ראשי » חדשות » בארץ

"עם עבודת שטח, מפלגת העבודה תחזור לשלטון"

שר החינוך המיתולוגי אהרן ידלין סבור שצריך להשקיע יותר בפריפריה ובמורים. בגיל 90, הוא מוציא לאור ביוגרפיה על פועלו ההתיישבותי והפוליטי. ובטוח: "אפשר להשקיע בחינוך בלי לקצץ בתקציב הביטחון"

כשאהרן ידלין שר החינוך לשעבר חגג יום הולדת שבעים, הוא איחל לעצמו להפסיק להתרוצץ בכבישים ובאוטובוסים ולשבת לכתוב את סיפור חייו. מאז עברו כמעט עשרים שנה, ורק עכשיו יוצאת לאור הביוגרפיה שלו "מצפן לתנועה מתמדת״ (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שכתבה ד״ר רוני כוכבי־נהב.

עוד כותרות ב-nrg:
- חייל פצוע בפיגוע דקירה בחברון: 2 מחבלים חוסלו
- הכדורגלן הבלגי שהפך ל"עו"ד של הנבלות"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו


הסיבה העיקרית לעיכוב המשמעותי נמצאת בגוף האיחול שידלין איחל לעצמו אי אז. הוא פשוט לא הפסיק להתרוצץ בכבישים ובאוטובוסים, ולשאת במגוון תפקידים ציבוריים. גם היום, כשהוא כמעט בן 90, הוא עדיין יושב ראש או לפחות חבר ביותר מעשרה ארגונים ומוסדות ציבור כמו אוניברסיטת בן גוריון, מוסד ביאליק, יד טבנקין ותיאטרון באר שבע. עד לפני כחצי שנה הוא הקפיד לנסוע מביתו שבנגב לישיבות בירושלים בקו 470 של אגד, ולישיבות בתל אביב ברכבת. בחודשים האחרונים הוא מתאושש מניתוח ברגלו ונאלץ להסכים לנסוע במונית.
 
כבר שנים שאני רואה אותו מגיע לכנסים ולאירועים בנגב, עם תיק קטן, יושב בקהל, נחבא אל הכלים. גם עכשיו, האיש שהיה שר בממשלות ישראל, מזכ״ל מפלגת העבודה, מזכיר התנועה הקיבוצית וחתן פרס ישראל, חף מגינונים. כשאני מגיע לראיין אותו בקיבוץ חצרים הסמוך לבאר שבע, הוא אפילו מרכיב אותי על הקלנועית שלו עד שאנחנו מגיעים לפתח ביתו הקטן. את הפגישה הוא פותח בדיווח מפורט מאספת החברים שהתקיימה ערב לפני כן בקיבוץ. שש קדנציות כיהן ידלין כמזכיר חצרים. לפני כן הוא כיהן כמזכיר הראשון של קיבוץ בארי שהוא נמנה על מייסדיו הליליים, במסגרת עליית 11 הנקודות בנגב במוצאי יום הכיפורים תש״ז. כסוציאליסט הוא גאה בכך שגם היום, הקיבוץ שלו עדיין שומר על שיתוף ושוויון, ועל מה שהוא מכנה ‘החוט המשולש׳: ערכיות, רווחיות ומשימתיות.

עם זאת, למרות פעילותו רבת השנים של ידלין בחצרים ובתנועה הקיבוצית, אין ספק שאת עיקר חותמו הוא הטביע בתחום החינוך. שבע שנים כיהן ידלין כסגן שר החינוך ולאחר מכן עוד שלוש שנים כשר החינוך והתרבות בממשלת רבין הראשונה. ידלין הוא שר החינוך במיל׳ הוותיק ביותר היום. כשכיהן כשר החינוך באמצע שנות השבעים הוא היה השר השביעי במשרד. נפתלי בנט, שר החינוך הנוכחי, הוא השר ה־19 במשרד.

הנתון הזה, לדעת ידלין, הוא אחד ההסברים המרכזיים לרפורמות הרבות שלא יוצאות לפועל בעשור האחרון. "היום, אם שר חושב על רפורמה ראויה הוא לא מצליח לסיים אותה כי היא מחייבת הכנה וזה לוקח שנים. כששרים מתחלפים, הרפורמה רק מוכרזת וגם אם היא ראויה היא לא מוגשמת, אם השר הבא רוצה לעשות משהו אחר שייקרא על שמו. רפורמה על שם מישהו היא לא חשובה. שר הוא משרת של החברה והוא יכול להמשיך את פועלם של הקודמים לו בתפקיד. אני למשל המשכתי עם הרפורמה של הקמת חטיבות הביניים ועם תהליך האקדמיזציה של הסמינרים למורים שהחלו השרים לפניי. לא היה לי תסביך, כי אלו היו תהליכים חשובים ולא היה לי משנה על שם מי זה ייקרא".

כשהוא נדרש להתייחס לפועלו של שר החינוך הנוכחי, ידלין פותח בדברי שבח על התכנית להכפלת מסיימי חמש יחידות במתמטיקה. "הדגש על מתמטיקה הוא חיובי״. לשינויים בתכנית הלימודים באזרחות, הוא פחות מתחבר. "כבר הייתה ועדת קרמניצר שהציעה גישה מערכתית לחינוך אזרחי והייתה ועדת שנהר שבחנה את לימודי היהדות והיו להן מסקנות טובות. אין צורך עכשיו ברפורמה שנובעת מהשקפת עולם פוליטית של השר".

לאחרונה הכריז השר בנט על ועדה "להעצמת הזהות של קהילות המזרח במערכת החינוך". ידלין ניגש לארונות הספרים העמוסים בביתו הקטן ומוציא משם חוברות לימוד על המורשת של יהדות המזרח שיצאו לאור בתקופתו כשר חינוך. "גילו עכשיו את אמריקה״, הוא מחייך. "רציתי להיפגש עם בנט ולהראות לו את החוברות האלו כדי שידע שזה לא תחום שהוזנח״.

הוא פותח פרוטוקול מדיון שהתקיים בכנסת בשנות השבעים ומקריא לי דברים שאמר אז בנושא התרבות המזרחית שהשרה מירי רגב הייתה חותמת עליהם היום. "תהליכי מיזוג מעצם הגדרתם חייבים להיות הדדיים ולא חד צדדיים ללא התבטלות של עדה או שבט אחד מפני זולתו וללא מחיקת קווי יחוד תרבותיים בעלי שאר רוח... במבט לאחור אני גורס שהדרך של כור היתוך וסיר לחץ ושל כפיה חד צדדית של נורמות של אורחות חיים ושל ערכים, יכולה לתת רק אמריקניזציה של התרבות ואורח החיים. איננו מודעים לנכסי רוח ואורחות חיים של כל שבטי ישראל. יש נכסי רוח הן של עדות אשכנז והן של עדות ספרד ההולכים לאיבוד לשווא. המטרה שלנו היא להגיע לסינתזה תרבותית חדשה".

 
הקדנציה של ידלין במשרד החינוך החלה פחות משנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. ראש הממשלה רבין זימן אותו לקראת הכנת התקציב לשנה הבאה ובישר לו שעליו לקצץ בתקציב החינוך כדי לבנות את צה"ל מחדש לאחר המלחמה הקשה. "היה פער ניכר בין הכיסופים שלי כְּשר לבין הכספים שעמדו לרשותי כי עלויות המלחמה הגיעו עד כדי תפוקה לאומית של שנה לפחות. אמרתי לרבין שאני מסכים ולא הסברתי לו איך אסתדר. בגלל שהייתי קודם סגן שר במשרד, הכרתי את המערכת והצלחתי למצוא את הכספים ולהוציא לפועל את תכנית הרווחה בחינוך שקידמה את החינוך בעיירות פיתוח ובשכונות המצוקה. הוכחנו שאפשר לבנות חינוך בלי להקטין את תקציב הביטחון. בנושא הצפיפות בכיתות למשל, לא העסיק אותי הממוצע הארצי. במקום להוסיף כיתות, מורים וציוד, חיפשתי היכן יש כיתות של 35 תלמידים והיכן כיתות של 16 ועשיתי ביניהם ויסות. הגדלתי את הכיתות של ה־16 כדי להקטין את הכיתות הגדולות. ויסתנו תלמידים אפילו מדרום תל אביב לצפון תל אביב באמצעות הסעות, וכך חסכנו המון כסף".

בשנה האחרונה נשמעת דרישה מצד עשרות ראשי רשויות מקומיות, בעיקר בפריפריה, להחיל תקצוב מודרג בחינוך שיעניק יותר לרשויות חלשות ופחות לרשויות חזקות. ידלין, מזדהה עם הדרישה אבל מעדיף לדבר במונחים של השקעה ולא של תקצוב. "באזורים מרוחקים ממרכז הארץ או באזורים של אוכלוסייה חלשה יחסית, צריכים להשקיע יותר. צריכים לתת משכורת גבוהה יותר למורים שמלמדים במקומות מרוחקים ולהוסיף להם שנות ותק. בתקופתי גבינו שכר לימוד דיפרנציאלי בחינוך העל יסודי לפי מצבה הכלכלי של המשפחה. מחצית מההורים היו פטורים ואצל האחרים היו עשר דרגות תשלום כשהדרגה העליונה בלבד הייתה משלמת שכר לימוד מלא. לא מיהרתי עם חינוך חינם בתיכון כי חשבתי שבעלי היכולת יכולים לשלם. תענוג לקחת מהורים בעלי יכולת כדי לעזור לחלשים".

ידלין נאלץ להיפרד בצער רב ממשרד החינוך בעקבות בחירות '77 ששלחו את מפלגת העבודה לאופוזיציה לאחר כמעט שלושים שנות שלטון. "השארתי את מערכת החינוך עם יום לימודים ארוך ועם מפעל הזנה. לצערי שניהם בוטלו לאחר תקופתי".

מי שהחליף אותו במשרד החינוך היה איש הציונות הדתית זבולון המר ז"ל. ידלין מונה לאחר הבחירות ליו"ר ועדת החינוך של הכנסת והשניים שיתפו פעולה במספר מהלכים. "סייעתי להמר להעביר את חוק חינוך חובה חינם בכיתות ט־י. הוא הקשיב לי ושיתף איתי פעולה ולשמחתי גם המשיך עם מנכ"ל המשרד שלי, אליעזר שמואלי, עד סוף הקדנציה שלו. גם יצחק לוי שכיהן שנים לאחר מכן כשר חינוך היה מקשיב לי.

הוא איש הנגב כמוני, והיה לנו אינטרס משותף. באופן כללי הייתי מעריץ של הציונות הדתית דווקא בגלל שראיתי שהעולם החרדי לא קיבל את הרצל ולא הצטרף להסתדרות הציונית. במקום לשמוח שהגאולה שחלמנו עליה הולכת להתגשם הם אמרו להרצל שזה תפקיד של המשיח. הציונות הדתית לעומת זאת, אמרו שמותר לעזור קצת למשיח. זה היה גאוני בעיניי וקסם לי. הם היו בני ברית נאמנים שלנו בהסתדרות הציונית ובממשלות ישראל. אחר כך נהניתי לשתף פעולה עם אנשי הקיבוץ הדתי במאבק על שמירת הקיבוץ השיתופי".

כשאני מעיר לידלין שכבר מזמן אין שיתוף פעולה בין הציונות הדתית לבין אנשי מפלגת העבודה הוא מנמק זאת בהקצנה הפוליטית של אנשי הציונות הדתית.

אבל יש הקצנה גם במפלגת העבודה. תראה למשל את התגובות של אנשי המחנה הציוני להכרזה של בנט ששנת הלימודים הבאה תהיה שנת איחוד ירושלים. איך הגענו למצב שבמפלגת העבודה מתנגדים לירושלים מאוחדת?
"המפלגה תמיד הייתה בעד ירושלים מאוחדת אבל הכוונה הייתה שלא חוזרים לגבולות הקודמים. הלא אנחנו בנינו את השכונות היהודיות רמות וגבעת זאב שמעבר לקו הירוק, ואף אחד לא מעלה על הדעת שהם לא יישארו.

אין כוונה לחזור לירושלים המחולקת אלא לירושלים מאוחדת עם שכונות יהודיות מעבר לקו הירוק, ועם העיר העתיקה והמקומות המקודשים שעליהם צריכים להגיע להסכמים בהסדרה בינלאומית. בשלב מסוים קבעו את הגבולות של ירושלים עם אוכלוסייה ערבית גדולה ועם המון כפרים ואני חושב שאפשר לוותר עליהם. אם הם יהיו חלק מהמדינה הפלשתינאית, זה רק יחזק את השלום כשהוא יבוא. זה נכון שהיו אנשים במפלגה ויצחק רבין ביניהם שכשהם דיברו על ירושלים מאוחדת, הם התכוונו לירושלים רבתי. אני חושב שהם לא צפו את יחסי הכוחות הדמוגרפיים".

ידלין שיחגוג בעוד שבועות ספורים תשעים שנה, נולד בתל אביב וגדל במושב בן שמן, ברחובות ובחיפה. בגיל צעיר הצטרף לתנועת הצופים והיה פעיל מרכזי בהנהגתה לאורך שנים. במוצאי יום הכיפורים של 1946 הוא נמנה על 30 חברים שעלו לנחאביר, לימים קיבוץ בארי, במסגרת המבצע להקמת 11 הנקודות בנגב שנועד להרחיב את גבולות המדינה העתידה. "לא ידענו מי הן 11 הנקודות ולא ידענו שיש 11 נקודות", הוא מספר בביוגרפיה החדשה.

"הכול התברר רק למחרת העלייה כאשר ניתן לזה ביטוי תקשורתי... התחושה הברורה שלנו הייתה שזה מבצע גדול ושזה מבצע סודי. חשנו את משק כנפי ההיסטוריה ולא הייתה זו מליצה". ידלין כיהן כמזכיר הקיבוץ החדש אבל שלוש שנים לאחר מכן, על רקע המחלוקת בקיבוץ המאוחד בין מפא"י למפ"ם עזב את בארי יחד עם חברים נוספים שהיו מזוהים עם מפא"י. "להיות מפא"יניק בבארי זה היה כאילו להוציא את עצמך מחוץ למחנה", הוא מספר בספר.

 
"בן גוריון וטבנקין נלחמו ביניהם כמו שני אדמו"רים, כל אחד מהם עם חצר חסידית משלו". ידלין עבר לקיבוץ חצרים שעלה גם הוא עם 11 הנקודות בנגב ושנה לאחר מכן נישא לעדה הכהן שאביה דוד הכהן, היה ממנהיגי הישוב לפני הקמת המדינה וחבר כנסת מטעם מפא"י. זמן לא רב לאחר שהצטרף לחצרים, נבחר ידלין למזכיר הקיבוץ ובמסגרת תפקידו נאלץ להתמודד בסוף שנות החמישים עם "משבר המלח" שאיים על עתיד המקום.

הקיבוץ סבל מבעיות מליחות קשות בשטחים החקלאיים שלו ומבעיות באספקת המים וחלק מהחברים העלו את הרעיון להעביר את הקיבוץ למקום אחר. ידלין המזכיר החליט להפוך את משבר המלח המקומי של חצרים למשבר לאומי. הוא שלח מכתבים דחופים לכל ראשי המדינה והצליח להביא לקיבוץ את ראש הממשלה בן גוריון, וגם את לוי אשכול שהיה אז ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות. באספת חברים שהתקיימה, התקבלה החלטה דרמטית של החברים לעזוב את הקיבוץ. "רציתי שיחליטו על עזיבה כי ידעתי שבלי זה לא נזעזע את המוסדות ותהיה סחבת". רק אחרי שמוסדות המדינה הודיעו על נכונותם לבדוק פתרונות למליחות הקרקע ולסייע למשק התהפכה המגמה והחברים בחרו להישאר.

חצרים של היום נחשב לאחד הקיבוצים המבוססים, לא מעט בזכות חברת נטפים שהוקמה בתחומו, החברה שהמציאה את הטפטפות והביאה לעולם את שיטת ההשקיה בטפטוף. ידלין לא מסתיר את שביעות רצונו ממצבו הכלכלי האיתן של חצרים, אבל באותה נשימה מזכיר את העשייה החברתית של הקיבוץ לאורך השנים. "הקפדנו תמיד לתרום מעבר לגדר הקיבוצית. הקמנו את כפר הנוער קדמה בהשקעה כספית גדולה, אימצנו קיבוצים צעירים כמו הר עמשא וקטורה. מידי שנה אנחנו תורמים כסף לעמותה נזקקת אחרת, ועשרות מחברי הקיבוץ מתנדבים בבאר שבע ובנגב בעמותות שונות".

ובכל זאת, כקיבוץ שיתופי, אתם זן נדיר בנוף הקיבוצים שהולך ומופרט.
"צריכים להבחין בין הפרטה לבין דיפרנציאליות בשכר. ההפרטה היא תהליך שמשנה את אורח החיים אבל הוא לא תמיד סותר את הערכים. יש דברים שהשתנו בקיבוצים עוד לפני המשבר הפיננסי של שנות השמונים. ביטול הלינה המשותפת של הילדים למשל, השתנה על רקע התחזקות מוסד המשפחה בקיבוץ וזה דבר חיובי בעיני. הייתה גם עלייה חיובית ברמת החיים של הדיור. בהתחלה גרנו באוהלים אחר כך בצריפים ובהמשך בדירות חדר מבטון. אני עד היום מתבלבל ואומר שאני הולך לחדר, למרות שהדירה המשפחתית כבר כוללת מספר חדרים.

לאחר שרמת החיים בכל התחומים עלתה הוחלט לתת תקציב משפחתי מקיף בהתאם לגודל המשפחה לצרכים שוטפים קלים שאינם בתחומי הדיור החינוך והבריאות, וזו הפרטה לגיטימית בעיני. כששואלים אותי איפה פה השוויון אני אומר שהשוויון הוא הזכות השווה לסיפוק הצרכים השונים של כל משפחה. הבעיה בעיניי היא בדיפרנציאליות של השכר. אנחנו בקיבוץ השיתופי ניתקנו את התגמולים מהתרומה. אמרנו שרווק עם תואר חשוב שמנהל מפעל לא יקבל משכורת גבוהה יותר, אלא יקבל תקציב לפי צרכיו וכך זה עד היום בחצרים.

בקיבוצים שעברו לשיטה דיפרנציאלית אין לקיבוץ שליטה על המשכורות ואנשים מקבלים את המשכורות שהם מרוויחים. כשההכנסות הופכות להיות פרטיות הקיבוץ נסוג גם מהאחריות שלו לחינוך ובריאות, ונוצרים פערים. אני לא אוהב את זה אבל אני אומר שגם במצב כזה, צריכים לפחות לשמור על הרכוש המשותף ולדאוג שהמס הפנימי יהיה פרוגרסיבי ושמי שמרוויח יותר, ישלם יותר מיסים".

אחד המכתבים המעניינים שהוציא ידלין כמזכיר קיבוץ חצרים, נשלח בשנת 1962 לרמטכ"ל צבי צור. ידלין מגיב שם לפניית צה"ל בעניין הקמת בית הספר לטייס של חיל האוויר בקרבת הקיבוץ. "לאחר דיון רציני ומקיף בסוגיה הנדונה", הוא כותב, "ולאחר בדיקה והערכת מידת ההפרעות והיקף הנזקים העלולים להיגרם לאוכלוסייה המבוגרת, לילדים ולענפי המשק השונים, החלטנו להתנגד בכל תוקף לקרבה יתרה ליישובנו של שדה תעופה ובסיס אימונים לטייס".

המכתב לא הועיל כידוע, ובסיס חצרים הוקם בסמוך לקיבוץ אבל זה לא הפרט המעניין בסיפור. בזמן כתיבת המכתב היה עמוס ידלין, בנם הבכור מבין שלושה של אהרן ועדה, ילד בן 11. שבע שנים לאחר מכן הוא התגייס לקורס טייס, טיפס בסולם הדרגות ולימים בהיותו תת אלוף התמנה למפקד בסיס חצרים, הבסיס שאביו התנגד להקמתו. את המכתב ששלח אביו לרמטכ"ל הוא מסגר ותלה במשרדו. עמוס ידלין כיהן בהמשך כראש מטה חיל האוויר, מפקד המכללות הצבאיות וראש אגף המודיעין. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף בשנת 2010 וכיום הוא מכהן כראש המכון למחקרי ביטחון לאומי.

הקריירה הפוליטית של אהרן ידלין החלה במערכת הבחירות לכנסת הרביעית שהתקיימה בשנת 1959. הוא שובץ ברשימת מפא"י באחד המקומות ששוריינו ל'איחוד הקבוצות והקיבוצים' ולאחר זמן קצר היה לח"כ הראשון שהגיע לכנסת מקיבוצי הנגב.

ידלין כיהן כחבר כנסת במשך 19 שנה כמעט רצופות עד שהקיבוץ דרש ממנו לחזור בשנת 1979. בשנת 1971 הוא יצא לחופשה של חצי שנה שבה הוא עבד בגינון ובשטיפת כלים במטבח של הקיבוץ. במהלך הקריירה הפוליטית שלו היה ידלין סגן שר החינוך של השרים זלמן ארן ויגאל אלון, שר חינוך בממשלת רבין, וגם כיהן כמזכ"ל מפלגת העבודה בין השנים 1974־1972. גם היום הוא עדיין פעיל במפלגה, מגיע לוועידות, משתתף בישיבות ומכהן כיו"ר ועדת הביקורת שלה.

רבים מחברי 'העבודה' מתקשים להאמין בסיכוי של המפלגה שניהלה בעבר את המדינה לחזור לשלטון בשנים הקרובות, אבל ידלין מסרב להיות פסימי. "בניתוח ארוך שנים אפשר לראות שלמפלגות אופנה אין תוחלת חיים ארוכה ושמפלגות שאין להם עבר, אין להם גם עתיד. זה התחיל במפלגת ד"ש - שלמרות שעמדו בראשה אנשים נפלאים כמו יגאל ידין, מאיר עמית, ושמואל תמיר - היא נעלמה במהירות. אחר כך הייתה מפלגת המרכז עם ליפקין שחק ומרידור, גם הם אנשים נפלאים, אבל גם המפלגה הזאת לא החזיקה מעמד. אחר כך הייתה 'קדימה' עם שמעון פרס הדגול ושרון ולבני ובכל זאת זה מתמוטט. אני לא יודע מה יהיה גורלן של 'כולנו' ושל 'יש עתיד' אבל אני לא פסימי בנוגע למפלגת העבודה. כדי לחזור לשלטון צריכים לעבוד בשלושה מישורים חיוניים. הראשון הוא במישור הפרסונלי. מי שעומד בראשות המפלגה צריך להיות ראשון בין שווים. הוא בראש, אבל כל החברים שווים. צריך להיות צוות שעובד יחד מתוך כבוד הדדי ואחריות משותפת".

מריבות במפלגה היו גם בתקופה שבה אתם הייתם בשלטון.
"זה נכון שלא היה פשוט. היו ענקים שהתמודדו ביניהם. היה את בן גוריון שפרש והקים את רפ"י, והיו דיין ואלון שרבו ביניהם ובסוף אף אחד מהם לא כיהן כראש ממשלה. מצד שני היה את אשכול שהיה איש הפשרות. הוא היה ראש ממשלה מעולה ובנה את צה"ל שניצח את כל צבאות ערב בשישה ימים. גם גולדה הייתה צוק איתן בזמן מלחמת יום־כיפור. כשהייתי מזכ"ל המפלגה וגולדה התפטרה התעקשתי לקיים בחירות בין רבין לפרס לא כמו בתקופה של פנחס ספיר כמזכ"ל, שהחליט לבד. כשאשכול נפטר, ספיר החליט שגולדה תחליף אותו. היא כבר כמעט יצאה על אלונקה ממזכירות המפלגה וראשות הממשלה היא שהבריאה אותה. אני אמרתי שמרכז המפלגה יבחר בקלפי את היורש של גולדה ורבין נבחר. הלקח שלי היה שבראש המפלגה צריך להיות צוות הנהגה שיעבוד כצוות, כי זה מה שהציבור רוצה".

המרכיב השני שמונה ידלין כקריטי לחזרת 'העבודה' לשלטון הוא המרכיב האידיאולוגי. "לשלי יחימוביץ' שהדגישה מאוד את הצד הסוציאל דמוקרטי, אמרתי שהיא צריכה לדבר על ש"ש – שלום ושוויון, כלומר גם על התחום המדיני".

אבל האידאולוגיה בתחום המדיני שנויה במחלוקת בתוך המפלגה.
"אני לא חושב שיש מחלוקת בתחום המדיני. המפלגה מבינה, מה שלא תמיד מבינים בימין, שאין לנו מנוס מלהיות מדינה דמוקרטית וכדי שתהיה מדינה יהודית של העם היהודי צריכים רוב יהודי איתן ומוצק לאורך ימים.

מהבחינה הזאת, אני לפעמים אומר תודה לחרדים שיש אצלם משפחות גדולות. אמנם אני כועס שהם לא מתגייסים לצבא ולא תורמים מספיק לתעסוקה, אבל לפחות הם מאזנים קצת את פיצוץ האוכלוסין של האוכלוסייה הערבית. אם רוצים מדינה יהודית לאורך שנים צריכים להשלים עם ויתור על חלקים של ארץ ישראל ההיסטורית. במשך שנים לא דיברו ב'עבודה' על מדינה פלשתינית אלא על מדינה ירדנית פלסטינית.

"רצינו הסדר עם ירדן אבל היא הסתלקה מזה. הלוואי ואפשר היה להקים מדינה ירדנית פלשתינית עם גבולות שקטים ומלחמה בטרור. מכיוון שזה בלתי אפשרי, צריך ללכת על מדינה פלשתינית בתחומי הגדה המערבית. אני מתכוון שתהיה מדינה יהודית בגבולות בני הגנה עם גושי התיישבות מעבר לקו הירוק, ולצדה מדינה פלשתינית מפורזת. בקעת הירדן היא נושא סבוך שצריך למצוא לו פתרונות. אני חושב שאפשר לפתור אותו גם בדרך של חכירה מהמדינה הפלשתינית למשך יובל שנים".

אבל רק לאחרונה הרצוג אמר שאין היתכנות לפתרון שתי המדינות.
"הרצוג בסך הכול אמר שבטווח הקצר קשה להגיע להסכם של שתי מדינות לשני העמים כי שני הצדדים לא מתכוונים לזה ברצינות. לכן עוד לפני שנעלה לשלטון צריכים להפעיל לחץ ליצירת צעדים בוני אמון. צריכים לנצל את התוהו ובוהו שיש כיום בעולם הערבי. יש מדינות מתונות שלא רוצות את הטרור האסלאמי ומוכנות לשתף אתנו פעולה. יש גם סיכויים בתחום המדיני, אם לוקחים אותו ברצינות".

הדבר השלישי שנדרש למפלגת העבודה כדי לחזור לשלטון, על פי ידלין, הוא מאמץ ארגוני. "כדי לשכנע את הבוחרים צריכים לעשות מאמץ ארגוני באזורי הקלפיות. לא מספיק לסמוך על זה שיש סניפים של המפלגה בכל הארץ. צריכים לצור צוותי מתנדבים של חברי מפלגה ואוהדים לפעילות באזור הקלפי, ולהתחיל כבר מחר בבוקר לקיים חוגי בית שיזמינו אנשים לקפה ומאפה, ולשיחה אידיאולוגית. אם נעשה את שלושת הדברים האלה ננצח בבחירות".

ידלין לא מתכחש לחולשתה של מפלגת העבודה בפריפריה שבאה לידי ביטוי גם בבחירות האחרונות. "זה הרגיז אותי. לא הבנתי למה בפריפריה לא תומכים במפלגה שרוצה צדק חברתי והשקעה דיפרנציאלית בחינוך. כנראה שיש כאלו שעוד זוכרים לנו את תקופת המעברות אבל מה אפשר לעשות. גם אני חייתי באהלים". הוא גם לא מתעלם מהשינויים הדמוגרפיים בחברה הישראלית שמסבכים את האפשרות של השמאל להרכיב ממשלה. "יש באמת שינויים גדולים שיוצרים עבורנו בעיה. בן גוריון הכיר בחינוך העצמאי של החרדים וקבע סטטוס קוו בענייני דת ומדינה כי הוא רצה ברית עם אגודת ישראל. באופן אישי הייתי ידיד בלב ובנפש של מנחם פורוש. צריכים לחדש את הברית עם החרדים. אני מאמין שגם הם לא רוצים מלחמות לנצח. הם הרי רוצים את חזון הנביאים שלא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. במקביל, בציבור הערבי, צריכים לנסות לחזור למציאות של מפלגה ערבית מתונה שמבינה ומקבלת ברצון שהיא מיעוט במדינה יהודית".

ידלין סוגר כבר שבעים שנים בנגב ויודע להכיר בתהליכים החיוביים שעבר האזור הזה מאז שהוא הגיע אליו. "אין ספק שיש התפתחות מאוד מרשימה. רבות מממשלות ישראל השקיעו באזורי הנגב. את השינוי הכי גדול אני מרגיש בבאר שבע. העיר הזאת, שאנחנו שכנים שלה, נכבשה שנתיים אחרי שעלינו כאן להתיישבות. רק אז התחילו לפתח אותה והיום זאת עיר מדהימה. אני שמח שהיה לי חלק בהחלטה להקים בה אוניברסיטה ולא סתם מכון להשכלה גבוהה.

היה לי ויכוח בנושא הזה עם בן גוריון. הוא רצה שהאוניברסיטה תקום בשדה בוקר ובית החולים המרכזי בדימונה. אמרתי לו שבאר שבע מאז ומעולם הייתה פרשת דרכים בין חברון, ניצנה, עזה, ובית ג׳וברין, והוא ענה שבאר שבע צפונית מדי. התאפקתי לא לצחוק. שנה לאחר פטירתו של בן גוריון התמניתי לשר חינוך ויזמתי חוק להנצחתו ומורשתו. קבעתי שם בין היתר שבשדה בוקר יוקם מכון לחקר המדבר ומכון למורשת בן גוריון וציינתי בחוק ששני המוסדות הללו יכולים להיות חלק מאוניברסיטת באר שבע. היום אלו שני מוסדות לתפארת וכשאפגוש את בן גוריון אוכל לומר לו שהגשמנו משהו מהבקשה שלו״.

מה עוד דורש פיתוח בנגב?
"צריכים להתמקד בכמה תחומים. תחום החינוך צריך להיות ברמה הגבוהה ביותר. בתחום החקלאות צריכים לדעת שמי שעוסק בחקלאות זקוק לסיוע. בכל העולם נותנים סובסידיות לחקלאים. בנוסף, צריכים לקדם פיתוח תעשייתי כי העיירות בנגב הולכות והופכות לערים של עשרות אלפי תושבים. אני מקווה שגם התחבורה המתפתחת תעודד אנשים לגור בנגב״.

מכל המנהיגים שאתם עבדת, למי אתה הכי מתגעגע?
"אם אני נדרש לצמצם אז קודם כל אני מתגעגע לבן גוריון שאין ספק שהיה יחיד בדורו. הייתה לו חכמת העיתוי שחסרה למדינאים אחרים. הוא ידע מה להחליט ומתי להחליט ולא החמיץ את העיתוי של ההכרזה על מדינה יהודית לפי לוח הזמנים של האו״ם עם כל הסכנה הביטחונית שהייתה בכך. אמרו לו אז שלא יכולים להבטיח שננצח במלחמה, והוא אמר הרי קנינו נשק. אמרו לו שיעברו שבועיים עד שהנשק יגיע אז הוא אמר שבועיים נחזיק מעמד, וקיבל את ההחלטה. צריך להזכיר לעולם הערבי שהוא זה שלא קיבל את ההחלטה שהייתה יכולה לכלול מדינה פלסטינית וירושלים בינלאומית. אנחנו לא אחראים לנכבה ולפליטים. אנחנו רואים עכשיו את היחס שלהם לפליטים והם עוד מטיפים לנו מוסר. אני גם מאוד מתגעגע ליצחק רבין שהיה בעיניי, יחד עם יגאל אלון, הדמות האידיאלית של הפלמחניק. הוא מילא תפקיד חשוב במלחמה על כיבוש הנגב והייתה לי זכות גדולה לכהן בממשלה בראשותו״.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg