ראשי » חדשות » בארץ

לא על מגש הכסף: 63 שנות מאבק על אזרחות

כמעט כל חללי צה"ל במלחמת העצמאות לא קיבלו את מספרי הזהות שחולקו מבית לבית, ולכן מעולם לא רשמו אותם כאזרחי ישראל. רק 63 שנה אחרי מותם הוענקה להם אזרחות כבוד

גרציה־יפה הרוש לא הייתה אפילו בת 16 כשהצטרפה לשני אחיה ואחותה הגדולים כלוחמת במלחמת העצמאות. הרוש, ילידת העיר העתיקה, שימשה במשך חצי שנה כקשרית בגדנ"ע, וכשפרצה המלחמה חברה לכוחות ברובע היהודי ונלחמה על הבית. "אחותי הוצבה תחילה בעמדת 'ורשה', ולאחר שזו נכבשה היא עברה לעמדת 'פורת יוסף' (בישיבה שזה שמה - מ"פ)", מספר אחיה הצעיר, אברהם אלמוג. "רגע לפני שעמדה להשליך רימון היא נפגעה מכדור של צלף ערבי, והרימון התפוצץ לה ביד". ידה של גרציה נקטעה. ב־16 במאי 1948, יומיים אחרי קום המדינה, היא מתה מפצעיה.

עוד כותרות ב-nrg:
- רצח הצעירה בת"א: התאומה ובן זוגה חשודים ברצח
- המדינה יזמה הנחיות נגד הטרדות מיניות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו


אלמוג, אז ילד בן שבע, נותר ברובע הנצור יחד עם הוריו, חיה ואליהו. היום הוא בן 75, תת־אלוף במיל', שמסתובב כבר שנים בארץ ומרצה על קורות משפחתו. הוא מספר על העלייה של הוריו ארצה ב־1921, יחד עם רבים מבני קהילת צפרו שבמרוקו. על שני אחיו, יוסק'ה ומוטק'ה, שהוחזקו חודשים בשבי הירדני לאחר נפילת הרובע היהודי בידי הלגיון הערבי. על עיטור העוז שקיבל בעצמו על חלקו בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. וגם על גרציה, שנחשבת עד היום ללוחמת הצעירה בצה"ל, אף שדוד בן־גוריון חתם על הפקודה להקמת הצבא רק ב־26 במאי 1948 - עשרה ימים לאחר מותה ויומיים לפני נפילת הרובע.
 
אחת ההרצאות האלה הובילה אותו למאבק שהוא מנהל היום למען זכר אחותו. "מישהו מהקהל ביקש את רשות הדיבור ואמר לי: אתה יודע שאחותך לא אזרחית המדינה?", מספר אלמוג. "נדהמתי. התחלתי לבדוק את הנושא וגיליתי שהרוגי הקרבות במלחמת העצמאות, מעל 4,500 איש ואישה, הם לא אזרחי ישראל. הצבא חייל אותם ונתן להם מספרים אישיים, הם קבורים בקבורה צבאית, המשפחות שלהם נחשבות למשפחות שכולות, עושים להם אזכרות ממלכתיות - אבל הם אינם אזרחי ישראל".

הוא עדיין זוכר איך חילקו את מספרי הזהות במדינה הצעירה. "בנובמבר 1948 היה מפקד אוכלוסין. עברו בין הבתים, וכולנו קיבלנו מספרים רציפים. מי שלא היה בבית באותו היום, לא קיבל מספר תעודת זהות. גרציה הייתה קבורה כבר חודשים".

לפני כמה שנים, כשרצה לשנות את המצבה של אחותו משום שנחרת עליה בטעות מועד נפילה אחר, פנה לאגף ההנצחה במשרד הביטחון. שם פתחו בפניו את תיקה האישי, והעניקו לו מסמך מהוה: מכתב השתתפות בצער המשפחה, בחתימתו של בן־גוריון. "שם המשפחה שמופיע הוא 'חרוש', ורק אחרי זה עשו קו ותיקנו ידנית ל'הרוש'. כתבו גם שהיא נפלה בקטמון, אבל היא נפלה בעיר העתיקה".

כמו גרציה הרוש, רבים מהרוגי מלחמת העצמאות נפלו בקרבות הקשים עוד לפני מפקד האזרחות. אחרים לא היו בביתם בעת חלוקת מספרי הזהות, משום שלחמו בחזית. "דילגו עליהם לא מתוך רוע לב או מחשבה זדונית", מסביר אלמוג. "היינו עסוקים בהקמת המדינה, והם פשוט נשכחו. אבל עכשיו צריך לשנות זאת. הגיע הזמן לתת להם אזרחות בדיעבד".

"ראה, הנה מוטלות גופותינו / שורה ארוכה, ארוכה", כתב המשורר חיים גורי בינואר 1948, יום לאחר נפילתם של חבריו בשיירת הל"ה, כשהיו בדרכם לתגבר את גוש עציון הנצור. שורת החללים ממלחמת העצמאות שאינם אזרחי המדינה ארוכה בהרבה, ובה מוטלות גופותיהם של חללי גוש עציון, נופלי העיר העתיקה והרוגי קרבות לטרון; חללי שיירת יחיעם ושיירת הדסה, הנופלים במבצע נחשון ובמבצע הראל, והרוגי קרב ג'נין; ועוד ועוד.
חוק האזרחות, שהתקבל בשנת 1952, קבע שישה מסלולים לקבלת אזרחות ישראלית. לצד לידה בארץ וזכאות מכוח חוק השבות, קיימת גם האפשרות של "הענקה": שר הפנים יכול לאזרח את מי שהמדינה חפצה לתת לו אזרחות. העיקרון הקבוע ועומד מיום חקיקת החוק אומר שבכל מסלול שלא יהיה, האזרחות ניתנת לאנשים חיים בלבד.

זבולון אורלב, בעת שכיהן כח"כ, נטל על שכמו את המשימה לדאוג להענקת אזרחות לחללי מלחמת העצמאות. "כששמעתי שהם אינם אזרחים חטפתי צמרמורת", אומר אורלב, בעל עיטור המופת ממלחמת יום הכיפורים. "אני לא גנרל, אני בסך הכול סמל בצה"ל, אבל פיקדתי על אנשים שנפלו חצי מטר לידי, ויש לי רגישות לנופלים. הטריף אותי לשמוע שאנשים שלחמו ונפלו בתקופה הכי קשה, הם לא אזרחי המדינה".

 
בשנת 2011, בעקבות חוק שיזם אורלב, קיבלו החללים הללו אזרחות לשם כבוד, שמעמדה סמלי בלבד. אלמוג כעס על המהלך ואפילו לא הגיע לקבל את התעודה של אחותו, שעליה חתום שר הפנים דאז, אלי ישי. "אזרחות לשם כבוד נותנים לחייל זר, שכיר חרב שתרם למדינה", הוא אומר בזעם. "אלה לא חיילים שכירים. רבים מהם ילידי הארץ. הם 'מגש הכסף' משירו של אלתרמן, הם מי שלחמו ונפלו כדי שהמדינה תקום. לא אשקוט ולא אנוח עד שהם יקבלו אזרחות מן המניין".

במהלך השנים פנה אלמוג לחברי כנסת ושרים רבים - בהם מתן וילנאי, שאול מופז, חיים אורון (ג'ומס) ועוד - כדי שיפעלו להענקת אזרחות ישראלית גם לאלפי החללים של מלחמת הקוממיות.

לעזרתו של אלמוג התגייס ח"כ אלעזר שטרן, שלפני שלושה חודשים הגיש הצעת חוק הקובעת כי חללי מלחמת העצמאות שנפלו מכ"ט בנובמבר 47', יקבלו אזרחות מלאה. גם שטרן, אלוף במיל' ומי שעמד בראש אגף כוח אדם בצה"ל, מספר כי נדהם לגלות שהחללים האלה אינם אזרחים. "זה עוול היסטורי", הוא אומר לנו. "אזרחות כבוד אתה נותן לחסידי אומות העולם: זו אזרחות פחותה, תעודת הערכה ותו לא. לחללי מלחמת העצמאות מגיע להיות אזרחים מן המניין. נכון שאי אפשר להגיד שהביל"ויים למשל הם אזרחי המדינה, אבל מכ"ט בנובמבר היה ברור שמתחילה מלחמה על המדינה, ודווקא מהאנשים שנלחמו למענה ניטלה היכולת להיות אזרחיה".

לא במקרה מזכיר שטרן את הביל"ויים: בכל פעם שאלמוג מנסה לקדם את מתן האזרחות הישראלית לחללי מלחמת השחרור, הוא נתקל בהשוואות לחלוצים מימי טרום־המדינה. "במשרד הפנים אפילו אמרו: למה אתה הולך רק עד כ"ט בנובמבר? בוא נלך אחורה עד דוד המלך", הוא מספר בתסכול.

על הצעתו של שטרן חתמו שבעים חברי כנסת, אך ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה אותה בחודש שעבר בנימוק שאין מספיק התעניינות ודרישה ציבורית לנושא. כמו כן עלה החשש שלמהלך כזה יהיו השלכות בעייתיות מבחינת התקציב, וכי הוא יגרור דרישות נוספות לאזרחות שלאחר המוות. "הוועדה דוחה באופן אוטומטי כל יוזמה של האופוזיציה", אומר על כך שטרן. "עשו לי תרגיל, אבל אני מתכוון להעלות את הצעת החוק הזו לסיבוב נוסף".

"יש חשיבות גדולה להנצחת הנופלים, וככל שתועלינה הצעות לפעולות נוספות הן תישקלנה בחיוב", אומרת מנגד שרת המשפטים איילת שקד. "אבל אזרחות אינה אקט של הוקרה, אלא סטטוס ומערכת יחסים בין המדינה לפרט. היא ניתנת לאדם חי, מקנה לו זכויות ומטילה עליו חובות בתקופת חייו. לכן, למשל, אבות הציונות ומקימי היישוב שנפטרו לפני 48', לא קיבלו אזרחות ישראלית. חריגה מהעיקרון של מתן אזרחות לאנשים חיים בלבד עלולה לשמש תקדים למקרים נוספים בעתיד, שקשה כעת לאמוד את היקפם ואת השלכותיהם". 

6,000 יהודים, אחוז שלם מהיישוב העברי בארץ ב־1948, נהרגו בעשרים החודשים שבין כ"ט בנובמבר 1947 ל־20 ביולי 1949, מועד סיום המלחמה. משאבים רבים הוקדשו להנצחתם, ובעיקר להנצחת ההרוגים בשדות הקרב: עשרות אנדרטאות לזכרם ניצבות בכל רחבי הארץ, סיפוריהם נוכחים במורשת הקרב, ספרים, מחקרים ושירים נכתבו על המערכות שבהן לחמו, ואזכרות נערכות בכל שנה ושנה. ובכל זאת, העובדה שאלפי נופלים כלל לא זכו להיות אזרחי המדינה, עברה מתחת לרדאר הלאומי במשך עשרות שנים. "מתוך היכרות שלי עם התחום, אני יכול לומר שעניין הענקת האזרחות לא נחקר", אומר פרופ' אודי לבל מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, שחקר במשך שנים את נושא השכול.

מדוע לא הוענקה לנופלים אזרחות כבר בימי המלחמה?
"זה לא שאפשר למצוא פה אמת נסתרת או אג'נדה חבויה, פשוט לא חשבו על זה. המאמצים באותם ימים הופנו פחות לעניינים סמליים ויותר לעניינים קונקרטיים. אבל הרבה שנים אחרי, יש צורך באיזה תיקון. עם זאת, העובדה שהנופלים אינם אזרחי המדינה לא גרעה מההנכחה שלהם בפנתיאון הישראלי, ולכן האזרחות תהיה בעיקר בעלת משמעות סמלית".
 

במהלך הדיונים בוועדת הפנים של הכנסת על הצעת החוק של אורלב, התברר כי התופעה של חללים שאינם אזרחי המדינה אינה מיוחדת למלחמת העצמאות בלבד. בישיבה שנערכה ביולי 2009 אמר היועץ המשפטי של הוועדה, עו"ד תומר רוזנר, כי ידוע גם על נופלים במלחמת יום הכיפורים שלא היו אזרחים. "תופעה רחבה אף יותר החלה בשנות התשעים, כשחיילים שעלו לישראל קיבלו מעמד תושב, גויסו לצבא, ונפלו במלחמות או בפעולות מלחמתיות", הוסיף.

מה שמייחד את חללי 48' היא העובדה שהם לא החזיקו אפילו במספר זהות, הניתן גם לתושבים שאינם אזרחים. "בשנות התשעים טיפלתי ברישום צו ירושה בשביל משפחה מסוימת", מספר לנו עו"ד משה עשת, המסייע לאלמוג במאבקו. "אבי המשפחה ביקש שאכניס לירושה בין היתר את שמו של בנו, שנפל במלחמת השחרור, ואכתוב שהוא אינו בין החיים ושאין לו צאצאים. אבל במשרד המשפטים אמרו לי: 'מי זה? אין לו בכלל מספר תעודת זהות, הוא לא קיים אצלנו'. עברו חודשיים עד שפתרו את הבעיה לפנים משורת הדין, אבל זה הכניס אותי ללחץ. התחלתי לכתוב לכל חברי הכנסת, לגנרלים ולרשויות, אבל לא ענו לי כי אני סתם אזרח, שלא מקושט במדים ובדרגות".

החוק שהעניק אזרחות כבוד לחללי מלחמת העצמאות, גם נתן לנופלים מספרי זהות. המספרים הללו הם בני שש ספרות בלבד - ממש כמו בתעודות הזהות שחולקו בעקבות מפקד האוכלוסין ב־1948. "המשפחות קיבלו תעודת אזרחות כבוד עבור החללים, ושמותיהם פורסמו ב'רשומות' של מדינת ישראל", אומרת השרה שקד. "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כללה אותם ברשימת התושבים ששהו בישראל בקום המדינה. הפעולות הללו באו בנוסף על פעולות ההנצחה והזיכרון המוכרות שמקיימת המדינה לגבי כלל חללי מערכות ישראל".

בשעתו ניסה אורלב להביא להענקת אזרחות רגילה לנופלים, אך אז כמו היום טענו במשרד המשפטים שהתקדים יגרום למשפחות חללים מאוחרים יותר לדרוש מחווה דומה. לבסוף התקבלה הפשרה של אזרחות לשם כבוד, ובדיעבד אורלב שלם איתה. "בעיניי זו אזרחות נעלה יותר", הוא אומר. "איש זולתם לא קיבל אזרחות כזו על פי חוק. גם בקרב משפחות הנופלים חשבו כך. היה לי קשר עם אנשי גוש עציון (שהוריהם נהרגו בקרבות הגוש - מ"פ), והם ראו בזה כבוד. קיבלתי מכתבים ממשפחות חללים שבירכו על הצעד - הרבה יותר מכתבים משהגיעו בדרך כלל בעקבות הצעות חוק. יש לי חשש שהעלאת ההצעה מחדש עלולה לגרום לעוגמת נפש מיותרת בקרב משפחות אלפי הנופלים, אם החוק לא יעבור לבסוף".

אלי ישי, שכשר הפנים חתם על תעודות אזרחות הכבוד, מגלה לנו שהתכוון לפעול להענקת אזרחות מלאה לנופלי המלחמה ההיא. "אזרחות ניתנת בשלבים, לא במכה אחת", הוא אומר. "התוכנית הייתה לתת להם את המעמד הזה, ולאחר מכן אזרחות רגילה. זה אלמנט חיובי מאוד של הכרת הטוב, ולכן תמכתי בו. בימיי כשר הפנים צידדתי גם במתן אזרחות לשם כבוד לחסידי אומות העולם שאינם יהודים".

כיצד היית מתמודד עם השלכות הרוחב שמשרד המשפטים מזהיר מפניהן?
"אני מסכים שהן קיימות, ולכן משרד המשפטים צריך לעשות את ההתאמות שלו: לחללים ממלחמת השחרור כן לתת אזרחות מלאה, אבל באופן כללי וגורף להימנע מכך. אתה לא יכול להפוך את המדינה היהודית ל'מדינת כל אזרחיה' או למדינת עלייה לכל העולם, אבל ברור שלגבי חללי מלחמת העצמאות אין בכלל שאלה: צריך לתת לכולם אזרחות רגילה".

אתה קורא לשר הפנים הנוכחי, אריה דרעי, לעשות זאת?
"אני עשיתי מה שאני מבין, שיעשה הוא מה שהוא מבין. אני לא רוצה לתת לו תחושה שאני כאילו מחפש אותו".
מי שייצג את משרד הפנים בדיונים על הצעת החוק של אורלב היה עמוס הראל, מנהל אגף מרשם ומעמד ברשות האוכלוסין. "אזרחות לשם כבוד היא נחמדה ועושה תחושה טובה, אבל לא נותנת משהו מהותי", הוא אומר. "הכנסת יכולה לתקן את החקיקה כדי לתת אזרחות רגילה לקבוצה של הנופלים".

אתה חושב שצריך לעשות זאת?
"השר צריך להחליט מה המדיניות בנושא. נכון לרגע זה, אי אפשר לתת להם אזרחות לפי החוק".
לגבי הצעת החוק החדשה אומר הראל: "שטרן הגיש אותה בדיוק בתפר של התחלפות שרי הפנים (פרישתו של סילבן שלום עקב התלונות על הטרדה מינית, וכניסתו של אריה דרעי למשרד במקומו - מ"פ). לא נדרשנו בינתיים לשאלה הזו, אבל עמדתנו היא שחשוב לבדוק מה השלכות הרוחב ולמי נותנים".

תודה שצורם לשמוע שחללי שיירת הל"ה, למשל, אינם אזרחי ישראל.
"אני מסכים, אך אני גם מניח שבני המשפחות שלהם לא נפגעו בצורה כלשהי מכך שהאב או הסב הוא לא אזרח ישראל".

רבים מהם פשוט לא מודעים לכך.
"ההרגשה חשובה בפני עצמה. גם אני ממשפחה שכולה: בן משפחה שלי נהרג במלחמת יום הכיפורים, והנושא מוכר לי מקרוב".

בשנת 2011, לאחר שכבר ניתנה לחללים אזרחות לשם כבוד, פגש אלמוג באזכרה שנתית בהר הזיתים את יו"ר הכנסת דאז והנשיא כיום, רובי ריבלין. "כשהוא יצא מהאוטו ניגשתי אליו, שמתי עליו יד ואמרתי לו: 'כבוד היו"ר, אני תת־אלוף במילואים, בעל עיטור העוז, ורוצה לדבר אתך'. הוא מיד ענה: 'אני לא יכול לסרב אחרי הקדמה כזו'".

ריבלין עצמו - יחד עם הח"כים לשעבר דני יתום ואריה אלדד - עסק לאורך השנים בהשוואת הזכויות של חללי המחתרות לאלה של חללי צה"ל. גם הוא מכיר מקרוב את השכול של ימי טרום־המדינה: בן־דודו אשר בנזימן, שהיה מפקד באצ"ל, נהרג בהתקפה על מטה הבולשת הבריטית בירושלים ב־23 במרץ 1944.

שבועיים אחרי פגישתם בהר הזיתים הגיע אלמוג למשרדו של ריבלין. "איך שנכנסתי אליו הוא סיפר שהלך אל ראש הממשלה, והתשובה של נתניהו הייתה 'תפתרו את הביזיון הזה'. ראש הממשלה שאל רק שתי שאלות: האם יש בעיה תקציבית, והאם יקומו עוד קבוצות לבקש אזרחות?"

התשובה לשאלה הראשונה היא על פניה שלילית: משפחות החללים הוכרו כמשפחות שכולות, זכו לכל הגמלאות המגיעות להן מאז נפילת יקיריהן, ולהענקת האזרחות לא אמורה להיות עוד משמעות כספית. התשובה לשאלה השנייה מורכבת יותר, שכן שבירת העיקרון של מתן אזרחות לאנשים חיים בלבד עשויה לפרוץ את הסכר למבקשי אזרחות עבור חללים נוספים: למשל, משפחות של נתינים זרים שנרצחו בפעולות טרור בתחומי ישראל. גם אם ייקבע שאזרחות־לאחר־המוות תינתן רק לחללי מלחמת העצמאות, עקרון השוויון יטיל על משרד המשפטים חובה לבחון הצעות דומות בעתיד. "משפטנים תמיד יגידו לך למה לא לעשות", אומר על כך ח"כ שטרן. "את יודעת איזה טיעון כבר שמעתי? שהם חוששים שאולי יבואו גם משפחות של ערבים שנהרגו באותה תקופה, וגם הן יבקשו אזרחות".

ומה תגיד במקרה כזה?
"שאלה נלחמו בשביל קיום המדינה, ואלה נלחמו נגד קיום מדינה".

כששטרן החתים חברי כנסת על הצעת החוק, הוא החליט במודע שלא לפנות לחברי הכנסת הערבים. "לא היה סיכוי שהם יחתמו על הצעת חוק כזו", הוא מסביר. "זה רק היה מעמיד אותם במקום לא נעים, ולא רציתי שכך יקרה. הם הרי מסתכלים על מלחמת העצמאות כ'נכבה'. למה אני צריך לעמת אותם עם זה?"

בטקס אזכרה ממלכתי לחללי הרובע היהודי שנערך בהר הזיתים בשנת 2013, הזכיר ריבלין את אחותו של אלמוג. "ילד הייתי בימי המצור על ירושלים, אך הקרב על רחובותיה וסמטאותיה חרות בי היטב", אמר. "כילדים רצינו כולנו לקחת חלק במערכה, ואילולא הורינו שעצרו בעדנו, בוודאי היינו עושים זאת. שנים ספורות הפרידו ביני ובין גרציה־יפה הרוש בת ה־16, הלוחמת הצעירה ביותר של צה"ל, שקבורה כאן בהר הזיתים".

מעשה קבורתם של גרציה ושאר 47 חללי הרובע היהודי הוא סיפור בפני עצמו. "אבא שלי עזר לקבור את הגופות בקבר אחים", מספר אלמוג. "לצורך המשימה עקרו דלתות, הניחו אותן בתוך האדמה, מעליהן שכבה של חללים, ושוב דלתות. ב־1967, כשכבר שירתי כסרן בצבא, הבאתי את ההורים שלי לעיר העתיקה. בנקודה מסוימת אבא שלי הכריז 'פה הם קבורים', ואמר קדיש. צה"ל החל לחפור במקום, אבל היה שם הר של זבל - התושבים הערבים ידעו שקבורים שם חיילים שלנו, ולאורך השנים זרקו למקום אשפה ופגרי כלבים וחתולים. עברו חודשיים עד שצה"ל מצא את הגופות. הוציאו משם ב־48 ארגזים את מה שנשאר מהן, והעבירו לקבר אחים בהר הזיתים, שם נערכה להם הלוויה ממלכתית".

מאז אותו נאום בהר הזיתים הפך ריבלין מחבר כנסת לנשיא המדינה. כשפנינו אליו השבוע כדי לשמוע האם חל שינוי בעמדתו לגבי מתן האזרחות, נמסר לנו מלשכתו: "הנשיא מודע לכך שלכל הגדרה כזו יש השלכות, ומי שצריך להצהיר הצהרות באשר להגדרות אלו, הם מי שנושאים במשמעויות הכלכליות שלהן. באופן עקרוני, בראיית הנשיא, עלינו לדאוג שמקימי המדינה, שחלמו עליה ולחמו עבורה, יזכו ליהנות מהפירות של אותה לחימה קשה". 

בשנים האחרונות נושאת המילה "אזרחות" משמעות פוליטית טעונה, כאשר יש מי שמנסים לקשר אותה לנאמנות למדינה ולערכיה. שטרן אמנם אינו מעמיד את הנאמנות כתנאי סף לאזרחות, אבל יש נקודות דמיון בין הגישה הזו לבין העמדה שהוא מציג בנושא חללי מלחמת העצמאות. "התפיסה של שטרן עקבית מאוד לאורך השנים", אומר פרופ' לבל. "זו תפיסה רפובליקנית שלפיה מבחן האזרחות הוא התרומה למדינה, ולא רק סוגיה טכנית של משרד הפנים או שאלת מיהו יהודי. חייל, מעצם העובדה שהוא מוסר את נפשו, הוא אוטומטית שווה בין כולם; וכך גם מי שנפל למען מדינת ישראל - אוטומטית הכניס את עצמו למתחם האזרחות הישראלית הציונית.

"להחליט שאי אפשר לתת להם אזרחות, זה להתבונן על מושג האזרחות בראייה ביורוקרטית. עד כה, במדינת ישראל השיח הוא פחות אזרחי ויותר ביטחוני־צבאי. שטרן בצורה עקבית מחבר בין השיח של התרומה לשיח של האזרחות, ואני מאוד בעד שיח כזה".

מנגד, יש מי שמאמינים שאזרחות היא לא ביורוקרטית במהותה וגם לא ביטחונית־צבאית, אלא לאומית. הרב יואל שוורץ, רב בישיבת "דבר ירושלים" ומהוגי הנח"ל החרדי, אומר שהמבחן להענקת תעודת זהות ישראלית חייב להישאר בראש ובראשונה מבחן היהדות. "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", הוא אומר. "למי שלחם למען מדינת ישראל ואינו יהודי, הייתי נותן אזרחות לשם כבוד; ליהודי הייתי נותן אזרחות מלאה".

הוא מאמין שגם לחללי מלחמת העצמאות יש להעניק אזרחות. "הגמרא במסכת כתובות אומרת 'אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה' - מי ששואף להיות בארץ ישראל, שקול למי שנולד פה. הנופלים שייכים לארץ ישראל, ולא משנה מתי חולקו תעודות הזהות בפועל. כדאי וצריך לתת להם אזרחות מלאה. אני שמח לראות שחתומים על ההצעה חברי כנסת רבים כל כך, ואני מצטרף אליהם בכל לבי".

השופט בדימוס יעקב טירקל היה בנערותו בין הנצורים ברובע היהודי. כמו אלמוג, גם הוא קיבל את מספר הזהות שלו במפקד האוכלוסין הראשון. היום, כראש הוועדה לציון חסידי אומות העולם של "יד ושם", הוא חותם במו ידיו על תעודות אזרחות לשם כבוד הניתנות למצילי יהודים בשואה. "יד ושם הוסמך על ידי המדינה להעניק אזרחות כזו", מסביר טירקל. "אלה אנשים שבהרבה מקרים לא הגיעו מעולם לארץ, ורבים מהם כבר הלכו לעולמם".

לדבריו, גם הוא לא ידע שחללי מלחמת העצמאות אינם אזרחי המדינה. "נראה לי שלא יהיה מנוס מתיקון חוק האזרחות כך שיאפשר לתת להם אזרחות רגילה. מבחינה רגשית ודאי שכל הסימפטיה נתונה לזה. הייתי רוצה לראות שאת המעט הזה יעשו למען החללים ומשפחותיהם, אבל זה צריך להיעשות כך שלא תצאנה השלכות רוחב בעייתיות. השלכות כאלה עלולות להוות עילה שלא לתת להם אזרחות מלאה בסופו של דבר".

יש דרך חוקית לסייג את מתן האזרחות הזו רק לחללי מלחמת העצמאות?
"בוודאי, ואני בהחלט מזדהה עם המשאלה הזו של בני המשפחות".

כאמור, ועדת השרים לענייני חקיקה גרסה שלא זוהתה מחאה־רבתי מצד משפחות שכולות. בפועל, ההורים השכולים של מלחמת העצמאות הלכו כבר לעולמם, ורבים מבני המשפחות האחרים כלל אינם מודעים לעובדה שיקירם שנפל בקרב אינו אזרח ישראל. "מרגיז אותי שבכלל מצפים שאביא עמי משפחות נוספות", אומר אלמוג. "זה חוב שהמדינה חבה ללוחמים האלה. הם ממש כמו נשמות תועות שמשוטטות בעולם ומחכות שמישהו יגיד: בואו, אתן שלנו".

יו"ר יד לבנים, אלי בן־שם, יודע לספר שקיימות פניות אליו בנושא. "זה קורה בטפטופים", הוא אומר. "אנחנו מקבלים מכתבים ממשפחות שאומרות שזה המעט שהמדינה מחויבת לעשות בשביל הנופלים, כדי להמשיך ולכבד את זכרם".

ב־1950 כתב בן־גוריון לבן־ציון ישראלי, ממקימי קבוצת כנרת וממגני עמק הירדן במלחמת העצמאות, מכתב המוקדש לבנים שנפלו: "איני יודע בתולדות עמנו אישי גבורה ותפארת אדם נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הזמירים והדנים והגורים וחבריהם המרובים בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל, ברמות הגליל, בערבות הנגב, בהרי ירושלים, בחיפה ובתל־אביב.

"אפס זוהר גבורתם יעמוד לעד, ותפארת חייהם המקוצרים תבהיק לדורות הבאים. 'רבות ועשירות התקוות' שטיפחה אמא, 'אך תמורת כל תקוותיה נשאר רק גל אבנים'. לא, לא רק גלי אבנים, אמהות יקרות, ששכלתן חמודי־בניכן. בני חמד אלה שנפלו השאירו יותר מגלי אבנים. ירושה חיה ובת אלמוות הורישו לנו: מורשת דמויות, דמויות מאירות, מחנכות, מנשאות ומרוממות. דמויות אלה יעמדו ויבהיקו באור יקרות גם לאחר שאיש מבני דורנו לא יהיה עוד בחיים".

גם אברהם אלמוג אומר כי הוא שם לנגד עיניו את מה שיקרה בחלוף שנות דור. "נתקלתי המון פעמים בשאלה: למה חשוב כל כך אם הם יהיו אזרחי המדינה או לא?", הוא אומר. "התשובה היא שזה נושא ערכי, שחשוב לחינוך ולהיסטוריה שלנו. מספר זהות סופר אותך כאחד מתוך קבוצה. היום, אף שהם נחשבים לחיילים, הם לא נחשבים לאזרחים. לא ייתכן שבעוד מאה שנה יגידו: אף אזרח ישראלי לא נפל במלחמת העצמאות".  

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg