייתה בכל מקום, וכל מה שידעתי על יהודים זה שהם הגיעו ולקחו לי את האדמות. חייתי בתוך האש, הייתי מגיע לבית הספר דרך עננים של גז מדמיע. לא היו עוברים שבועיים של שקט בלי שהשב"כ יגיע לאיזה בית ויהרוס אותו".
כשאמו נעצרה בפעם הראשונה, הוא היה ילד בן עשר. “חוויתי את הסבל שלה מול העיניים. השב"כניקים הרביצו לה והתעללו בה, הרביצו גם לאבי ולאחיי. אנשים שואלים אותי למה הפלסטינים מחנכים את ילדיהם לשנוא, ואני תמיד אומר שכשאתה חי בסביבה כזאת, אתה לא צריך שילמדו אותך לשנוא - המציאות עושה את שלה. די בקלות הפכתי לחלק מפת"ח. אני לא מגדיר את עצמי כאיש אלים, אף פעם לא פגעתי במישהו ולא השתמשתי בנשק, אבל הייתי כעוס וזרקתי אבנים בהפגנות. זה לא מה שתכננתי להיות. רציתי בכלל לנסוע לחו"ל כדי ללמוד באוניברסיטה. היה לי חלום מטורף בתור פלסטיני - להיות טייס. שזה אבסורד, כי לאיפה אטוס? מי יקבל אותי? אין לי אפילו דרכון. אבל ילדים חולמים".
יותר מפעם אחת הוא נשלח לכלא הישראלי. “מצאתי את עצמי שם במערכת מנוהלת היטב. האסירים ארגנו את עצמם ממש כמו ממשלה קטנה – הנהלה, צוות חינוך, צוות משא ומתן, צוות ביטחון. קמנו בבוקר, פעמיים ביום היינו צריכים לשבת במעגל ולשוחח, היה סדר יום".
בשנת 93‘, בעת שהוחזק בכלא חברון, הוא ביקש לבקר את אמו שהייתה באותו זמן כלואה בתל־מונד. “הישראלים סירבו, והחלטתי לשבות רעב. אחרי 17 יום של אכילת מלח ומים קיבלתי אישור לבקר אותה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להשיג משהו מהישראלים".
ואיך זה השפיע עליך?
“פתאום נפתח מולי כיוון אחר, של איך להשיג זכויות ללא אלימות. גיליתי שהכלי הזה יותר חזק ממה שחשבתי. לא מדובר על פיוס או על שלום, אלא על מנוף - איך להרים אותי ממקום של סבל והתעללות למקום של השגת זכויות, ולא רק קריאה להן".
שנה לאחר מכן השתחרר מהכלא הישראלי, היישר אל יהודה ושומרון של ימי אוסלו. כפעיל פת"ח, הוא הפך לקצין בכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית. “התפקיד שלנו היה לעשות לעם את הטרנספורמציה, להביא אותו ממצב של שייכות למהפכה למצב של שייכות למדינה. פתאום אסור להחזיק נשק, אסור להשתמש באלימות, יש רק שלטון אחד. ואני פתאום קצין ביטחון שלא פועל נגד הישראלים, אלא נגד הפלסטינים: עוצר אנשים שמנסים להתנגד לתהליך ומחזיקים בנשק, כאשר רק לפני כמה חודשים הייתי אחד מהם. הרגשתי גאה לעשות את זה, והייתי משוכנע שזה מה שיוביל אותנו לחופש ושוויון זכויות, אבל נחלשנו בגלל ההמשכיות של הכיבוש. אמרנו לעם שאלימות זה פשע, בעוד הקיצונים טענו שלא יכול להיות שנמנע מהם לחימה למען החופש, כשהישראלים עדיין ממשיכים בכיבוש.
“הרשות נתפסה כגוף של בוגדים, שהופך את הפלסטינים מעם של מהפכה לעם ותרן. בשלב מסוים התביישתי להיות חלק מהמערכת הזאת. אתה עוצר פלסטיני וזורק אותו לכלא, ואז חוזר הביתה וחייל נותן לך סטירת לחי באיזה מחסום. לדעתי, החוויה הפרדוקסלית הזאת הייתה אחת הסיבות לנפילת תהליך השלום".
מה היו הסיבות האחרות?
“יש בעולם שסביבנו כמה גופים שלא מעוניינים לראות כאן שלום - אם אלה גורמים פוליטיים, תנועות או קיצונים. הם התחילו להשקיע בפחד. שני העמים אפשרו למיעוט שלא האמין בשלום להשפיע עליהם. מתאבד אחד השפיע על כל הרחוב הישראלי, ואירוע אחד מול הצבא השפיע על כל הפלסטינים.
“לא הייתה אמונה בשלום. הייתה תקווה, אבל שני העמים לא היו מעורבים בבניית השלום; הם היו מעורבים בבניית השקט, ושלום ושקט זה לא אותו הדבר. המנהיגים ישבו בבית הלבן וחתמו על נייר, בזמן שהעמים היו מנותקים מכל התהליך. אי אפשר לבנות שלום בין שני עמים שחיים על אדמה אחת בלי להכיר זה את זה.
“במקביל גם הייתה שחיתות מצד פוליטיקאים של הרשות. בשנת 2000 הכול נפל, והרחוב הישראלי שפט את הפלסטינים למרות שלא היה לו מושג למה זה נפל. הפלסטינים היו משוכנעים שעם הישראלים לא יהיה שלום, וככה התחילה האינתיפאדה השנייה, שהייתה יותר אלימה".
אבו־עוואד ממשיך ומספר כיצד הוא שילם באופן אישי את מחיר המתיחות המחריפה בין פלסטינים ליהודים. “אנחנו כמשפחה החלטנו לא לקחת חלק באלימות, כי לא חשבנו שזה יעזור, ובכל זאת נפצעתי קשה מירי של מתנחל. בזמן ששהיתי בבית החולים הודיעו לי שאחי יוסף נעצר על ידי קבוצה של חיילים ישראלים כשחזר מהעבודה, ואחד מהם ירה בו למוות. אחי היה אב לשני ילדים, איש פתוח שאף פעם לא האמין באלימות. הוא עבד בקק"ל והיו לו הרבה חברים ישראלים. המגע שהיה לו עם הישראלים גרם לו לחשוב שהוא יכול להתווכח עם החיילים. היו חילופי דברים, החייל אמר לו ‘תסתום את הפה‘, ובסוף ירה לו בראש ממרחק של 70 ס"מ. הקצין שהיה שם לקח מהחייל הזה את הנשק, אפילו נתן לו סטירה וצעק ‘למה עשית את זה, לא הייתה שום סיבה‘. קמה ועדת חקירה, ואחרי שלוש שנים סגרו את התיק והכריעו שהחייל היה תחת סכנה".
איך הגבת כששמעת את הבשורה על מות אחיך?
“לא רציתי לחיות יותר. זה היה מעל לכל מה שיכולתי לשלם. כשבן־אדם נפגע כל כך קשה, הדבר הראשון שהוא חושב עליו זה נקמה. התחלתי לחשוב איזו נקמה אפשר לייצר כדי להתמודד עם הכאב הזה, כמה אמהות ישראליות צריכות לחוות את מה שאמא שלי חוותה, ואיך אני אחבר את המשפחה שלי בחזרה. הייתי נכנס לבית, והבית כולו בוכה. ידעתי שלא הגיע לאח שלי למות, והמחשבה הזאת אכלה אותי מבפנים. אבל לאט־לאט הבנתי שאין נקמה. גם אם כל העולם ייעלם, אח שלי לא יחזור. מצד שני, איך מתמודדים עם הכעס, איפה שמים אותו? אתה מגיע לשער של הכפר, והחיילים אומרים לך ‘לאח שלך הגיע למות‘. מה אתם יודעים על אחי בכלל? מי אתם שתשפטו שמגיע לו למות?"
אבו־עוואד עוצר, לוגם מכוס התה שבידו ומוסיף עוד עצים לאח. תלמידי המכינה בוהים בו, וניכר שהסיפור גורם להם בלבול רב. “אני רוצה שתבינו מאיפה האלימות מגיעה, איך אדם הופך להיות אלים", הוא אומר להם. “לא ראיתי את עצמי מבצע נקמה, אז הסתגרתי בתוך עצמי והתנתקתי מהמציאות".
השינוי הגיע רק כעבור שנה. “יום אחד מתקשר אליי מישהו, ישראלי דתי, אב שכול שבנו נחטף ונרצח על ידי חמאס. הוא סיפר לי שיש קבוצה של הורים ישראלים שכולים שרוצה לבקר אותנו על מנת להביע צער. הייתי המום מזה שישראלים רוצים להגיע לבית שלנו ומבקשים אישור, ועוד אנשים שאיבדו את ילדיהם. איך הם מסוגלים לשבת עם האויב?
“אמא שלי ביקשה אישור מערפאת והוא תמך ברעיון. הם הגיעו לבית שלי, והשוק הכי גדול היה לראות ישראלי בוכה. בחיים לא ראיתי דבר כזה. לא חשבתי שליהודים יש רגשות בכלל. פתאום אתה רואה בן־אדם שהוא לא חייל ולא נותן לך הוראות, אלא מכבד אותך ומכיר בכאב שלך. המפגש הזה הפך לי את החיים".
מאותו יום החליט אבו־עוואד להפוך לפעיל של מה שהוא מכנה “התנגדות לא אלימה". בהמשך, אחרי שהבין שמפגשי שלום בנוסח תל־אביב לא יביאו איתם כל שינוי בשטח, הוא הקים בלב־לבו של גוש עציון את פרויקט “שורשים־ג‘ודור". זר כי ייקלע לכאן לא יבין בתחילה למה משמש המקום - חלקת שדה שבה מעט בעלי חיים ומבנה דמוי צריף, שאת התשתיות שלו חיבר אבו־עוואד במו ידיו. אבל בתוך המרחב הסטרילי הזה שנושק לצומת הדמים, מנסים פלסטינים ומתנחלים מהאזור לעשות את הבלתי אפשרי, ופשוט לדבר. “כל פתרון נשמע כרגע בלתי אפשרי", אומר אבו־עוואד. “לא הגענו להסכם של מאה אחוז, ולא חתמנו על נייר של מדינה אחת או שתי מדינות, אבל מצאנו את הבסיס שיכול להביא לכל הסכם".
לפרויקט שהוא הקים הצטרפו גם בני משפחתו של הרב מנחם פרומן ז"ל מתקוע ומקורביהם. כמעט מדי ערב מתקיימות כאן שיחות בין גורמים משפיעים או אזרחים משני צדי המתרס. המפגש שאליו הגענו נערך ימים ספורים לאחר שמיכל פרומן נפצעה בפיגוע דקירה, כשהיא בשבוע ה־18 להריונה. כמי שמצוי בקשר רציף עם חמותה, הרבנית הדסה פרומן, אבו־עוואד מודה שגם ברמה האישית הסיטואציה לא פשוטה.
“דווקא בגלל זה אנחנו נפגשים", הוא מסביר. “הייתה לנו לא מזמן אפילו הרצאה ביחד. הדסה בשבילי היא נסיכה, היא הבינה את העניין, קלטה הכול. היא אומרת שמצד אחד אף אחד מאיתנו לא מצדיק אלימות בשום צורה, ומצד שני אנחנו מבינים את הייאוש הזה, אנחנו מבינים שנער עם סכין בא למות יותר מאשר לרצוח. זה משפט כל כך חזק. הדסה לא אומרת את זה בגלל טיפשות או נאיביות. הנה, אתמול מישהי בת 13 ניסתה לדקור מאבטח ביישוב ענתות. איך הגענו למצב שילדים איבדו את הפחד למות? זו התוצאה של השפה שאומרת ‘אין שותף‘. גם לי רצחו את האח, ואסור שזה יהיה חומר לשנאה. לקחתי את האירוע הזה ובניתי דווקא משם גשר של שינוי".
את הרב פרומן יצא לך להכיר?
“נחשפתי אליו לראשונה כשהוא התחיל לדבר עם השייח‘ יאסין. אני לא האמנתי כשצפיתי בזה. לראות אותו עומד על במה, עם תפילין, מול קהל של אלפי חמאסניקים. לפני שמונה שנים נפגשתי איתו, אמרתי לו ‘אתה מתנחל, מה יש לך לחפש פה?‘, וכמה שניסיתי להתווכח זה לא עזר. הוא היה בן־אדם שאי אפשר להתווכח איתו, ניסיתי להרגיז אותו והוא תמיד חייך. לקח לי שבע שנים לקלוט מיהו. לפני שנה הלכתי לקבר שלו, אחרי שהבנתי כמה עיוור וטיפש הייתי. בכיתי שם. בחיים לא חשבתי שאבכה על קבר של מתנחל".
לשיחה מצטרף הרב שאול יודלמן מהיישוב תקוע. הוא בוגר ישיבת בת־עין, מורה ליהדות במקצועו, ושותפו של אבו־עוואד לפרויקט. יחד הם מארחים בצריף הקטן מכינה אחרי מכינה, מנסים לדבר אל הדור הצעיר שעומד להתייצב במחסומים. לא בקלות הסכימו להיפתח לתקשורת. “הכול מאוד רגיש ונפיץ עכשיו", מסביר יודלמן. “אנחנו חושבים פעמיים לפני כל חשיפה. הפרויקט הזה מצליח בעיקר מפני שהכול בא מלמטה, נעשה במינונים מדויקים ובלי הרבה ווליום. יש פה הרבה עבודת שטח. בכל פעם מביאים חמש־שש משפחות מכל צד, או אנשי עסקים ישראלים ופלסטינים. היה פה מחנה קיץ של ילדים פלסטינים וילדים מהתנחלויות, עשינו להם חוגי העשרה ולאט־לאט אנחנו לומדים מה זו שותפות.
“קיימנו גם הרבה שיחות עם מנהיגים מקומיים, עם הצבא ועם המנהל האזרחי. למשל, יש פה כפר פלסטיני קטן באמצע גוש עציון, שבמשך ארבעים שנה לא קיבל אישור בנייה אחד. אם רוצים פה ריבונות, צריך להבין שיש גם אחריות. עלי מצדו מדבר הרבה עם המחנה הפלסטיני על העניין של אי־אלימות, איך לקדם את התורה הזאת".
חמאס שולט בעזה, זרמים מאוד משמעותיים בציבור הפלסטיני לא מעוניינים בשלום. עם מי בכלל אפשר לדבר על אי־אלימות?
“המציאות פה קשה, וכשנתניהו אמר ‘נחיה על חרבנו‘ זה נראה הגיוני", מודה יודלמן. “אבל אחרי אוסלו, כשפתאום הגיע חמאס וביצע פיגועי התאבדות, מה עשינו? לא עמדנו לצד הפלסטינים. לא הייתה שותפות שתגרום לנו לעמוד שם ולומר ‘אנחנו עדיין מחפשים את אנשי השלום ותומכים בהם‘. אנחנו פשוט נותנים לקיצונים להוביל אותנו. קיצונים תמיד יהיו, ותמיד יתייחסו אליהם בחדשות, ויש בכל צד אנשים שאף פעם לא יסכימו לשלום. לכן צריך להיות מאמינים גדולים, וזה לא פשוט".
הפעילות של אבו־עוואד כוללת גם מפגשים עם דמויות בצמרת ארגוני הטרור, שאת זהותן הוא מעדיף לשמור לעצמו. שיחות שהוא מקיים בחו"ל נתונות אף הן תחת מעטה של חשאיות. “כשאת מביאה מצלמה למפגש, הכול משתנה", הוא מסביר. “ברגע שתרחיקי את המצלמה, תראי אנשים אחרים".
יש סיכוי שגורמי הטרור יאבדו את האחיזה שלהם ברחוב הפלסטיני?
“אם אתה רוצה לפרק תנועה כמו חמאס, השאלה הראשונה שאתה צריך לשאול את עצמך זה על מה היא קיימת. תחשבי על העמודים של הבניין. מה שישראל עושה זה להילחם בענפים, ומתעלמת מהשורשים. מה השורש? מה מזין את חמאס היום? מה הלגיטימיציה שלו? זה מתחיל מהעובדה שהרשות הפלסטינית חלשה. כל שלטון בנוי משלושה יסודות: הראשון הוא מדינה - וזה הקלף הראשון של חמאס, שאין מדינה. השני זו הכלכלה, וגם היא הרוסה. אנחנו ביחסים כלכליים, אבל הפלסטינים עובדים אצל הישראלים. רמי לוי זה פרויקט יהודי. זה לא דו־קיום, זה יהודי שמעביד פלסטינים או מוכר להם דברים. מי שאומר שזה דו־קיום, לא מבין בפוליטיקה. הממד השלישי הוא האחריות. אולי יש בעיה בלקיחת אחריות, אבל זה יבוא ברגע שנחזק אחד את השני.
“להחליש את הרשות לא תורם לביטחון מדינת ישראל, להפך - זה רק מגדיל את הקיצוניות בעם הפלסטיני. ישבתי עם אלוף פיקוד מרכז ושמעתי ממנו שהצבא לא מתייחס לרשות כגורם שתומך באלימות. גם השב"כ מסכים שהיא פועלת נגד האלימות. אז לפני שאתה מבקר את האחר, מה אתה נותן לו כדי להיות חזק? אתה צודק, אפשר להוכיח שהשותף הוא חלש, אבל אולי כדאי לחשוב אחרת - מה מחליש אותו ומה מחזק אותו? מה יגרום למנהיג פלסטיני לעמוד ולומר ‘אלימות זה פשע?‘"
מה באמת?
“כשהוא מסוגל להוכיח ולשרת את הזכויות של העם הפלסטיני בשטח, ולא מחכה לאישורים. אבו־מאזן צריך לקבל אישור מהצבא כדי להגיע מרמאללה לבית־לחם. בואו נגיד את האמת, אם ראש הממשלה שלכם יצטרך לקבל אישור מהפלסטינים כדי להגיע מתל־אביב לבת־ים, תכבדו אותו? ככה צריך לחשוב".
עם פוליטיקאים ישראלים לא יצא לאבו־עוואד להיפגש. “אני לא חושב שיש לי מה לעשות עם נתניהו", הוא אומר. “שאול יודלמן יותר חשוב לי מהפוליטיקאים. מה קרה בהיסטוריה - ממשלות ישבו ופתרו בעיות, או עמים לחצו עליהן? אז אני אשב מחר עם נתניהו ואדבר איתו שעות, מה אחר כך? הפוליטיקה הישראלית מבוססת על פחד. ביבי מצליח כי הוא אימץ את הפחד והפך אותו למשהו נוראי, ומהצד השני הפלסטינים תומכים בסבל. אלו מגדילים את הסבל, ואלו את הפחד. אני תקוע בסבל הפלסטיני, והפחד היהודי זה האויב שלי. רוב המתנחלים חושבים שהשלום הפוליטי הוא מפחיד. הפחידו אותם ממנו".
אז מיהם בעלי ההשפעה שאתה נעזר בהם?
“מנהיגים מקומיים. הדסה פרומן למשל היא מנהיגה מקומית. יש יותר כבוד אליה מאשר להרבה פוליטיקאים".
אבל היא לא נחשבת למיינסטרים בקרב המתנחלים. איך תגיע למשל לחבר‘ה של עפרה ושילה?
“גם נלסון מנדלה נחשב מטורף בהתחלה. לא ציפיתי שמבת־עין יצאו לי מנדלה‘ס. יש אנשים שמנוהלים על ידי פחד וסטריאוטיפים, ואין להם מושג מי אנחנו. את חושבת שקל לי להסתובב ביישובים ולדבר עם מתנחלים? אבל אני לא עושה בזה טובה לאף אחד: אני משרת את עצמי ויודע שהחופש שלי יתחיל ברגע שהיהודים יהיו חופשיים מסטריאוטיפים".
עם ראשי מועצות ניסית להיפגש?
“לפני שנתיים ישבתי עם דוידי פרל, ראש מועצת גוש עציון. הוא התייחס אליי בכבוד, אבל לא ציפיתי לעשות הסכם איתו. היה מפגש נחמד וזהו. אפשר לראות שהמפורסמים לא עושים את העבודה, אלא דווקא השקטים. תהליך של פיוס מורכב ממילים קטנות בשטח. גם כשאובמה נאם בישראל לפני שנתיים, הוא הפנה את הדיבור שלו לעם. הוא אמר ‘אתם צריכים להבין שמנהיגים לא יעשו צעדים משמעותיים, ולא יסכימו לשלם מחירים כבדים למען השלום, אם העם לא ידחף אותם לשם‘. אני חושב שכרגע גם העם וגם המנהיגות תקועים. התוצאה של מעשי הפוליטיקאים היא שאנשים מתים. אני מאמין שהעם יותר חזק מהפוליטיקאים, ושאנחנו ב‘שורשים‘ מצילים חיים. כדי לבנות גשר לא צריך מיליון בני אדם, צריך חבורה של מנהיגים מהשטח שתתחיל אותו".
יודלמן: “היו פה שיחות עם שייח‘ים של חמולות גדולות ונציגים מהמועצה האזורית. אלו מנהיגים ברובד הנכון, שבאמת באים במגע עם העם. ביקר פה רב מאוד מרכזי מהציונות הדתית, וזה היה מאוד מאתגר, אבל הייתה שיחה. אם אני אומר שיש פה שיחות שלום, מתחיל לחץ. צריך קודם הכנה לטווח ארוך".
עלי, מה תענה ליהודים שאומרים “טוב, אתה ערבי בסדר, אבל כל השאר תומכים בטרור"?
“אני תמיד מתחיל בשאלה: כמה אתם יודעים על הכפר שלי? כמה אתם יודעים על האנשים שלי? אני אחד מהם. מאיפה באתי, מהשמיים? במזל הייתה לי הזדמנות לראות את הכאב של היהודים, אז אני אומר להם: אם אתם רוצים יותר אנשים כמוני, תכירו יותר פלסטינים".
בכפר שלך יודעים מה אתה עושה?
“קודם כול, אני בא ממשפחה מכובדת, ושילמתי מחירים כבדים בשביל לעשות את מה שאני עושה. אני לא מוותר על הזכויות שלי כשאני מדבר עם שאול יודלמן, ואני גם לא אומר לפלסטינים ‘מצאתי הסכם, בואו נתחבק עם המתנחלים‘. אני אומר שכדי לשרת את הזכויות של כל צד, צריך לדבר".
אתה לא חושש לחייך?
“את חושבת שבחיים שלי היה יום אחד בלי חשש? בלי סכנה? בלי לצפות למות כל רגע? אבל יש לי כבוד מהחברה שלי, ואף פעם לא קיבלתי איום רציני על חיי".
מה הפתרון שאתה רואה?
“בעולם אידיאלי הייתה פה מדינה אחת, אבל אנחנו זוג שלא אוהב אחד את השני. אנחנו לא נשואים, לא גרושים, חיים ביחד והחיים שלנו זבל. לעזוב את הבית אי אפשר, להתחתן גם אי אפשר, מה עושים? אני רוצה להיות ריאליסטי. צריך לייצר גירושין מבחינה פוליטית, אבל שהעמים ימשיכו לחיות יחד. לפני יומיים הייתי באירוע של TED, ודיברו שם למשל על קונפדרציה, שבה אף אחד לא יצטרך לעזוב את הבית שלו. יש יוזמה של שתי מדינות במרחב אחד, מה שיאפשר גם למתנחלים וגם לפלסטינים לגור איפה שהם רוצים. הבעיה היא לא בסוג הפתרון, אלא באנשים עצמם: הרוב רוצים פתרון, אבל לא מסוגלים לשרת אותו. יש התנהגות של שני עמים תחת טראומה".
הטראומה הישראלית נובעת גם מהטרור המוסלמי, שחורג הרבה מעבר לסכסוך עם הפלסטינים. איך אתה יכול להרגיע את החשש הזה?
“תגידי לי, למה לפי המנטליות היהודית, הפלסטינים צריכים לשלם מחיר על כל דבר? אני צריך להיות אחראי לכל דיקטטור בערב הסעודית? אני צריך לתת חשבון על ההתנהגות של אסד ושל איראן? לא מספיק אני משלם מחיר על העם הפלסטיני? דאעש לא קיים כאן, יש שלטון ביטחוני פלסטיני שמתפקד, אז למה זה מפחיד להכיר בעובדה הזאת? אני לא יודע כמה רחוק אני עוד צריך ללכת בשביל לגעת בלב של היהודים".
בימים אלה שוקד אבו־עוואד על הקמת תנועה עממית בשם “שינוי", במטרה לסייע לפלסטינים בגיבוש זהות חדשה. “אני מסביר להם שהחופש שלנו לא יעבור דרך גופות של ישראלים, הוא יעבור דרך לבבות של ישראלים. אני יודע שהפלסטינים לא יהיו חופשיים כל עוד הם תומכים באלימות - אבל אני גם צריך שותף שיגיד ‘לעם שלך לא מגיע לחיות תחת כיבוש‘, ולשם אנחנו מכוונים".
אתה חושב שתמצא אוזן קשבת לרעיונות האלה?
“צריך לדבר עם כל צד בשפה שלו. ליהודי יש מטרה להביא את הפלסטיני הטוב ולהגיד ‘הנה, יש לי שותף‘, אבל זה דווקא יכול להחליש אותם. אם שאול מזמין אותי לתקוע ואני מדבר נגד הכיבוש, זה יחליש אותו, כי החבר‘ה שלו לא ירצו להקשיב בכלל. ואם אני אומר ‘אני מכיר בזכות הלגיטימית של היהודים על האדמה הזאת‘, זה נתפס אחרת בתקוע, אבל מחליש אותי ברחוב הפלסטיני".
אז מה עושים?
“בבית אני מדבר בשפה אחרת. באותו שורש, אבל שפה אחרת. זה משהו שהישראלים לא קולטים, וזאת גם הטעות של אוסלו. לפני אוסלו הייתה לפלסטיני זהות של מהפכן, לוחם חופש. אחרי אוסלו יש לו זהות חדשה, של אזרח, אבל איזו מין אזרחות זו אם הוא תחת כיבוש? הרוב הישראלי לא מדבר על סיום הכיבוש, אלא על ביטחון וחיים נורמליים. למה יש תמיכה אצל הפלסטינים בלחימה אלימה? מפני שהמסר של הלוחמים הוא לסיים את הכיבוש. אנחנו, אנשי השלום, צריכים להשתמש באותו המסר – לסיים את הכיבוש באי־אלימות. זה יתפוס ברחוב הפלסטיני".
יש לזה סיכוי?
“לפני יומיים היו לי שתי סדנאות עם מנהיגים ברמאללה ובית־לחם. אמרתי להם – אם אני פוגש מתנחל, אני הופך לציוני? לא. אני עלי, פלסטיני שדורש חופש. אז למה שלא נפגוש אותם? בסוף כולם הסכימו, אמרו לי ‘כן, נפגוש גם את השטן אם צריך‘. אחרי שלוש שעות הצלחתי להוביל אותם לזה.
“הבעיה של השמאל היא שהוא מדבר בשפה שלא מבינה את הרחוב. לוקחים ילדים פלסטינים לקייטנות ואחר כך מחזירים אותם למחנה הפליטים, וזה רק מכעיס אותם יותר. כשאת לוקחת ילד ליום חופש בים ומחזירה אותו לבית במחנה, הוא ישנא את עצמו, ישנא את השלום וישנא את הכיבוש. שלום זה זהות, זאת מערכת, דברים לעשות כל יום. זו תנועה עממית, זה לא ארגון".
רגע לפני שהצריף נסגר, אחת המתנדבות במקום יוצאת לסניף רמי לוי הסמוך וחוזרת עם ארוחה קלה – חומוס ופיתות, חמוצים וחריף. יחד עם עלי אנחנו מסיימים את יום השיחות, כמיטב הקלישאה, בסשן של ניגובי החומוס שהוא כל כך מזלזל בהם.
“מה החלום שלך?" אני שואלת אותו מעל המטבוחה. “יש לי חלום קטן", הוא עונה, “שלא נשייך את האדמה אלינו, אלא נלמד איך לשייך את עצמנו לאדמה. איך לשרת אותה, אבל לכבד את האנשים שמעליה. שפלסטיני יוכל לראות יהודי עם כיפה ולא להרגיש מותקף, ושיהודי יוכל לראות פלסטיני עם כאפיה ולא להרגיש מאוים. יש משפט בבודהיזם שאומר: חלום זה לא דבר שרואים כשישנים. חלום זה דבר שלא נותן לנו לישון".
אקו"ם