ראשי » חדשות » בארץ

"משקרים לנו שהיהודים רוצים לפגוע באל אקצה"

נאיל זועבי, מנהל בית הספר בכפר הגלילי טמרה, עומד בלב המאבק של המגזר נגד חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, ולמען השתלבות ערבית במרקם האזרחי של המדינה: "הגיע הזמן שהציבור הישראלי יכיר את ערביי ישראל, ושאנחנו נכיר אתכם"

"הקול של ערביי ישראל נלקח מהם", קובע נאיל זועבי, מנהל בית הספר היסודי בכפר טמרה, בין תבור לגלבוע. במשך שנים הוא נאבק לקדם שיתוף פעולה בין המגזר שלו למוסדות המדינה, מעורבות אזרחית ודו־קיום בין יהודים לערבים.

עוד כותרות ב-nrg:
- מחיר עסקת הטילים: רוסיה ואיראן הסתכסכו
- הליכוד נגד סער: "מקשקש מסלון ביתו בתל אביב"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לטענתו, עמדותיו הן נחלת רבים, רבים מאוד, מערביי ישראל - אלא שהנהגת הציבור הערבי מעדיפה לעסוק בלאומנות הפלסטינית, במקום בבעיות האמיתיות של המגזר. "אני לא יחיד, וקולי לא דומם, אבל הוא לא נשמע בגלל מנהיגות חזקה שלרשותה כלים ומשאבים, והיא זוכה לרייטינג גבוה", הוא מאשים.
 
הוא בן 44, אב לארבעה ילדים, ועוסק בחינוך כבר יותר מעשרים שנה. בתחילה לימד ערבית בבתי הספר במגזר, עד שלפני 11 שנים קיבל על עצמו את ניהול בית הספר היסודי בטמרה. לצד זאת הוא פועל למען דו־קיום יהודי־ערבי, וחותר לחיים משותפים של עשייה ונתינה, בניסיון למצוא את המאחד במקום את המפריד.

"אני נפגש עם נוער ערבי ויהודי, דתי וחילוני. אני מדבר בחוגי בית. מגיעים לבקר אצלי יהודים מהתפוצות, ואני מפגיש אותם עם אנשים משלנו. אני מעלה את הנושא של חיים משותפים בכל הזדמנות בבית הספר, וכותב מאמרי דעות לעיתונים כמו ישראל היום והארץ. באתי לחנך את הילדים בבית הספר להיות בני אדם, להיות אזרחים, ולא סתם אזרחים אלא אזרחים אפקטיביים. אין לנו מדינה וארץ אחרת, לא לנו ולא לכם", הוא קובע בנחרצות.

כנצר למשפחת זועבי וכרבים מבני החמולה, הוא מסרב לקבל את השם שיצא לה לאחרונה בגלל קרובת המשפחה חברת הכנסת חנין זועבי. החמולה הוותיקה והשורשית, שמקורה מעבר הירדן המזרחי, שמרה על קשרים עם היישוב היהודי עוד לפני הקמת המדינה, נאבקה בלאומנים פלסטינים ונמנעה מלהצטרף לצד הערבי במלחמת העצמאות.

"המשפחה שלנו, שיש בה כ־14 אלף בני אדם, מאז ומתמיד האמינה בקיום משותף. היא הייתה מעורבת בחברה הישראלית כבר בהתחלה. צמחו מתוכה חברי כנסת במפלגות ציוניות לצד שופטים, קצינים בכירים במשטרה ובצבא ועוד", אומר זועבי. רק בשנים האחרונות זכתה המשפחה לפרזנטורית השנויה במחלוקת, שנאבקת בכל כוחה במה שנאיל זועבי מאמין בו כאזרח ערבי וישראלי.

אבל זועבי לא רוצה לדבר על חנין באופן אישי. במהלך הריאיון איתו, שנערך בביתו בכפר נין, למרגלות גבעת־המורה, הוא משתדל לא להזכיר את חברת הכנסת בשמה. ובכל זאת, הוא יודע היטב שלמען האמת שלו, עליו להבהיר את גבולות הגזרה מול הפוליטיקאית המשופשפת שהשתתפה במשט ה"מאווי מרמרה" לעזה, כינתה את חיילי צה"ל "רוצחים" וביקרה אצל משפחות מחבלים יחד עם חבריה לסיעת בל"ד בעיצומו של גל טרור.
 
"הילדים בבית הספר שאלו אותי איך אנחנו מלמדים שלרצוח ולהרוג זה רע, אבל חברי הכנסת הערבים מבקרים אצל משפחות המחבלים. קשה לענות על שאלה כזו. אנחנו מנסים להתמקד בטוב ולא לתת לרע להשפיע עלינו. אנחנו מסבירים שזו לא הדרך הנכונה, ושאנחנו שותפים לכל התושבים במדינה הזו, ללא קשר לדת או למוצא".

גם המהלך האחרון של חברי הסיעות הערביות בכנסת - גינוי למדינות ערב שהכריזו על חיזבאללה כארגון טרור - מכעיס אותו מאוד. "הם מייצגים רק את עצמם והם חוצים כל גבול", אומר זועבי. לא הופתעתי מהדברים שהם אמרו ומהתמיכה שלהם בחיזבאללה. זו לא דוגמה לחינוך שלנו. הם לא מודל לחיקוי. אני כל הזמן אומר שמנהיג צריך להיות אחראי על הדברים שהוא אומר, אבל הח"כים האלה רק מחפשים פרובוקציות. זה הלחם שלהם".

בבוקר הריאיון אני עוצר בנצרת, בבית משפט השלום, וצופה בדיון שבו נגזרו על חנין זועבי שישה חודשי מאסר על תנאי. העונש נקבע בהתאם לעסקת טיעון שבה הודתה זועבי כי העליבה שוטרים, קראה להם בוגדים ו"סמרטוטי רצפה" ואמרה שהם "משתפים פעולה עם הממסד הציוני". בסוף הדיון אני מספר לה שאני בדרכי להיפגש עם קרוב משפחתה מכפר נין. "הוא אפס", היא אומרת. "אין לו שום משמעות. הוא לא כלום ולא מייצג אף אחד".

מבחינת נאיל זועבי, דווקא מפלגתה של חנין לא מייצגת את הציבור הערבי - ולפחות בכפר נין, תוצאות ההצבעה בבחירות 2015 מעידות שהוא צודק: מפלגת מרצ זכתה ל־551 מ־887 הקולות הכשרים ביישוב, ואילו הרשימה הערבית המשותפת זכתה ב־284 קולות – כ־30 אחוזים בלבד. אבל בטמרה, שבה זועבי מנהל את בית הספר המקומי, התמונה הפוכה: 619 מ־717 הקולות הכשרים הלכו לרשימה המשותפת, יותר מ־80 אחוזים.
 

"הם גונבים את הקולות שלנו", קובע זועבי. "אני לא אתן לאנשים כמוהם להכתים את השם שלי, את שם המשפחה שלי ואת הדת שלי. יותר ויותר אנשים במגזר מתנערים מהדעות ומהמעשים של הפוליטיקאים, שלא מייצגים אותנו.

"איך ייתכן שמנהיגי הציבור הערבי לא גינו את חטיפת שלושת הנערים? לא נשמע שום קול אחרי החטיפה, אלא ההפך. הם ניסו להציג הבנה והצדקה למעשה הזה. לא יכולתי לקבל דבר כזה, שלא מגנים רצח של ילד. זה ממש פשע. לכן הלכתי לנחם את אחת המשפחות השכולות והשמעתי בפניה קול אחר, אמיתי יותר".

מול הביקור שלו אצל משפחות הנערים הוא מעמיד את המפגש המתוקשר של חברי הכנסת מבל"ד עם בני משפחותיהם של רוצחים פלסטינים. "זה היה מסר חד וברור - לילדינו, לנערינו ולכולם - שדרכם של הח"כים האלה היא להנציח את הסכסוך המדמם בין ישראל לפלסטינים, ולהעמיק את הקרעים בתוך החברה הישראלית בין יהודים לערבים", זועבי אומר.

"מאכילים את הציבור שלנו בשקרים. המנהיגים מוכרים להם שאל־אקצה בסכנה ושהיהודים רוצים לפגוע בו. אלה דברים שלא מקובלים עליי. המדינה לא רוצה לעשות דבר כזה, ואם יש קיצוני שחושב על דברים כאלה, המדינה תדע לטפל בו. אני סומך עליה".

יש לו גם ביקורת על המדינה, אבל להבנתו הכול מתחיל במגזר פנימה, ולשם מכוון כתב האישום שלו. "אנחנו רוצים מנהיגים שדואגים לציבור שלהם", הוא קובע. "המנהיגות שלנו מחפשת רייטינג ו'שופוני'. יש בעיות קשות במגזר הערבי - חינוך, דיור, עבודה, לימודים אקדמיים, מיגור האלימות, תוכניות מתאר ועוד. מי מטפל בזה? אף אחד. עולים רק נושאים שהם נגד המדינה".
 
מה חשבת על הוויכוח בין יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה לבין ראש עיריית נצרת עלי סלאם, שנחשף מול המצלמה לפני כמה חודשים?
"עלי סלאם הוא ראש עיר חדש, שרואה את הבעיות הקטנות של בני האדם - תחבורה, בנייה, אלימות ויריות יומיומיות בשכונות. הוא רואה שכל זה לא מעסיק אף אחד, ושהעניינים הולכים מדחי אל דחי. ואז בא איימן עודה ורוצה להבעיר את העיר.

"אני מבין את סלאם, ולא חשוב אם אני מצדיק או לא מצדיק את האופן שבו אמר את הדברים. לוקחים את הנערים שמפגינים בעיר, אומרים להם להתקדם לעבר הכביש המפריד בין נצרת לנצרת־עילית ולעשות בעיות - ואתה רואה אותו, המסכן, מנסה לעצור אותם, לדחוף את הנערים בחזרה לעיר ולהביא שקט. אז אני מבין את הכעס הגדול שלו".

ביתו של זועבי, בית אבן מסורתי, שוכן ממש במרכז הכפר. באופן לא שגרתי לבית פרטי בישראל, לא כל שכן במגזר הערבי, על קיר פינת האוכל תלויה תמונתו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, ועל השולחן בסלון עומדת תמונתו של הנשיא לשעבר שמעון פרס, בביקורו בכפר לפני כמה שנים.

המעורבות במה שקורה במדינה היא עיקרון יסוד בתפיסתו של זועבי את המנהיגות האידיאלית למגזר הערבי. "נקודת המוצא היא להתעניין במה שקורה בתוך גבולות מדינת ישראל, לא במה שקורה בחוץ", הוא אומר.

"אני חושב שתפקידה של המנהיגות הערבית הוא לבנות את הקשרים בתוך המדינה, ולקרב אותנו לאזרחים היהודים, השותפים לנו באדמה הזו. אני תוהה הרבה על העתיד שלי ושל ילדינו, אבל המנהיגות כלל לא עוסקת בזה ולא משקיעה בזה. אם לא נתפוס את העניינים בידיים, המנהיגות תמיט על עצמה ועל החברה ועל המדינה אסון גדול.
 

"תפקידו של מנהיג לפעול באחריות ולדעת איך להיטיב עם אחרים ואיך לשפר את מצבם. אבל המנהיגים שלנו לוקחים לנו את הקול. מול העיניים שלנו נרקמת מציאות מדאיגה שבה ערביי ישראל עומדים נגד האזרחים היהודים, וזה מסוכן.

"צריך להגיד לזה די לפני שיהיה מאוחר. אני לא מוכן לקבל מצב שבו ערבי מכאן שמוציא כסף בכספומט של עפולה־עילית, השכנה שלנו, זה דבר שאנחנו או התושבים היהודים צריכים לחשוש מפניו. במקום שהמנהיגות הערבית תביא פתרון לבעיה, היא חלק מהבעיה. היא עוסקת בהתנגחות פוליטית עם הממשל הישראלי. גם מי שרוצה לתרום לעזה, לא צריך לעשות את זה דרך משט. הוא יכול לתרום בלי בעיה, ומדינת ישראל לא תמנע ממנו לעשות זאת בדרכים המקובלות".

למה שלא תצטרף לפוליטיקה בעצמך, ותקים מפלגה שדואגת לערבים ולא לפלסטינים?
"אני לא יודע אם אני מתאים בכלל. מה שאני כן יודע הוא שבסקר גיאוקרטוגרפיה של פרופ' אבי דגני, כמעט 70 אחוזים מהמגזר הערבי אמרו שהמנהיגות הערבית לא מייצגת אותם, ושהיא עוסקת בדברים שלא תורמים ולא מועילים.

"ממצאי הסקר הזה מספרים את האמת. הציבור שלנו היה מעדיף להצביע למפלגה ערבית הפועלת למען השתלבותם של האזרחים הערבים במדינה, לקידומם הכלכלי, למיגור הפשיעה ולהגברת המודרניזציה והפתיחות. אבל הקול הזה לא נשמע.

"הרשימה המשותפת קיבלה חמישים אחוזים מקולות הציבור הערבי. למי הצביעו שאר חמישים האחוזים? למפלגות ציוניות שמחפשות שיתוף. הטענה שהרשימה המשותפת מייצגת אותנו, פשוט לא נכונה. בני המגזר הערבי מאסו בגינויים מתלהמים ובהשתלחויות. רובם משכילים, רובם רוצים לחיות בכבוד. אני מסתכל על הרחוב הערבי ומרגיש תסכול למראה העזובה, ההזנחה והעסקים הכושלים".

כדוגמה מזכיר זועבי את מצב תשתיות התחבורה בעיר הערבית הסמוכה, נצרת. "כשבאת אליי לכאן מנצרת, התעכבת בפקקי ענק ברחוב פאולוס", הוא אומר. "אף אחד בהנהגה לא מתעסק בפקקים האלה. בעיית התחבורה בעזה מעניינת אותם הרבה יותר מבעיית התחבורה בנצרת. הם יודעים שזה ימשוך יותר רייטינג. אני לא יודע מי שלח את האנשים האלה לייצג את התושבים של עזה או של הרשות הפלסטינית. לפלסטינים יש נציגים משלהם, ואני לא חושב שהם זקוקים למנהיגים הערבים־ישראלים".

חבל שבעלי הקול המתון לא רוצים ללכלך את ידיהם ולהיכנס לפוליטיקה.
"אני נאבק על הדעות שלי בבית, בבית הספר, בכל מקום. אין יום שאני לא עוסק בפעילות יהודית־ערבית. בכל יום, כולל שבתות וחגים, מאילת ועד מטולה, אני פוגש אנשים ומדבר איתם על זה. גם עם נוער ערבי וגם עם נוער יהודי, כולל נוער דתי וחרדי. אצלי אין משוא פנים. מה שאני כותב בעברית אני גם כותב בשפה הערבית. זו התרומה שלי לדברים שאני מאמין בהם".

אנחנו יוצאים לסיור בכפר במכוניתו של זועבי, עוצרים מדי פעם כדי לדבר עם עוברי אורח. "אנחנו מאמינים בדרך שנאיל שואף אליה, אין דרך אחרת", אומר לי עבד זועבי, איש מכללת תל־חי. רסלאן זועבי, סוכן ביטוח בנצרת, מסביר את המתח בין המגזר הערבי למנהיגיו: "הם לוקחים אותנו לדרך ללא מוצא. אנחנו יודעים כבר מה הכיוון שלנו כערבים־ישראלים, וזה ממש לא הכיוון של הפוליטיקאים".

אתה מאמין בסיכוי לשינוי קרוב?
"התמונה הפוליטית חייבת להשתנות, זה נושא תוסס במגזר. שלושת הילדים שלי עשו שירות לאומי, ואני מרגיש שזה צובר תאוצה. הקול שלנו לא יושתק עוד. כולנו יודעים שכמו שהפוליטיקאים מנהלים את הסכסוך, לא נצליח לפתור אותו".
  

בהמשך הרחוב מצטרף לנסיעה עומרי שוקרי, איש חינוך מוכר בכפרים הערביים בגליל וסגן מנהל בית הספר היסודי בכפר. "אל תאמין למה שכותבים בתקשורת. מציגים את חברי הכנסת הערבים כמנהיגים וכמייצגים שלנו, אבל זה לא נכון", אומר גם הוא.

זועבי מבסוט ממדגם הדוברים, שמוכיח את ההסכמה הרחבה עם עמדותיו. "מה אני כבר אומר? שצריך לחנך אדם להיות אדם", הוא מסביר. "צריך להכיר האחד בדעות של האחר, לכבד את המנהגים והדת של השכן, לדעת לחיות איתו ולאהוב אותו. אנשים אומרים לי לא לפחד, להמשיך לדבר על הנושאים האלו. גם בבית הספר מקבלים היטב את האמירות שלי".

והיכן המדינה במשוואה הזו? האחריות מוטלת רק על כתפי ההנהגה שלכם?
"קח את עניין הנשק בכפרים. אנחנו רוצים שהמדינה תטפל בזה ותתערב. אני רוצה שהתלמידים שלנו יעריכו את המשטרה. אני מביא אנשי משטרה לבית הספר שלי ועושה פעילויות משותפות כדי שהתלמידים יבינו שהמשטרה היא לא אויב, שהיא למען הקהילה. אנחנו רוצים ללכת איתה יד ביד.
 
"מדינת ישראל קמה ב־1948, ואני רוצה בשנת 2016 לחיות בה כאזרח לכל דבר. אני רוצה שכך גם המדינה תתייחס אליי. וכן, אני מרים את דגל המדינה גבוה ומצהיר שאין לי דגל אחר. מתחת לדגל הזה אפשר למחות ולדרוש דברים, אבל כל עוד אני כאן, זה הדגל שלי.

"אני מדבר בסך הכול על חיבור לממסד. מדינת ישראל צריכה לחנך לכך שערבים ויהודים יחיו כאן ביחד, ואין דרך אחרת. צריך להיות ברור למגזר הערבי שהמנהיגות היהודית מייצגת גם אותו. נשיא המדינה והשרים והממשלה הם של כולם. הממשלה גם צריכה להתנהג כבעל בית אחראי, שמבהיר שהוא הריבון. הציבור מצפה לריבון, ולא שהקול שלו יילקח בידי אנשים צעקניים".

זועבי מאשים גם את התקשורת בהדגשת הקיצוניות. "אתם אשמים מאוד, כי אתם לא מחפשים את הקולות המתונים והשפויים במגזר", הוא אומר בכעס.

"אתם מחפשים את מי שצורח סיסמאות, את מי שעולה על משטים, לא את מי שחי את חייו בטוב. ברור לי שהתקשורת תעדיף את השוליים במקום את הקול שלי. אתה לא שואל אותי במה אני מאמין, אלא במה אני לא מאמין: אתה לא שואל על הדגל שלי, אלא על הדגל של הקיצונים".
 

אבל נדמה שמתינות מוסלמית היא מציאות שכמעט לא קיימת. תראה את דאעש, תראה את מדינות ההלכה ואת חוקי השריעה.
"אני בא ממשפחה מוסלמית מסורתית, ואני קורא בקוראן כמעט יום־יום ומבין בו. אני מחזיק אותו בבית ובכיס ובכל מקום. אני לא זקוק לתיווך של השייח'ים ואנשי הדת. דאעש מסלפים את האסלאם ולא מייצגים את הערבים ואת המוסלמים. הם מייצגים רק את הטירוף שהם חיים בו. הדברים שדאעש אומרים לא נמצאים בקוראן.

"זה ספר של שלום. הוא תורגם להרבה שפות, קרא את התרגום ולא תמצא את מה שהם אומרים. אתה תגלה סיפורים משותפים לנו ולתורת משה. משה הוא הנביא שהכי מוזכר בקוראן. 146 פעמים הוא מופיע כמודל לחיקוי. תראה לי איפה כתוב בקוראן שהיהודים הם בני כלבים או כופרים, כפי שטוענים. קראתי את כל הקוראן ולא מצאתי אמירות כאלו".

אתה יכול להסביר מה מביא שכנים שלך ושלי מהגליל להישבע אמונים לדאעש?
"אני חושב שזה קומץ שלא יודע מה הוא עושה. המדינה צריכה לפעול נגד זה בשני רבדים: חינוך וענישה. תפקידה של מדינה הוא גם לחנך וגם להעניש, כמו אבא וראש משפחה. לא צריך לתת לכל מתלהם לצעוק ולהסית. וההנהגה, מצדה, צריכה לדעת מה היא אומרת ואיך היא מתנהגת ומה היא מקרינה כלפי חוץ. המנהיגים צריכים להיזהר בדברים שיכולים לגרום לצמיחה של תופעות קיצוניות".

נאיל עוצר את השיחה בינינו בגלל הודעת טקסט שקיבל ממורה בבית הספר, שמודאגת לגבי אחד השיעורים שהעבירה. "הכול בסדר", הוא עונה מיד. "אני סומך עלייך מאוד ומעריך את עבודתך. את בסדר גמור ומשתלבת יפה". לי הוא אומר: "היא מורה חדשה וחוששת. צריך להרגיע אותה. אגב, תסתכל על התמונות בטלפון שלי. יש כאן אלפי תמונות שמראות את החיים עצמם, את העיסוק היומיומי בחינוך ובעשיית טוב. מארג החיים האמיתי שלנו לא בא לידי ביטוי בתקשורת, או בכלל במדינה".

את שיתוף הפעולה הוא מנסה לקדם בעיקר בתמיכתו בשירות הלאומי־אזרחי. "הייתי מהראשונים שהתחילו במפעל הזה. קיימתי כנסים רבים במתנ"סים ודיברתי עם צעירים ערבים כדי לעודד אותם לצאת לשירות. יצאתי להגנתם בזמן שבתקשורת הערבית השמיצו אותם ופגעו בהם".
 

את העיסוק בתחום התחיל זועבי לאחר שבשנת 2007 הוא נקלע במקרה לכנס שקרא לצעירים ערבים להימנע מהתנדבות לשירות לאומי־אזרחי. על מסכי ענק, שלטים ופלאיירים הופיעו קריאות בגנות ההתנדבות, והתבטאויות תוקפניות נגד צעירים שבוחרים בשירות קהילתי.

זועבי המזועזע החליט להגן על כבודם של מי שבחרו לשרת למרות ההאשמות בבגידה, ומאז סייע למאות צעירים וצעירות להשתלב במפעל הזה. "אני חושב שהמתנגדים לכך הם בעלי אינטרסים", הוא אומר.

"השירות חשוב ואני תומך בו מאוד, ואולי בגלל אנשים כמוני - שכותבים ומתבטאים בעד השירות הלאומי - יש כנסי התנגדות. בית הספר שלי היה מהראשונים במגזר שקיבלו בנות שירות ערביות. הייתי מהראשונים שדיברו על זה, ושכנעתי גם בתי ספר אחרים לקבל מתנדבים. בכפר נין לפני שנתיים היה מחזור ששבעים בנות מתוכו עשו שנת שירות. זה הרבה. לא נשלחתי למשימה הזו, אבל אני מאמין בדרך הזו והולך בה".

איך אתה מסביר לצעירים ולמשפחותיהם את החשיבות בשירות הלאומי?
"אני אומר להם שזה מועיל גם לאדם עצמו. אחרי חצי שנת שירות הוא מתחיל להתבגר ולהתחנך בעצמו. זה כמו ששולחים ילד לצבא ומקבלים אחרי חמישה חודשים גבר לכל דבר. אתה רואה איך צעירים בשירות הלאומי הופכים לאחראים יותר, רהוטים יותר, בוגרים יותר. הם מתעסקים עם בתי ספר ומתנ"סים ולוחות זמנים, והופכים למודל לחיקוי לילדים. הייתי רוצה שנהיה שווי זכויות וחובות, אבל סוגיית הצבא אמוציונלית ומורכבת, ולכן אני תומך בשירות לאומי".

ובעתיד תתמוך בשירות צבאי?
"אל תשאל אותי מה בעתיד. אני מאמין גדול בשירות לאומי".

זועבי מזהה שינוי חיובי ביחס של המדינה לבתי הספר הערביים. שר החינוך הנוכחי, נפתלי בנט, זוכה ממנו לשבחים: "הצעד של לימודי עברית בבתי הספר במגזר הערבי מכיתה א' ולא רק מכיתה ג' הוא מבורך. זה יגרום לילדים להבין את השפה ולרכוש מיומנויות וכלים לחיים. שמחתי מאוד לשמוע על המהלך הזה".

בכלל, כמו שמעידות התמונות התלויות על קירות ביתו, אין לו בעיה לפרגן לפוליטיקאים מכל קצות המפה הפוליטית. "אני לא תולה על הקיר את התמונה של ריבלין כי אני איתו בדעותיו או תומך בו. בכלל לא משנה מה דעתי כלפיו", אומר זועבי. "בשבילי הוא סמל לאומי, ואני גאה בסמלים של המדינה שלי".

זועבי מראה לי גם את תמונותיו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שזכה לחיבוק חם כשביקר בכפר בחודש אוגוסט שעבר. ברחובות התנוססו דגלי המדינה כאילו היה זה יום העצמאות. "אתה רואה את כל האנשים שקיבלו את פניו של יו"ר הכנסת? הם לא קומץ", אומר זועבי. "לפגישה איתו הגיעו ראשי מועצות ערביות מכל האזור. כולם יודעים שאין לנו מדינה אחרת או ארץ אחרת, אבל הקול הזה לא נשמע, וכמעט אף אחד לא שמע על הביקור הזה".

אז למה נדמה לי שאין הרבה אנשים כמו נאיל זועבי בחברה הערבית־ישראלית?
"יהיו עוד הרבה. אנשים מתחילים לחשוב ורואים לאן מוליכים אותם. יש מי שמנסים להוביל אותנו להקים מדינה בתוך מדינה, ואני לא היחיד שתוהה על זה. העניינים מתחממים וכלום לא יישאר כמו שהיה.

"אנחנו מתמודדים מול מכונה משומנת, עם הרבה כוח וכסף, שמנסה לעצור את מי שמשמיע קול שונה, כמוני. אבל אני לא חושש מאף אחד, כי אני מאמין שאני מייצג את הרוב הדומם של ערביי ישראל, שרוצים להשתלב. אני אמשיך להגיד את הדברים שאני מאמין בהם עד יומי האחרון".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg