אנחנו הפגומים? 'סינדרום האישה המוכה' שלנו
מכים אותנו, חובטים בנו, ועדיין אנחנו חוששים שמשהו רע יקרה אם נדבר על זה. כאילו אנחנו בפריפריה, אשמים שנזרקנו לחצר האחורית של המדינה: מתנצלים על המחסור בתעסוקה, בתרבות ובחינוך ובעצם על המחסור באפשרויות. תקשיבו טוב, האחריות לשינוי היא גם שלכם
בכל פעם שעולה הפריפריה לסדר היום הציבורי - אם אפשר להגדיר כתבה וחצי כסדר יום ציבורי - עולים קולות מן השטח באשר למחיר הפגיעה בשמה הטוב של הפריפריה, וכיצד היא מצוירת בתקשורת. בדרך כלל מדובר במוטיבים קבועים: פריפריה נחשלת, מרכז מסחרי מאובק, בנייני רכבת עם כביסה מתנופפת ברוח, צעירים שנוהרים החוצה וכמובן המציל התורן שלו ממתינים בכמיהה רבה התושבים המסכנים.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- כששוברים שתיקה נחשפים - הם רצים לקבל הגנה מהגנרלים
- הרפורמים הם לא "זרם ביהדות", אלא טעות
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
ברור שיש רצון לשמור על שם טוב, ומעין "גאוות יחידה" שמטפחים, בעיקר כשרוצים ליצור מודעות שונה והסתכלות אחרת על הפריפריה. יחד עם זאת, אל מול אותו רצון טוב ניצבת בגאון המציאות, מסרבת להתכופף ולהיעלם.
מציאות כואבת של הזנחה פושעת במשך עשורים, אחוזי אבטלה גבוהים, למשל בירוחם כ-16% אבטלה, שכר ממוצע הנמוך בכאלפיים שקלים מהשכר הממוצע במשק, יוקר מחייה, והכנסות נמוכות מארנונה המשפיעות באופן ישיר על תקציב המועצות ועיירות הפיתוח. באותה מציאות כואבת ניתן למצוא גם את מענקי האיזון, שמעידים בעיקר על המצב העגום ועל חוסר היכולת הכלכלית של הרשויות המקומיות לעמוד על הרגלים.
לצד הנתונים האובייקטיבים הללו, ישנו רצון עז שלא להצטייר מסכנים ולכן לתאר תמונה אחרת, תמונה של פנינה במדבר, של צמיחה ופריחה. זאת, חרף העובדה שהנתונים עדיין לא משתנים וכבר מעל לעשור אחוזי האבטלה לא מצטמצמים.
הדילמה הזו שלנו, הצעירים בפריפריה, ליצור מודעות אחרת על העיירה הקטנה, ולהילחם על שמה הטוב של הפריפריה לצד המאבק הכלכלי היומיומי, היא דילמה לא פשוטה. זה מזכיר לי את סינדרום האישה המוכה. מכים אותנו, חובטים בנו, ועדיין אנחנו חוששים שמשהו רע יקרה אם נדבר על זה. כאילו אנחנו הפגומים, כאילו אנחנו אשמים באלימות הבלתי פוסקת הזאת, כאילו לא רע כבר עכשיו.
כבר שנים שזה המצב, אבל אנחנו חוששים שאם נציג את המציאות כפי שהיא נצטייר כחלשים, כבכיינים, ככאלו שכל היום צועקים "אכלו לי שתו לי". כי עדיין גישת ה"מי שרוצה מצליח" השקרית, היא זו השלטת בחברה הישראלית.
אנחנו מרגישים אשמים שנזרקנו לחצר האחורית של המדינה, מתנצלים על המחסור בתעסוקה, בתרבות ובחינוך ובעצם על המחסור באפשרויות. כאילו לא די במאבק הפנימי הזה שמתחולל בנפשנו, הצעירים בפריפריה, אל מול המציאות היומיומית, קמים קולות שאומרים לנו "זה בידיים שלכם, צאו ותעשו משהו". ואז ההכאה כפולה: מצד אחד החיוב החברתי לשמור על שמה הטוב של הפריפריה, ומצד שני ההישרדות היומיומית.
מי שנולד וחי בפריפריה אמור להיות גיבור-על. לעבוד למרות שיש מחסור בתעסוקה, ללמוד למרות שהיצע החינוך לא רחב, לצרוך תרבות למרות שכמעט אין. בקיצור, לייצר יש מאין ולחוות התמודדויות שאדם א-פריפריאלי לא חווה.
זה לא שלא היו זמנים טובים בפריפריה, היו כמה אתנחתות קלות. למשל, לפני שני עשורים ירוחם כיכבה בראש טבלת אחוזי הבגרות הארצית. אבל העיסוק הבלתי פוסק שלנו, אנשי הפריפריה, בדרך שבה אנחנו מצטיירים כלפי חוץ שואב ממנו אנרגיות מיותרות, כאלו שאנחנו בכלל לא יכולים לבזבז.
הפריפריה אינה ריבונות מדינית נפרדת ותלושה. היא חלק ממדינה שלמה. תדמית הפריפריה, ויותר חשוב מכך, מצבה האמתי, הם האחריות של כולנו, של כל העם הזה, של המדינה כולה, גם שלכם, לא רק שלנו.
בעוד אנו, אנשי הפריפריה, מנסים לשנות את התדמית אנו למעשה מדירים עצמנו מהמאבק האמתי, המאבק הקיומי, המאבק מול הרשויות והממשלה להוציא את הפריפריה מהמקום הרע שהיא נמצאת בה שנים. אני בוחרת שלא לקחת חלק בפסטיבל הזה של קידום שמה של הפריפריה, אני בוחרת להתמקד בקידומם של האנשים שגרים בפריפריה, אותם אנשים חפים מפשע שכל חטאם הוא מקום מגוריהם.
הגיע הזמן להפסיק להתנצל ולנסות לצייר תמונה יפה. הפריפריה סובלת מהזנחה, כן, יש הגירה שלילית ואין תעסוקה. אבל אנחנו כאן, אנחנו מפסיקים להתעסק בתדמית ובשם שלנו בחוץ, ומתחילים להתעסק בענייני הפנים של הפריפריה.
אנחנו לא צריכים שרי חוץ ושגרירים לפריפריה, אנחנו צריכים ששם למעלה יכירו בדיכוי שנעשה ויתחילו לקבל החלטות לחיזוק בני ובנות הפריפריה מתוך אמונה אמתית בנו. מתוך הבנה שדרך כלים ותקציבים לפריפריה אולי אנחנו האנשים המוכים, נצליח לתקן את העוול שמנהגינו עשו לפני 60 שנה.
הכותבת היא מקימת תנועת הצעירים "התעוררות בירוחם" ויוזמת פרויקט "בן ממשיך בפריפריה". פעילה חברתית, מזרחית פמיניסטית.
אקו"ם