חומה של דממה: כך חשות אימהות שחוו "לידה שקטה"
אם לא די בכאב הפיזי והנפשי הכרוך באובדן עובר בלידה, המעסיקים אינם מתחשבים והחוק לא תמיד מכיר בהן כיולדות. קבוצות תמיכה ויוזמת חקיקה, מבקשות לתקן את המעוות לאימהות שחוו לידה שקטה
הצירים המוקדמים שחשה רות אופק לא הדאיגו אותה במיוחד. למיון היא הלכה לבדה, "רק כדי לסמן וי", כדבריה. אחרי שני בנים, היא כבר ציפתה בקוצר רוח לתינוקת הקטנה שתפיח רוח חדשה במאזן הדמוגרפי של משפחתה. אבל אז, כמעט בלי הכנה מוקדמת, הגיעה הבשורה הקשה. "המתמחה עשתה אולטרה־סאונד וראתה שאין דופק. היא קראה לרופא הבכיר, שהסתכל ובדק ואז אמר שהוא נורא מצטער אבל אני צריכה ללדת, כי העובר מת".
עוד כותרות ב-nrg:
- תיעוד: נשקים זרוקים ושש בש בעמדה בה נדקרו החיילים
- תיעוד: מחבלות פותחות באש על שוטרים טורקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אופק, עורכת דין המוכרת בסביבתה כאישה חזקה ואסרטיבית, נשברה לרסיסים. הלידה השקטה שנאלצה לעבור שינתה את חייה. היא ניסתה לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, אבל כל מאמציה התנפצו אל מול תחושת האובדן הקשה, ההתמודדות היומיומית המורכבת עם הטיפול במשפחה ובילדים, והתגובות של השכנים והחברים.
הביטוי "לידה שקטה" מתייחס למתרחש בחדר הלידה, ולהיעדרו הבולט של בכי תינוק המבשר על חיים חדשים, אבל אפשר גם לייחס אותו לשתיקה האופפת את האירוע. לא תמיד הסביבה הקרובה מבינה, לא כל היולדות מודעות לאפשרויות שעומדות בפניהן, וגם אנשי הצוות הרפואי לא בהכרח מעודכנים בנהלים החדשים לגבי הליכי הפרֵדה מהתינוק וקבורתו.
בדיוק מהסיבות האלה, אופק מוכנה להיחשף ולדבר על מה שעברה בשנתיים וחצי האחרונות, מאז אותה בשורה כואבת. חוסר הרגישות כלפיה הגיע לשיא ביחס שקיבלה ממקום עבודתה, אחד ממשרדי הליטיגציה המובילים בארץ. על פי החוק, נשים שעברו הפלה זכאיות לחופשת לידה – אך רק אם הדבר אירע מהשבוע ה־26 להריון והלאה; במקרה של אופק, ההריון הסתיים בשבוע ה־24, ולכן היא הייתה זכאית לשבוע אחד בלבד של חופשת מחלה. החוק מאפשר אמנם להאריך את החופשה על חשבון ימי המחלה הצבורים של העובד – ואופק בחרה לעשות זאת ולחזור לעבודה רק אחרי שישה שבועות, בהתאם לתקופת ההתאוששות שיולדת זקוקה לה. זמן לא רב אחר כך הודיעו לה כי היא מפוטרת. ההגנה החוקית מפני פיטורין לאחר חופשת הלידה, לא הייתה תקפה במקרה שלה. "תוך זמן קצר יחסית מצאתי את עצמי בלי ילדה ובלי עבודה", היא מספרת.
איך הגיבו בסביבתך ללידה השקטה שעברת?
"היו תגובות אמפתיות, אבל גם הרבה מבטלות ומפחיתות - 'יאללה תתגברי', 'תמשיכי הלאה', 'לא נורא, יהיה לך עוד ילד בשנה הבאה', או 'מה את בוכה בכלל? יש לך שני ילדים בבית!'. אבל זה לא משנה כמה ילדים יש; כל ילד הוא עולם ומלואו, וכל אחד שחסר הוא משמעותי. חוץ מזה, דווקא בגלל שיש לי ילדים ידעתי מה אני מפסידה. לפעמים אני תוהה לעצמי מתי כבר לא אחשוב עליה כל יום".
את חושבת עליה כל יום?
"כן. כל פעם יש משהו קטן שמזכיר לי שהיא חסרה. היא חלק ממני. מה שקשה בלידות השקטות זה שהן מתרחשות כשההריון מאוד מוחשי. את כבר מתכוננת ברמה הפרקטית לעוד ילד בבית - קונה בגדים, מסבירה לילדים, מודיעה במקום העבודה, מכינה את עצמך לתוספת של אדם למשפחה. בכל שנה, בתאריך שהיה אמור להיות יום ההולדת שלה, נשבר לי הלב מחדש. נשאר לי רק הגעגוע לכל מה שיכול היה וצריך היה להיות. אני לא חושבת שאפשר להמשיך הלאה ולשכוח ילד, וזה ילד, לכל דבר ועניין".
אם התמונה של רות אופק מוכרת לכם, אולי זה מפני שגם אתם חייכתם למראה "עוגת השמרים שמשגעת את המדינה" – חפיסת שוקולד שהוטמנה בתוך בצק שמרים כרוך לצמה, וחרכה לפני כשנה את עמודי הפייסבוק. אופק, המוח שמאחורי המתכון המושחת ובעלת הבלוג "שמח במטבח", התרוצצה אז בין אולפני הטלוויזיה, מתראיינת בשמחה לעוד אייטם מז'אנר "אני לא מאמינה איך הפוסט שלי הפך לוויראלי".
הקמת הבלוג הייתה חלק מתהליך החלמה ארוך שעברה. אחד השלבים המשמעותיים ביותר בתהליך הזה הגיע שנה אחרי הלידה, כשאופק החליטה כי עליה להיפרד מבתה באופן מוחשי. "מיד אחרי הלידה חששתי לראות את התינוקת, ובעצם לא נפרדתי ממנה. במשך שנה ייסרתי את עצמי על כך. הייתי במצב נפשי לא קל. תפקדתי, אבל היה לי קשה. החלטתי לסגור מעגל, ובשביל זה רציתי לדעת איפה התינוקת שלי קבורה".
היא פנתה לבית החולים וביקשה לראות תמונות של התינוקת ולברר היכן נקברה, אבל בקשותיה לא נענו בקלות. "הייתי צריכה להתווכח איתם. זה הזוי בעיניי. התקשרה אליי עובדת סוציאלית ששאלה למה אני רוצה לעשות זאת. לי זה נראה מאוד טריוויאלי – הרי זו הילדה שלי".
בסופו של דבר איתרה את הקבר ועלתה אליו כדי להיפרד. "זה עשה לי טוב, ממש שינה את החיים והחזיר אותם למסלול רגיל ותקין. זה היה מדהים - שנה שלמה הסתובבתי עם אבן על הלב, וביום שביקרתי בבית העלמין הרגשתי שירדה ממני המשקולת הזו, וחזרתי להיות האדם החזק שהייתי".
כצעד נוסף בהתמודדות, חברה אופק לשרון מזרחי, נועה פארן ושירי ברלוט, שהקימו את קבוצת הפייסבוק "חיבוק בשקט". כיום מנהלות ארבע הנשים יחד, דרך הדף הזה, קבוצת תמיכה לנשים שעברו לידה שקטה. את רוב החומר בעברית הקיים ברשת בנושא זה אספו וערכו חברות הקבוצה, שמספרן צמח במהירות לכ־600. כיום הן אינן מסתפקות במרחב הווירטואלי, אלא מקיימות מפגשי תמיכה שבועיים בעולם הממשי. "הקבוצה נותנת מענה לנשים לפני, תוך כדי ואחרי תהליך הלידה השקטה, וגם לכאלו שאיבדו תינוקות זמן קצר לאחר הלידה", אומרת מזרחי. "מדובר באותן התמודדויות, ואנחנו רוצות להכיל ולחבק, ולא ליצור פלגים בתוך הקבוצה האומללה שלנו".
מזרחי עצמה עברה לידה שקטה לפני כשנתיים. זה היה הריון ראשון ומשמח, והשמחה רק גדלה כשהתברר לה שהיא נושאת ברחמה תאומות. אלא שבשלב מסוים התפתחה אצל השתיים תסמונת של העברת דם בין עוברים - האחת סבלה ממחסור בדם, והשנייה מעודף. "את הראשונה איבדתי אחרי ניתוח שנועד לנסות להציל אותה", מספרת מזרחי. "בחודש לאחר מכן הייתי מאושפזת בניסיון להציל את התאומה השנייה, אבל גם זה לא הצליח. המכלול של הדברים, בעקבות ירידת מים והשלכות התסמונת, הוביל להחלטה שזה לא נכון להמשיך את ההריון".
בשבוע ה־25 היא פנתה להליך של הפסקת הריון. "נותנים זריקה של חומר מסוים כדי לוודא שהעובר לא יסבול ולא יכאב לו. אחר כך, כשאין דופק, מתחילים בלידה יזומה. ההבדל בין מצב כזה לבין לידה רגילה הוא שאין תינוק שמזיז את עצמו, מה שהופך את הלידה לאטית, כואבת ומסובכת. אצלי היא ארכה 12 שעות, שזה מהר יחסית ללידה שקטה, אבל לא ידעתי איך זה מתנהל ואיך ללחוץ ומה יקרה. סיטואציה מאוד קשה וטראומטית, ששנתיים אחרי אני עדיין מתמודדת איתה".
מזרחי דווקא ידעה שהיא מעוניינת להיפרד מבתה, ואפילו ביקשה מהמיילדת לצלם את התינוקת, כדי שתהיה לה תמונה למזכרת. אבל למיילדת היו תוכניות אחרות. "בהמשך התברר שהיא החליטה שזה לא מתאים ולכן לא צילמה. רק אחרי כמה שבועות הבנו שבגלל ההחלטה שלה אנחנו נשארנו בלי מזכרת מהבת שלנו, וההבנה הזו מוטטה אותנו מחדש".
על פי נתוני משרד הבריאות, בשנת 2013 אירעו בישראל 1,085 לידות שקטות. כמעט שליש מתוכן - 342 לידות - התרחשו בשבועות 25־22 להריון. הזכויות ליולדת, כאמור, ניתנות רק אם הגיעה לשבוע ה־26. את התעלמות החוק ממאות נשים שעברו לידה שקטה אחרי השבוע ה־22 מנסה כעת לתקן חברת הכנסת עליזה לביא (יש עתיד), שנרתמה לנושא כבר בקדנציה הקודמת שלה בכנסת, יחד עם שדולת הנשים. ההצעה שלה לתיקון החוק, הנהנית מתמיכת שר הרווחה חיים כץ, אושרה השבוע בוועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת לקראת קריאה שניה ושלישית. לביא מקווה שתהליך החקיקה יסתיים עוד במושב הנוכחי.
"קיים פער גדול בין ההגדרה הרפואית בשטח של לידה שקטה לבין ההגדרה שנותן החוק, ואין לכך שום הצדקה", אומרת לנו לביא. "הגיעו אליי סיפורים קורעי לב של נשים שעברו לידה כזו. הן אמרו לי שזה לא רק הכסף, אלא עצם ההכרה והתמיכה, שלא כולן זוכות לה. מדובר על חיבוק מהמדינה והפגנת רגישות באחד הרגעים היותר מורכבים וקשים לאישה".
אופק בטוחה שאילו החוק היה שונה בעת שהיא איבדה את בתה, התקופה הקשה שעברה הייתה נראית אחרת. אף אחד לא היה מעז לפטר אותה, ומנוחה מעט יותר ממושכת הייתה בוודאי מסייעת להתאוששות. יחד עם זאת היא מבקשת להדגיש כי הזכויות וההכרה מהמדינה הן רק צד אחד של הסיפור; "חשוב לא פחות שאנשים יבינו מה בדיוק עובר על אישה שחוותה לידה שקטה. חשוב גם שהנשים ובני זוגן יידעו שיש למי לפנות, ושהכאב שלהם יזכה להכרה ולא לתגובות מקטינות".
מזרחי מספרת כי התגובות שהיא קיבלה, ברובן הגדול, היו דווקא תומכות, מה שסייע לה להרים את עצמה מהאובדן. אבל היכולת שלה לפתוח הכול ולהיחשף, היא לדבריה בגדר היוצא מהכלל. "רוב הנשים בקבוצה חלשות ואומללות, ואין להן יכולת לספר את החוויה בלי למרר בבכי. יש נשים רבות שלא מדברות על העניין אפילו עם בני הזוג והמשפחה הקרובה, ולא מסוגלות לגעת בנושא גם אחרי שנים רבות". להתעלמות וחוסר התמיכה הסביבתית, היא אומרת, יש לעתים תוצאות מרחיקות לכת. "הרבה מאוד מהנשים איבדו את הזוגיות או התקשו להחזיק מקום עבודה, והפכו למשוגעות בעיני הסביבה".
אפשר לנחש שרבות מהתגובות "המקטינות" באות דווקא מתוך כוונה טובה וניסיון לנחם. מהי הדרך הנכונה לעשות זאת?
אופק: "הכי מתבקש זה לתת חיבוק גדול, להביע צער ולשאול אם אפשר לעזור במשהו – ואז לכבד את התשובה, גם אם היא שלילית. לא להגיד דברים בסגנון 'יהיה ילד אחר ותשכחי מכל הסיפור', כי הילד שיהיה לא מחליף ילד שאבד. בנוסף, חשוב להתייחס לבעל, שגם הוא איבד ילד".
מזרחי: "היום, אחרי שנולדו לי שתי בנות בריאות, אפשר היה לחשוב שכביכול נעשה פה תיקון. אבל זה לא תיקון, כי מבחינתי יש לי ארבע בנות - שתיים בבית ושתיים שקבורות בחולון. הרי אם למישהו נפטר אח מסרטן, לא יגידו לו 'לא נורא, יש לך עוד אחים'".
ובכל זאת, יש הבדל בין עובר לבין ילד שכבר נולד.
"בהגדרות יש הבדל, זה נכון, אבל בתחושה של יולדת זה לא ככה. כל מי שהייתה בהריון והרגישה תנועות וראתה את התינוק באולטרה־סאונד והכינה חדר והתכוננה נפשית - לא מרגישה את ההבדל".
אצל אלי, עורך במקור ראשון, ובתיה קלוטשטיין זה קרה בשלבים מתקדמים של ההריון הראשון, שנים אחדות אחרי חתונתם. "היו לנו הקשיים שלנו גם בדרך לשם", מספר אלי, "אבל עד חודש שמיני, שבוע 33, הכול הלך בסדר, שום בעיות. ואז, כשהיינו בשבת משפחתית בכפר־עציון, בתיה פתאום לא הרגישה תנועות. אמרנו שנחכה למוצאי שבת. בדיעבד אני יודע שזה דבר שמיד צריך ללכת לבדוק, למרות שככל הנראה במקרה שלנו זה לא היה משנה.
"במוצאי שבת הגענו לבית חולים. היינו מלאים בחששות ותפילות, ואז אמרו לנו שזה סופי. זה קשה. חושבים מה לעשות, מה להגיד ולמי. זה הרי ילד ראשון, וההורים שלנו כל כך מחכים ללידה. ואז לקחו אותנו לחדר לידה, אבל הרחם לא מוכן ללידה, התינוק לא בכיוון, והגוף צריך להתחיל מאפס. אין צירים בכלל, מתחילים לתת הורמונים ומגבירים כל כמה שעות. אני חייב לציין שהיחס של הצוות היה מדהים, עם המון אהדה, לפעמים אפילו קצת חונק. ככה עברנו יומיים ארוכים עד הלידה".
ובמשך כל הזמן הזה – מה אתם עושים? על מה חושבים?
"מדברים על מה שהיה ומה שיהיה. יש כל הזמן תקווה קלושה שאולי הם טועים, כי המוניטור מחובר רק לצירים ולא לדופק, ולא עשו אולטרה־סאונד מאז הבדיקה הראשונה. בינתיים מסביב שומעים כל הזמן צעקות של נשים יולדות, ומהחדר שלנו מוציאים את עגלת החימום עם השמיכה בשני צבעים, כי אין צורך. ויש עוד סוגיה קטנה אבל מעיקה, כי משלב מסוים המגע בינינו אסור לפי ההלכה, וזה עוד יותר מסובך. רב שהתייעצנו איתו אמר לנו שבמקרים מסוימים אפשר להתיר.
"אחרי הלידה יש כמובן הקלה. אנחנו לא ידענו בזמן ההריון מה מין העובר, ורק כשהכול הסתיים התברר לנו שזו בת. כמה דקות לפני כן שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לראות מרחוק או להחזיק, והאם אנחנו רוצים לצלם. בתיה עוד מותשת אבל צריך להחליט מהר, כי אחר כך הם לוקחים אותה".
מה אתם החלטתם?
"אנחנו ראינו מרחוק. עד היום אני חושב שאולי זו טעות שלא החזקתי אותה, שלא לקחתי אותה בידיים. ראינו אותה לזמן מאוד קצר, אולי עשרים שניות. היא לא חקוקה לי בזיכרון וזה חבל לי. ואז אתה צריך להחליט האם בית החולים ייקח אותה לקבר אחים, או לשלוח לנתיחה ולדאוג לקבורה בעצמך, או שהמכון יקבור אותה. שלחנו לנתיחה, אבל מעבר לאבחון הסיבה המיידית שגרמה למוות – במקרה הזה דימום בכליות - לא היו ממצאים נוספים".
היו תגובות שאולי גרמו להעצמת הכאב?
"מנהל מחלקת יולדות היה בחופש כשאנחנו הגענו, ומיד אחרי הלידה הוא נכנס ודבר ראשון אמר 'מזל טוב'. ברור שזה לא נעשה בכוונה, אבל עדיין זה היה קשה. בגדול היו תגובות מחבקות, ושמענו גם לא מעט סיפורים כואבים. פתאום גילינו שזה קרה להרבה מאוד אנשים. יש כאלו שרוצים לספר, ויש הרבה אחרים שמבחינתם זו צלקת חריפה שנושאים אותה בשקט. בסופו של דבר, לא איבדת מישהו שהיו לו חיים. אתה מתאבל על חלום שנגוז".
מאז נולדו לאלי ובתיה שני ילדים, "אבל זה לא אומר שזה עבר. הלידה השקטה מן הסתם תישאר איתנו לנצח, וכן, זה טראומטי מאוד. אחר כך, בהריונות הבאים, זה כל הזמן שם. יש פחד, ואתה לא לוקח את ההריון והלידה כמובנים מאליהם".
בגן החיות התנ"כי בירושלים הולכת ומתרקמת בימים אלו פינת הנצחה צנועה ובה עץ תות, מפל מים ושלט זיכרון לתינוקות שנולדו בלידה שקטה. בראש חודש ניסן הקרוב ייחנך המקום, פרי יוזמתן של המשתתפות בקבוצות תמיכה שמנחה מלכה נוקריאן, בחסות בית החולים הדסה עין־כרם. נוקריאן, אחות מיילדת מזה 31 שנה והאחראית על מרפאת הריון בסיכון בהדסה, הייתה מהראשונות בארץ להרים את הכפפה של מתן מענה אחרי לידות שקטות. "כמיילדת צעירה ראיתי שלא מטפלים בזה מבחינה רגשית", היא מסבירה. "גם הצוות הרפואי יכול להיות שותף למה שמרגישות היולדות - אכזבה, פספוס ולפעמים אפילו כישלון".
בעקבות תאונה קשה שעברה נוקריאן עצמה לפני כ־12 שנים, היא החליטה לקדם את הטיפול במקרים של אובדן הריון. יחד עם מנחות נוספות היא הנחתה מאז שנת 2006 כשישים קבוצות תמיכה לנשים שחוו את הכאב הזה. במקביל דאגה נוקריאן למתן הכשרה מיוחדת לכל האחיות המיילדות במחלקה. "בעבר, כשידעו שעומדת להתרחש לידה שקטה, היו צריכים לחפש מיילדת שתתנדב להיות שם. היום אין כזה דבר, כולן רוצות וגם מוכשרות לכך. בסוף זה מעצים גם אותנו, והרבה פעמים נוצר חיבור מאוד מיוחד עם האישה".
לדבריה, רבות מהנשים ציינו שקבוצת התמיכה היא המקום היחיד שבו מדברים על "תינוק" שמת, ולא על "עובר" - "וזה מאוד חשוב, כי זה נותן משמעות לאובדן". אמירה נוספת שחזרה כחוט השני בכל הקבוצות הייתה שבאובדן תינוק בלידה שקטה חסרה פרדה מוחשית. בעקבות הבנת הצורך הזה של האמהות, הנוהל כיום בהדסה ובבתי חולים רבים אחרים הוא להציע ליולדת לראות את התינוק ולהחזיק אותו, כדי להגיע לאיזושהי סגירת מעגל. "אין הוכחות בספרות המקצועית לגבי התועלת או הנזק בנוהל כזה, אבל לפי הדיווחים וגם ממה שאנחנו רואים בקבוצות, לרוב הזוגות יש בכך תועלת. נשים שלא ראו את התינוק סיפרו לנו שהן מצרות על כך לאחר מכן".
הנחיה חשובה נוספת נוגעת לתיעוד: בכל לידה שקטה, בין אם ההורים ביקשו ובין אם לא, האחיות המיילדות דואגות לצלם את התינוק באופן מכובד ולתייק את התמונות יחד עם גיליון היילוד. "גם הורים שלא היו מעוניינים לראות את התינוק, יוכלו לראות מאוחר יותר את התמונות אם יתחרטו", אומרת נוקריאן.
יחד עם מכון "עתים", המסייע בפנייה לשירותי דת, שוקדת נוקריאן בימים אלה על הכנת נוהל מסודר של פרדה בלידות שקטות, בתקווה שמשרד הבריאות יאמץ אותו ויחיל אותו על כלל בתי החולים בארץ. במקביל הוקם לאחרונה צוות בין־משרדי ובו נציגים ממשרד הבריאות, המשרד לשירותי דת והביטוח הלאומי, במטרה להוציא הנחיות מסודרות ומפורטות בנוגע לאחריות המוטלת על כל אחד מהגופים המטפלים באובדן הריון.
את הקמת הצוות הזה יזמה ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת מרכז ההשתלות הארצי, בעקבות תלונות שהגיעו אליה על חוסר מידע וחוסר סדר בכל הנוגע להליך קבורת העוברים. בחלק מהמקרים, כך התברר לה, הם נקברים במעין בורות גדולים בבתי הקברות, מתחת לדלתות ברזל כבדות וללא ציון שמי. מאז יוני 2014 קיים נוהל מסודר שלפיו עובר שנולד משבוע 22 ואילך נטמן בחלקת קבר נפרדת, הניתנת לזיהוי. לבני המשפחה שמורה האפשרות להעביר את הטיפול בקבורה לבית החולים, או להשתתף בהליך - אם בתיאום עם החברה קדישא, ואם בבית עלמין אזרחי.
במהלך השיחה עם מזרחי מתברר לי כי למחרת יחול מועד פטירתה של הראשונה מבין התאומות שאיבדה, והיא מתכננת לפקוד את הקבר. ומזרחי לא לבד: כמעט מחצית מהנשים בקבוצת התמיכה משתדלות לעשות זאת מדי שנה, וכך מוצאות עוד דרך לפרדה ראויה מהילדים שלא זכו לגדל.
ההנחה שרווחה בציבור במשך שנים רבות גרסה שבדומה ליחס השתיקה וההדחקה הכללי, גם ההלכה היהודית אדישה לנושא הלידות השקטות. הרב אברהם סתיו, שחווה יחד עם אשתו בתיה אובדן הריון, גילה עד כמה ההנחה הזו שגויה. "לפני כן לא שמענו מעולם על הנושא", הוא מספר. "זה קרה לפני שמונה שנים, בתיה ואני היינו זוג צעיר בהריון ראשון, ולא עלה על דעתנו שקיימת אופציה שהריון לא נגמר בילד. הבדיקות הראשונות היו תקינות, אבל כשהגענו בשבוע ה־24 לסקירת מערכות שגרתית, הרופא אמר שהוא לא רואה מספיק מי שפיר. אחרי כמה בדיקות נוספות הודיעו לנו שלא נשארו מי שפיר, ושצריך לבצע לידה שקטה".
כמו רבים אחרים, גם בני הזוג סתיו נתקלו בחומת שתיקה. "הרגשנו שאין לנו שום כלים. אף אחד לא דיבר איתנו אפילו על ההיבטים הטכניים והפיזיים הכי פשוטים שקשורים לאישה שעוברת לידה. מעבר לזה, לא ידענו האם יש הד כלשהו ביהדות לחוויה העוצמתית והכואבת שאנחנו עוברים. האם התחום של קבורה ומנהגי אבלות בכלל רלוונטי? ממה ששידרו לנו, התחושה הפשוטה הייתה שלא; שאובדן הריון או הפלה הם רק איזושהי תקלה, משהו שלא הלך ואפשר לנסות שוב.
"אף אחד לא ציין בפנינו את העובדה שלפי ההלכה, צריך לתת שם לתינוקת הזו. אנחנו הרגשנו חיבור מאוד עמוק אליה, אבל המסר שקלטנו הוא שאין פה אדם בעל מעמד הלכתי. בבית החולים רק שאלו אם אנחנו רוצים לראות אותה, המליצו לנו שלא, ועשינו מה שהמליצו. מעבר לכך לא הוצג מידע אחר - אם קוברים, איך קוברים. אין שום קשר לעובר, שפשוט נמחק מהסיפור".
חודשים אחדים לאחר הלידה החל הרב סתיו לחפש תשובות בספרות התורנית, וגילה לתדהמתו שיש עולם הלכתי שלם שעוסק במקרים כאלה. "אובדן כזה לחלוטין לא דומה לאובדן של אדם חי, אבל עדיין קיימת חובת קבורה, יש חובה לבצע ברית מילה כאשר זה אפשרי, וקוראים לתינוק בשם. קריאת השם היא לא אופציה, זו ההלכה".
מה הרגשת כשגילית את כל זה?
"חוסר נוחות שגובל בייסורי מצפון. הרגשתי שזנחתי, אפשר לומר, ילדה שלי. יש חובות של הורה כלפי ילדו כשהוא חי, ויש חובות כלפיו כשהוא מת. זו תחושה קשה, לגלות שלילדה שלי ניתן שם על ידי אנשים זרים, ושאני לא יכול באמת להיות בטוח שכל הנהלים של הקבורה התבצעו כמו שצריך".
על פי המקובל היום, מסביר סתיו, אנשי החברה קדישא שאליהם הועבר התינוק קוראים לו בשם – ונהוג שזה יהיה שם לא מקובל, למשל מתושלח לזכר או זילפה לנקבה. "מבחינה הלכתית ודאי שאפשרי, ואפילו רצוי, שההורים הם אלו שיקראו בשם: במקורות מוסבר שהמנהג הזה נועד ליצור זיקה בין הילד להורים בתחיית המתים, שיזהו זה את זה ויהיו חלק מאותו תא משפחתי".
אולי ההתנהלות הקיימת היום נועדה להקל ולהגן על ההורים.
"הניסיון למזער את החוויה של אובדן הריון הוא חלק ממסורת ארוכת שנים, בגלל מציאות שבה אובדן ילדים צעירים היה מנת חלקן של רוב המשפחות. שיעורי אובדן ההריון היו גבוהים עשרות מונים לעומת היום, ואי אפשר היה לתת מקום לכל חוויה כזו. לכן יש גם שורה ארוכה של מנהגים שממזערים את ביטויי האבלות במקרים כאלה. זה אולי היה נכון בזמנו, אבל היום המודעות הרגשית גבוהה יותר, ובמקורות עצמם אנחנו רואים שההלכה כן מעניקה משמעות לאובדן של עובר. אני חושב שאם לא נותנים להורים חופש לבטא את התחושות, הן יבואו בסופו של דבר לידי ביטוי הרסני".
בני הזוג סתיו לא הצליחו לאתר את הקבר של בתם עד היום, אבל את החלל ההלכתי והתודעתי החליט הרב סתיו למלא. לשם כך כתב את הספר "כחלום יעוף", שעוסק בהתמודדות רוחנית ואמונית עם הפלות ולידות שקטות, וגם בהיבט ההלכתי שלהן. בעמוד הראשון של הספר ישנה הקדשה - "לעילוי נשמת בתנו האהובה זילפה".
על פי ההלכה אין חובת אבלות על תינוק שנפטר בתוך שלושים יום מלידתו, אומר הרב סתיו, ועם זאת, לפי פסיקת הרב משה פיינשטיין גם על מוות של נפל או עובר מברכים "ברוך דיין האמת", כמו על פטירת קרוב אחר. "בסופו של דבר מדובר במוות. כמו שלבן מאומץ אין חובת אבלות על הוריו המאמצים ועדיין מעודדים אותו לקבל על עצמו כמה מהמנהגים, גם כאן יש מרחב שלם של פעולות שאינן מחויבות אך הן מותרות. כמו כן נכון וראוי שהסביבה תתייחס להורים כאל אבלים. ההורים רשאים לבקש את ההתנחמות הזו, והיא גם חלק ממצוות גמילות חסדים, כך שהחברה צריכה לשים לב האם הם זקוקים לכך. אפשר לבצע מנהגים לעילוי נשמתו של אדם כמו לימוד או תפילות, והם בהחלט שייכים ורלוונטיים גם בהפלה, כי גם לעובר יש נשמה".
מה לגבי אמירת קדיש?
"לא נהוג לומר קדיש על ילדים קטנים, אבל גם זה מן המנהגים שאדם יכול לאמץ אם הוא חש צורך בכך, שכן במסגרת ההלכתית המקובלת אדם יכול לומר קדיש גם אם אין לו חיוב".
הוא עצמו לא אמר קדיש על הבת שאיבד, "אבל כן השתדלנו לסיים מסכת ביום השנה, לתת צדקה ולקיים פעולות אחרות שהוקדשו לעילוי נשמתה".
האם גם אחרי לידה שקטה צריכה היולדת לברך "הגומל", כמו בלידה רגילה?
"כן. גם כאשר אדם עבר תאונה קטלנית ומשפחתו נספתה, הוא צריך לברך הגומל. אין תחושה של שמחה ושל הודיה שלמה, אבל חשוב לקבל תחושה שהאובדן והכאב הם לא חזות הכול. מודים לקב"ה על מה שיש, ועל זה ששמר אותנו בחיים. אבל אפשר להמתין עם הברכה, לא חייבים לבצע אותה בימים הראשונים".
סתיו מספר כי בעקבות הוצאת ספרו קיבל מגוון רחב של תגובות. "היו שאמרו שכלל אינם מרגישים את תחושות האבלות שאני מתאר, וחשוב לי להגיד שזה בסדר גמור. אני לא מאמין בהפעלת לחץ על ההורים להתאבל, ואסור לשדר להם שאם הם לא מרגישים קשר לתינוק הם לא בסדר. מצד שני, פנתה אליי אישה שסיפרה שלפני שלושים שנה היא עברה לידה שקטה, וזו פעם ראשונה שמישהו אומר לה שמותר לה להתאבל, ושיש מקום לתחושות שהיא הדחיקה במשך עשרות שנים.
"אני מרגיש שהספר הזה לא עומד לבדו. הוא חלק מתהליך שמתרחש בעשור האחרון, בין היתר בפורומים באינטרנט, של יותר ויותר מודעות לנושא. אדם שעובר היום אובדן כזה, יודע שהוא לא לבד, ושהוא לא מוזר אם הוא מרגיש כאב ואובדן".
אקו"ם