ראשי » חדשות » בארץ

סוריה מדממת ובגולן מכריזים על סיום המאבק

בשנות ה-80 הם הצליחו להעביר חוק שאין דומה לו בספר החוקים. בשנות ה-90 הם שבתו רעב ומילאו את ישראל בשלטי מחאה. כעת, על רקע המלחמה בסוריה, ראשי ועד יישובי הגולן סוגרים את הוועד

מראה הערוץ העמוק של נחל אל על, עם המפל הלבן במרכזו ומושב נטור המתחדש בפינה השמאלית למעלה, מוכר כמעט לכל ישראלי שסיים את חוק לימודיו בתיכון. אבי זעירא מוכר קצת פחות, אף שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף הזה. אנחנו פוגשים אותו רכון על עמדת הסברה קולית שהוא מתקין, בקצה חניון הנחל שעל סף המצוק. מנקודת התצפית המרהיבה הזו מסביר לנו זעירא, מי שעמד בעבר בראש ועד יישובי הגולן, מדוע הוחלט לסגור כעת את הגוף הזה.

עוד כותרות ב-nrg:
- יעלון חוזר בו: "לא אמרתי ששוברים שתיקה בוגדים"
- הכדורגלן הבלגי שהפך ל"עו"ד של הנבלות"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו


"לא לסגור", מדייק זעירא, "להקפיא. מה שקרה הוא שסוריה כמדינה נכנסה למציאות שאף אחד לא חזה. תמיד פעלנו מתוך הנחה שאסד, בן המיעוט העלווי, לא יצליח לשלוט לאורך זמן, והרוב הסוני ישלוט במדינה. ההנחה הזאת פשוט התאיינה: סוריה מרוסקת משנים של מלחמת אזרחים, ולא סביר שעוד נראה סוריה גדולה כמו פעם. סביר יותר שנראה פיצול כזה או אחר של המדינה. בכל מקרה, ברור שבעתיד הנראה לעין לא יהיה עם מי לדבר בצד השני. אז במקום להיאבק, אנחנו ממשיכים לעשות מה שכל מפא"יניק טוב עושה: עוד דונם ועוד פרה. התיישבות וציונות".

יהודה הראל, חבר מרום־גולן ומי שהקים את הוועד, נשמע אף הוא רגוע באשר לעתיד הגולן, אם כי קצת פחות פסקני. "למדתי שהדבר הכי מסוכן בתנאי אי־ודאות זה ליצור ודאות מלאכותית, ולכן אני לא מנחש מה יהיה עם סוריה. אני כן יודע שבכל שנה אנחנו מבססים את קהילת הגולן ומעמיקים את האחיזה שלנו. בתודעה הציבורית, הגולן נחשב היום יותר ישראלי משכם - למרות שמכל הבחינות ההיסטוריות והלאומיות זה צריך להיות הפוך. כל זה מביא אותי למסקנה שחידוש המאבק נראה כרגע רחוק. רחוק מאוד".

ראשיתו של ועד יישובי הגולן אי שם לאחר מלחמת ששת הימים. בשנותיו הראשונות לא עסק הגוף הזה בנושאים מדיניים, אלא ייצג את היישובים הספורים שהיו אז ברמה מול הצבא, הסוכנות היהודית והתנועות המיישבות. "הגולן של 1968 היה תחת שלטון צבאי", נזכר הראל.

"היה צורך בגוף אזרחי שיקשר בין היישובים הצעירים לשאר העולם, ובעיקר שיקדם את ההתיישבות באזור. הצורך בחיזוק ההתיישבות היה גם הלקח שלנו ממלחמת יום כיפור, אז הגולן פונה מ־700 יושביו ובתוך שעתיים לא נשאר פה אזרח אחד. היה ברור לנו שבהסכם שלום לא יזיזו יישובים בשום אופן. לכן המטרה שהצבנו הייתה הקמת יישובים, בעיקר במרכז הגולן השומם".

את פעילותו הפוליטית הראשונה עשה הוועד מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, בזמן שיחות הפסקת האש עם הסורים. "גולדה ביקשה אז מהשר יגאל אלון לשרטט מפה של פשרה טריטוריאלית, והפשרה שלו הייתה נסיגה מרכס חזקה לקו התלים השני, שישה קילומטרים מערבה. בתגובה יצאנו לקמפיין 'הגולן חלק בלתי נפרד מישראל'. זה היה קמפיין ארצי, תקשורתי ופוליטי, שלשמחתנו הרבה עבד לא רע. גולדה לא השתמשה במפה שהכין אלון אלא הציגה עמדה קשוחה מול הסורים, ובסופו של דבר היו תיקוני גבול מינוריים באזור קוניטרה וצומת רפיד שבדרום הגולן.

"כשהבנו שמחזירים לסורים את קוניטרה, נפגשתי עם חברי מושב קשת, שישבו אז בפאתי העיר. הייתי צריך לשכנע אותם להסיג את היישוב כמה קילומטרים מערבה, למרגלות הר אביטל. התכנסנו כולנו בחדר האוכל שלהם ואני התחלתי להסביר שאין ברירה וצריך לעבור. חנה טאו הייתה שם - היא עמדה ושטפה כלים או משהו - ופתאום היא הסתובבה ואמרה 'אסור לדבר כמו שאתם עושים עכשיו. אם מדברים על אפשרות לנסיגה, זה כאילו נסוגונו כבר'".

לאחר חתימת ההסכם הופיע בגולן מומחה לגאודזיה (מדידות ומיפוי), שהחזיק בידו מפה וסימן ביתדות את קו הגבול החדש. "עקבנו אחריו בחרדה, ואכן לצערנו קו הגבול עבר ממש ליד היישוב, והעביר את הבונקר של קשת לצד הסורי", מספר הראל. "החברים מקשת מחו: אם הבונקר מעבר לגבול - זה כבר ויתור על ארץ ישראל, ואת זה אסור לעשות. לעזרתם נחלצו חברי רמת־מגשימים, שבאישון לילה הזיזו את היתדות והחזירו את הבונקר לריבונות קשת.

"אגב, המונח 'פשרה טריטוריאלית' הוא דוגמה מצוינת לריקנות של הביטויים הפוליטיים. הרי אף פעם לא הייתה אפשרות ריאלית לפשרה כזו, ואף פעם לא תהיה; יכול להיות ויתור או אי־ויתור. זה היה נכון עם המצרים, זה היה נכון מול סוריה, וזה נכון מול הפלסטינים. ה'פשרה' יכולה להיות רק בתוך המפלגה או המדינה, בין אלה שבעד להחזיר הכול לאלה שמתנגדים לכך".

בסוף שנות השבעים, על רקע שיחות השלום עם מצרים ופינוי חבל ימית, הבינו החברים בוועד שההתיישבות לבדה לא תוכל לעצור מהלך של נסיגה, אם וכאשר יגיע. המסקנה שלהם הייתה שיש לפעול להחלת ריבונות ישראל על הגולן. תחת הסלוגן "אסור לאבד את הצפון" הוביל הוועד עצומה ארצית למען חוק הגולן, והצליח להשיג מאות אלפי חתימות. "אנשי הגולן התפרסו ברחבי הארץ להחתים את האזרחים", מספר הראל.

"אני התרוצצתי עם שמעון שבס (מזכיר קיבוץ אפיקים שבגולן, ואחד מחברי הוועד – א"ג) במשך שנה וחצי בין חברי הכנסת ומרכזי המפלגות השונות. נכנסנו לזבולון המר מהמפד"ל, ואמרנו לו שישראל גלילי מהמערך בעד החוק. אז המר אומר - אם גלילי בעד, גם אני בעד. מיד נסענו לגלילי, שפגש אותנו בתחנת דלק ברמלה בעשר בלילה. אמרנו לו 'המר תומך', אז הוא אומר - אם המר בעד, גם אני בעד. ככה עברנו ח"כ־ח"כ, בעיקר אלה מהמערך".

 
ב־14 בדצמבר 1981 עבר חוק הגולן בשלוש קריאות ביום אחד. החוק החיל את "המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה בשטח רמת הגולן", ולמעשה העניק לרמה מעמד איתן יותר מרוב שטחי המדינה, שבהם מעולם לא הוכרזה ריבונות. "זה היה ההישג הפוליטי הגדול והחשוב ביותר שלנו", אומר הראל. יעברו עשר שנים לפני שהוועד יידרש למאבק נוסף, במה שיתפתח לקמפיין "העם עם הגולן". הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה, וסוריה מצטרפת לכוחות הקואליציה הבינלאומית הנלחמת בעיראק. האמריקנים גומלים לחאפז אסד בלחץ על ראשי הממשלה בישראל - יצחק שמיר ואחר כך יצחק רבין - לקיים משא ומתן על רמת הגולן.

מרבין הצליחו האמריקנים להשיג "פיקדון" - הודעה שישראל תהיה מוכנה לסגת מכל הגולן, אם ייענו תביעותיה בארבעה נושאים: פירוז והסדרי ביטחון, פתרון לנושא המים, מהות הסדרי השלום והנורמליזציה. הדיווחים על הנכונות הישראלית לנסיגה מלאה נתנו את האות לאנשי הגולן לצאת לקרב על הבית. "הדבר שראש ממשלה הכי רוצה הוא להיות ראש ממשלה, כלומר להיבחר מחדש, ולכן פתחנו במאבק על לבו של הציבור", מסביר הראל את האסטרטגיה של ועד יישובי הגולן באותם ימים.

"עמדנו בפני דילמה: מה הדרך האפקטיבית ביותר לגייס את הציבור או להפחיד אותו? יש מיעוט קטן, נקרא לו שמאלנים, שלא משנה מה תגיד לו - הוא יהיה בעד החזרת הגולן. מהצד השני יש מיעוט קצת יותר גדול, שתמיד יתנגד לנסיגה. רובו של הציבור יושב במרכז, והמרכז הוא בעל אופי מתון, הוא לא אוהב התלהמות והוא מתעצבן כשחוסמים לו את הכביש. אז החלטנו להיות נחמדים ולנקוט רק בפעולות רכות. זה היה סוד ההצלחה שלנו".

אלי מלכה, המכהן מזה עשור כראש המועצה האזורית גולן, עמד באותם ימים בראש הוועד. "פעלנו ליצור מצב שלא מאפשר לפוליטיקאים לקבל את ההחלטה על נסיגה", הוא מספר. "זו צריכה להיות דרמה הרבה יותר גדולה מהצבעה של שישים־ומשהו חברי כנסת, שמישהו מהם מוכן לערוק מצד לצד תמורת מיצובישי לצורך העניין. לכן חתרנו לחקיקה ולמשאל עם, וגם פנינו לעם עצמו, ובמיוחד למרכז ושמאלה. היו לנו בכל הארץ מטות מיוחדים שהתרכזו בפלח הגדול הזה. זאת גם הסיבה לכך שלמרות התמיכה מצד החברים ביש"ע, לא הלכנו איתם יד ביד. גם לא הסכמנו שח"כים ינאמו בעצרות שלנו. נשארנו במרכז.

"צורת המאבק הזאת הייתה במידה מסוימת הימור, אבל במבט לאחור היא השפיעה בשני מישורים: הצלחנו לשמור על אחדות השורות פנימה בגולן, ואותה אחדות גם הקרינה החוצה, לכלל הציבור, שעד היום זוכר את המאבק הזה לטובה. אגב, הרוב משתמשים במילה 'קמפיין' לתיאור מה שנעשה אז, ולא 'מאבק', וזה סמלי בעיניי".
לא כולם בוועד יישובי הגולן הסכימו לגישה הפייסנית. סמי בר־לב, מי שהקים את קצרין ועד לפני שנתיים עמד בראש המועצה שלה, צידד במאבק חד יותר. "חוויתי את האיום על קצרין והגולן כאיום אישי עמוק וקשה על מפעל חיי, על ביתי ועל משפחתי", אומר לנו בר־לב. "התאכזבתי מהפוליטיקאים שלא הגיבו לכוונות של רבין בצורה הרבה יותר חריפה, וציפיתי גם מהוועד להוביל פעילות אגרסיבית יותר. לא באלימות חלילה, ובלי לעבור על החוק, אבל חשבתי שאנחנו צריכים להיות בוטים ולנקוט מעשים פחות מנומסים".

מעשה פחות מנומס כזה הגיע בהפגנה שהתקיימה בצומת גולני ביוני 95', ובמהלכה נעצר בר־לב ונלקח לתחנת המשטרה בטבריה. "זו הייתה הפגנה אחת בתוך רצף של הפגנות", הוא מספר. "שוב מצאתי את עצמי עומד בצד הכביש עם שלט או מגאפון ועושה עוד מאותו דבר. בשלב מסוים נשברתי. רציתי לעשות משהו אחר, להפוך הפגנה שגרתית לאירוע משמעותי, ולכן ירדתי לכביש יחד עם עוד כמה תושבים. התנועה מיד נעצרה, והשוטרים מיהרו לקחת אותי משם. נו, אז ביליתי כמה שעות בתחנת המשטרה, אבל לפחות זוכרים את ההפגנה ההיא עד היום".

"ההפגנה בצומת גולני הייתה הפעם היחידה שבה הסכמנו שח"כים ינאמו, והתוצאות היו קשות", מציג אלי מלכה את הזווית שלו. "הם התסיסו את המפגינים, ומהר מאוד העסק הידרדר להפגנה אלימה. הייתה חסימה של הכביש וקטטה עם השוטרים, כעשרים איש נעצרו, ואנחנו נתפסנו כציבור אלים. זה היה אירוע שלא תאם את האסטרטגיה שלנו, פספוס גדול. לשמחתי, מיהרנו לתקן את הרושם הרע שנוצר".

אם לדבר בפייסבוקית, "העם עם הגולן" היה כפי הנראה אחד הקמפיינים הוויראליים הגדולים בישראל. המוני בני נוער נרתמו להפצתו, והתוצאות נראו היטב בכל רחבי הארץ. "הרב יהושע צוקרמן, אז מישיבת 'מרכז הרב', קרא לי יום אחד לשיחה ארוכה אצלו בבית", מספר מלכה. הוא והצוות שלו תיארו קו פעולה שהוגדר כ'חיבור ואהבה', ותאם בדיוק את האסטרטגיה שלנו. הם ביקשו לפעול והציעו לתלות פלריגים (יריעות בד) עם הסיסמה 'העם עם הגולן'. סיפקנו להם חומרים והם פתחו "הארץ כוסתה, פשוטו כמשמעו, בשלטים ומדבקות שנשאו את הסלוגן המצוין הזה.
 

"היה מטה שגייס אנשים וניהל את הפעילות העצומה. משלחות של נוער הגולן או של מתנדבים מכל הארץ היו יוצאות עם מפות מדויקות, עוברות רחוב־רחוב בכל ערי ישראל, תולות שלטים ומדביקות סטיקרים. זה היה מירוץ מול עובדי מע"צ: אנחנו היינו תולים בלילה, והם היו מסירים ביום. לחבר'ה הדתיים גם היה מנהג לספור כמה סטיקרים הוצאנו. לטענתם הודבקו מיליון כאלה, וגם זה לא סיפק אותם. היו מתקשרים אליי מתל־אביב ומתלוננים שעברו עכשיו עשר מכוניות, ורק אחת הייתה עם מדבקה".

להצלחה כידוע אבות רבים, וגם על הולדתו של הסלוגן "העם עם הגולן" ניטש ויכוח עתיק. כל חברי ועד היישובים מודים בצער שהסיסמה לא חוברה על שולחן הדיונים בגולן, אך שוללים גם את הסברה הרווחת שלפיה ההוגה היה אורי אורבך ז"ל. אבי זעירא מעיד ששמע את צירוף המילים הזה כחודשיים לפני שאורבך החל להשתמש בו, ואלי מלכה זוכר שחקלאי מהמושבה כנרת היה הראשון שכתב אותו על שלט. ועם זאת, הכול מסכימים שלאורבך היה חלק גדול ומשמעותי בסיסמה, כמי שליטש והביא אותה לקדמת הבמה הציבורית. "אם הסלוגן הזה קרוי על שמו זה כבוד בשבילו וכבוד גדול גם בשבילנו", הם אומרים.

כך או כך, הקמפיין הזה הצליח להרשים גם את אנשיו של רבין. "יום אחד ישבתי במזנון הכנסת, ליד ויטרינה גדולה שמשקיפה על המגדלים של קריית־וולפסון", מספר מלכה. "ערב קודם, אחד הצוותים שלנו פשט על המגדלים והצליח לכסות בשלטים את כל המרפסות הפונות לכנסת. ניגש אליי שם חיים רמון ואמר לי 'כל הזמן חשבתי שאנחנו נצליח, ושבסוף נרד מהגולן. הבוקר' - הוא הצביע על המגדלים - 'אני בספק. העם אתכם'. זה היה אחד הרגעים המופלאים שזכורים לי מאותה תקופה".

בין פעולות המחאה השוטפות יזמו בוועד יישובי הגולן כמה מהלכים יצירתיים, שנועדו לחולל אפקט תודעתי משמעותי ולקרב את הגולן ללבו של הציבור הישראלי. כזה למשל היה "מיצג הגולן" - סרט שהוקרן באוהל גדול שנדד בין ערי ישראל (חפשו ביוטיוב הקרוב למקום מגוריכם). ההקרנה נעשתה על גבי שלושה מסכים בו זמנית, בטכנולוגיה שהייתה חדשנית לאותם ימים ונתנה לצופה תחושה כאילו הוא נוכח בעצמו בתוך האתרים המצולמים. עשרות אלפי בני אדם צפו בהשתאות בסרט ההסברה בכיכובם של נופי הגולן ואנשיו, ונחשפו למסרים שהועברו בצורה חיננית אך גם ישירה. במשך רבע שעה נערכה לצופה היכרות עם מפעל ההתיישבות והחקלאות, עם מקורות המים וכרמי היין, עם בתי הכנסת העתיקים ועם שבילי היישובים החדשים.

מיצג הגולן סיפק מנות גדושות של ציונות, אהבת המולדת, ביטחון והרבה ערכים וילדים, אבל הכוכב הגדול של הסרט היה יצחק רבין. בדברים שנשא בעצרת לציון 25 שנה לחידוש ההתיישבות בגולן - חודשיים בלבד לפני הבחירות שהביאו אותו לראשות הממשלה - הפליג רבין בשבחם של התושבים, הבטיח לחזק את המפעל הזה, ועמד על חשיבותה של הרמה לביטחון ישראל. "לא די לשאת מילים על רמת הגולן", אמר מעל הבמה. "יש לממש אותן בבנייה, בתעסוקה... לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן - יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל".

 
מהלך יצירתי אחר של אנשי הגולן היה "שיירת הטרקטורים". עשרות טרקטורים, רתומים לעגלות הנושאות מיצבים שונים הקשורים לרמה, יצאו ביוני 93' בשיירה ארוכה שייצגה את הקשר העתיק בין גמלא לירושלים. השיירה עצרה כמעט בכל עיר בדרך מהגולן לבירה, ומשכה תשומת לב רבה. נקודת הסיום הייתה בעצרת המונים בגן סאקר, ביום שבו הגיע לארץ מזכיר המדינה האמריקני וורן כריסטופר.

גולת כותרת נוספת של פעילות הוועד הייתה "אם כל ההפגנות", שהתקיימה כבר בנובמבר 92'. "לנגד עינינו עמדה הפגנת ה־400 אלף לאחר הטבח בסברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה", כותב בבלוג שלו אורי הייטנר, ששימש כדובר הוועד במשך שנים רבות. "זו הייתה הפגנת ענק שביטאה את הזעם הציבורי והביאה להקמת ועדת חקירה ולהתפטרותו לבסוף של אריק שרון. 400 אלף לא היו שם, אבל המיתוס התקבע בתודעה הציבורית.
"התחלנו להתארגן לקראת מה שציפינו שתהיה ההפגנה הגדולה בתולדות המדינה. פמפמנו את ההפגנה בתקשורת, גייסנו את המטות מכל הארץ ושכרנו מאות אוטובוסים. בערב האירוע גלשה הכיכר אל הרחובות הסמוכים שהיו מלאים בקילומטרים של המוני אדם. ההפגנה, שאכן הייתה הגדולה מכולן, שודרה בשידור חי בישראל ומחוצה לה, ועל פי דיווחים זרים גם אסד צפה בה בעניין רב".

אך האירוע הבולט ביותר, לפחות בתודעת אנשי הגולן, היה שביתת הרעב בגמלא. בספטמבר 1994, במוצאי שבת שובה, נפרץ בחשאי השער לשמורת גמלא, ומתחם קרוואנים ואוהלים הוקם בן לילה אל מול העתיקות. 12 מראשי היישובים התייצבו במקום והכריזו על שביתת רעב. בימים הבאים הפך האתר למוקד עלייה לרגל שאליו הגיעו כרבע מיליון ישראלים כדי להביע הזדהות עם השובתים. ההד התקשורתי המאסיבי הביא למקום פוליטיקאים רבים, ובהם גם שרים וחברי מפלגת העבודה. "לפעולות רכות יש גם חיסרון: הן לא מרתיעות", מודה הראל. "היינו צריכים צעד שיהיה מצד אחד קיצוני, ומצד שני לא תוקפני. זו הייתה ההברקה של שביתת הרעב".

לאחר 19 יום נפסקה השביתה, כשכמה ח"כים ממפלגת העבודה ובראשם אביגדור קהלני הודיעו שיגישו הצעת חוק לשריון הגולן, ושכנעו את השובתים לאכול. בחודש יולי 1995 עלתה להצבעה בכנסת הצעתו של קהלני שלפיה מסירת שטח ריבוני תדרוש רוב מוחלט של של חברי הכנסת – כלומר 61 תומכים, בלי קשר למספר המתנגדים - ולאחר מכן אישור במשאל עם. ההצבעה, שמשכה תשומת לב בינלאומית, הסתיימה בתוצאה 59:59 ח"כ אלכס גולדפרב החליט ברגע האחרון להצביע נגד, כדי לא לאבד את תפקידו כסגן שר ואת רכב המיצובישי הנלווה אליו. הצעת החוק נפלה. נדרשו עוד כמה שנים של שתדלנות פוליטית, עד שב־1999 עבר בכנסת חוק שריון הגולן. בזאת לא תם הסיפור: החוק אמנם התנה נסיגות במשאל עם - אך בספר החוקים של מדינת ישראל אין מושג כזה. רק לקראת סוף 2010, במהלך כהונתו השנייה של נתניהו כראש ממשלה, התקבל חוק יסוד: משאל עם, והמהלך שקידם ועד יישובי הגולן משנת 1981 הושלם.

שביתת הרעב בגמלא הייתה כמעט אקורד הסיום של הסיבוב ההוא במאבק. דעת הקהל כבר נטתה באופן מובהק לטובת הגולן וראתה בו חלק בלתי נפרד מארץ ישראל - עובדה שלא נעלמה גם מעיני מקבלי ההחלטות. "היום אנחנו יודעים שחודש לפני הירצחו נפגש יצחק רבין עם דניס רוס, שליחו המיוחד של ביל קלינטון למזרח התיכון, ואמר לו שהוא דוחה את נושא הגולן עד לאחר הבחירות", מספר הראל. "כלומר, רבין חשש להפסיד בבחירות אם יבצע מהלך בגולן. גם פרס, שהתמנה לראש הממשלה לאחר הרצח, הקדים בגלל זה את הבחירות. ההבנה של ראשי הממשלה שאין להם רוב בציבור לוויתורים בגולן – זו תוצאה מהמאבק שלנו".

אבל הסכנה לעתיד ההתיישבות בגולן לא חלפה, ובתחילת שנת 2000 גם ראש הממשלה אהוד ברק פתח בשיחות עם הסורים. ועד היישובים ניער את האבק מהשלטים ויצא שוב למאבק ציבורי, תוך שהוא נוקט באותה אסטרטגיה. סופה של האפיזודה ההיא הגיע כשחאפז אסד דחה את הצעתו של ברק - נסיגה ישראלית לקווי 67', למעט רצועה צרה לאורך חופה הצפון־מזרחי של הכנרת. בוועד העריכו אז שברק ידע כי לא יזכה לרוב במשאל עם, ולכן התעקש על אותה רצועת חוף, מתוך הנחה שאסד ידחה את הצעתו.

בזאת תם למעשה המאבק על הגולן, אך במשך שנים נותרו משרדי הוועד פתוחים "על כל צרה שלא תבוא". הוא המשיך לפעול בצורה מינורית, בעיקר בתחום ההסברה. כעת, כאמור, הוחלט להכניס את הגוף הזה להקפאה עמוקה. "על סף חמישים שנה להתיישבות בגולן, אני מרגיש שהסכנה חלפה ויש לכך כמה סיבות", מסביר אלי מלכה. "סוריה התפרקה לגמרי, וצפויות לה עוד עשרות שנים שבהן היא תתבוסס במאבקי שליטה. שנית, כל אחד מבין מה היה קורה אם היום דאעש היו משכשכים רגליים בכנרת, או צופים על עמק הירדן ממבוא־חמה. ולבסוף, ברור מעל לכל ספק שדעת הקהל הישראלית רואה את רמת הגולן כמו את רמת־השרון, רמת־רחל או רמת־אביב.

"צריך לזכור ש'הרמה הסורית' הייתה תחת ריבונות סוריה רק 19 שנה. אנחנו פה כבר יותר מפי שניים, ולתחושתנו ההבנה הזאת חלחלה גם ברמה הבינלאומית. אם עד לפני כמה שנים גופים מחו"ל לא היו מוכנים להיכנס לחבל ארץ שהמעמד החוקי שלו לא ברור, היום מיזם של אנרגיית רוח בגולן מגייס קרוב ל־200 מיליון דולר מבנקים בארה"ב, וחברות אירופיות מתחרות במכרז לייצור הטורבינות".

גם סמי בר־לב יושב בביתו בקצרין מבלי לחשוש כי אי שם מתרקמת תוכנית לפנותו. "אחרוני מטילי הספק התפכחו, והיום כולם מבינים מי זה אסד. כשהגעתי לכאן ב־68' הייתי משוכנע שאם נחזיק מעמד חמש שנים, ההתיישבות בגולן תהפוך לעובדה מוגמרת. אמנם טעיתי וגם אחרי שלושים וארבעים שנה עוד נאבקנו, אבל די, בשנה הבאה נחגוג יובל להתיישבות כאן, וזה מספיק זמן בשביל שנהיה בטוחים שהגולן הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל".

בחניון נחל אל על עוצרים ארבעה אוטובוסים, ומאתיים תלמידי תיכון תוססים נשפכים אל תחילתו של המסלול. אני שואל שתי נערות אם הן מכירות את המאבק על הגולן. "בטח, למדנו על זה", אחת מהן עונה, "היה איזה סיפור עם שני מסוקים שהתרסקו". "את מתבלבלת", מתקנת אותה חברתה, "הוא מתכוון לקטע עם המרגל הישראלי שנתפס בסוריה".

"אתה מבין?" שואל אבי זעירא בחיוך. "אנחנו חושבים שאנחנו מרכז העולם, אבל התלמידים פה לא זוכרים מה עשה הוועד. הם בכלל לא יודעים שהיה מאבק על הגולן, ואני אסתכן ואומר שרובם לא יודעים איפה הגולן ביחס לנהריה. ואולי זה לא כל כך נורא. אולי זה מעיד כאלף פלריגים שהצלחנו, שהאופציה להחזיר את הגולן ירדה סופית מהפרק".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg