ראשי » חדשות » בארץ

אל תערבבו אותם: קפה שחור חזק פותחים ת'פה

ההרכב הבועט 'קפה שחור חזק' מצויד בטונות של ביטחון עצמי, מחויב למאבק בגזענות ובקיפוח, ושר על עתיד ורוד יותר. הכוכבים של העדה האתיופית לא מתנצלים על המוצא ויודעים שההצלחה המסחררת שזכו לה הגיעה בזכות סיבה אחת בלבד - הכישרון שלהם

הדבר הראשון שאילק סהלו, אחד משני מקימי ההרכב "קפה שחור חזק", בוחר להעלות כשאנחנו נפגשים הוא את אותו לילה טראומטי שלא יישכח אצלו גם בעוד הרבה שנים. הלילה שבו חטף לראשונה בחייו מכות משוטר. זה היה ביום שישי בערב, כשההורים הלכו לישון אחרי ארוחת השבת וכמו בכל שבוע הוא יצא להיפגש בעיר עם שאר החבר'ה האתיופים משכונת נורדאו בנתניה.

עוד כותרות ב-nrg:
- התגובה הציונית לערבייה שהחביאה דגל ישראל
- הלם בכדורגל העולמי: יוהאן קרויף נפטר בגיל 68
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

נפגשים, שותים קצת, מעשנים, יושבים על הברזלים עד השעות הקטנות של הלילה ומבכים את מר גורלם ועתידם בישראל הקשה. באותו ערב, כשהניידת עברה וראתה את החבורה עם הקפוצ'ונים על הראש, היא נעצרה בחריקת בלמים והחלה לתחקר את הנוכחים על מעשיהם בשעה כה מאוחרת של הלילה.

שילוב אדי האלכוהול ומבטיהם הזועמים של הצעירים הספיק לשוטרים כדי לעדכן את המסוף בהתקהלות חשודה, ומשם מעצר הנוכחים היה רק שאלה של זמן. החבורה, שלא באמת הבינה במה היא שונה מעשרות חבורות של נערים שמבלים את זמנם בסוף השבוע ביחד, הביעה התנגדות וכך החלה המהומה שהסתיימה בבית המעצר באבו כביר, עם שתי ידיים שבורות ועלבון צורב בלב.

את הלילה שאחרי בילה אילק ביחד עם בן דודו וחברו להרכב אורי אלמו באולפן ההקלטות, כשהם פורקים את כל הזעם והתסכול אל תוך המיקרופון, שמשמש להם כלי הנשק היחיד שאיתו אפשר להשיב מלחמה לממסד הלבן המקפח.

פה שחור חזק מארחים את נצ'י נצ' - יהיה בסדר Live בבארבי
 

הסיפור המתואר מתרחש תדיר, אפילו תדיר מדי, לא רק בבולטימור אלא גם בישראל 2016. לא בכדי מקרה של אלימות משטרתית היה הטריגר ליציאה לרחובות של אלפי צעירים זועמים לפני כחצי שנה. זה הזמן לחשוף שהוא לא באמת קרה לאילק או לאורי וגם לא באמת עלה בתחילת השיחה שלנו.

נפגשנו במוזיאון תל־אביב לאמנות, זמן קצר לפני הופעה שלהם במקום. בשיחתנו ולאורך כל הקריירה המוזיקלית שלהם, "קפה שחור חזק" בוחרים להראות לסביבה את הדרך קדימה ולא את זו שפונה אחורה ולצדדים, מתוך החלטה אסטרטגית ואחריות שהם מרגישים שהם נושאים עליהם. לכן גם אם היה קורה להם מקרה כמו זה שתואר לעייל,  לא בטוח שהייתם שומעים עליו. אך אל תטעו ואל תעשו לעצמכם הנחות, גם שני אופטימיסטים כמוהם לא שוכחים לרגע כמה הדרך לשוויון כאן עדיין ארוכה, מתישה וחשוכה במיוחד.

כשאני שואל על שנות ילדותם, מגיב אורי אלמו בחיוך נבוך וציני כאחד. "כמעט בכל ריאיון איתנו הכתב מתפלא לגלות שאין לנו הרבה תלונות על התקופה הזו", הוא אומר. גם הוא וגם סהלו לגמרי מודעים לכך שאסוציאטיבית, זה מה שרוב מוחלט של האנשים היו מעלים בראש אל מול צמד צעירים, בנים לעדת יוצאי אתיופיה שבוחרים בהיפ הופ כמקצוע לחיים.
 

בפועל, הנרטיב ששולט ברוח ההרכב ושבעצם הביא את המיקרופון והג'מג'ום לחיים של שניהם, לא יושב בהכרח על הנרטיב הצפוי. "הייתה לנו ילדות סטנדרטית לגמרי, עם הרבה צחוק ורגעי שמחה וחברים מכל הסוגים והמינים. גדלנו בבתים שאולי לא היו חזקים מבחינה כלכלית, אבל גם לא היה חסר בהם שום דבר. הייתה אהבה גדולה למוזיקה. אבא של אורי מתעסק בנגינה, האחים שלנו אהבו היפ הופ ומגיל צעיר מאוד נמשכנו לכיוון הזה".

מקרי בעיניכם שהמשיכה שלכם הייתה דווקא לז'אנר שמסמל מאבק לזכויות שחורים בחברה שנשלטת על ידי לבנים?
סהלו: "תראה, מבחינתנו האהבה להיפ הופ נראתה טבעית בגיל ההוא בגלל הסביבה הקרובה שלנו. אדם הוא תבנית נוף מולדתו, ובנוף המולדת שלנו מה ששמעו האחים הגדולים והדודים, היה היפ הופ. מגיל אפס ראינו מול העיניים פוסטרים של טופאק שאקור וסנופ דוגי דוג (שניים מהחוליה המרכזית של ההיפ הופ האמריקני, י"ה). ברור לנו שהחיבור אליהם לא היה סתם.

"אמנם אין הזדהות מוחלטת עם טקסטים ששרים על עבדות של 400 שנה, כי המשפחות שלנו לא באמת חוו את זה, אבל בוודאי שיש עניין של חיים כאדם שחור ושרידות בסביבה לבנה הגמונית".

אלמו: "מאוד יכול להיות שאם האחים הגדולים שלנו היו שומעים רוקנרול או ג'אז, זה מה שהיינו נמשכים אליו, אבל זה לא קרה אז אי אפשר באמת לענות על השאלה הזאת. כמו שאמר אילק, החיבור שלהם דווקא להיפ הופ הוא מעט שונה משלנו. אצלנו זה יותר עניין של להמשיך סגנון שכבר היה בבית ואהבנו, להם עומדת הזכות לגילוי הראשוני של הסגנון".

בכל מה שקשור להיטמעות בתעשיית המוזיקה, השניים יכולים להרשות לעצמם להסתכל אחורה בסיפוק מוחלט. ההצלחה המוזיקלית שהשניים זכו לה היא נדירה בכל קנה מידה של הרכבים צעירים. אם מביטים ממעוף הציפור על הדרך הקצרה יחסית שעשו השניים – מלחרוז חרוזים בכיתה ועד לעמידה מול קהל של עשרות אלפים – הרי שאפשר בהחלט לומר שיש כאן סיפור סינדרלה שגם טובי האופטימיסטים לא באמת יכלו לכתוב.

"כמו כל הילדים בתקופה ההיא, שמענו הרבה שב"ק ס והרבה סאבלימינל ובעצם כל מה שעשה קולות של הסגנון שאהבנו", נזכר סהלו בערגה משל היה מדובר באירועים מלפני שלושים שנה ולא בתקופה שהתרחשה לפני פחות מעשור. "בשכונה שלנו היה מתנ"ס פעיל מאוד, שהיה בעצם כמו הבית השני שלנו. טיולים, מפגשים חברתיים, סרטים - כל מה שנוער מחפש בעצם.

"יום אחד דיברו איתנו על חוג היפ הופ שנפתח וכמובן שישר נרשמנו. זה היה השלב שבו הבנו שיש סיכוי גם לעשות משהו עם התחביב שלנו. היו לא מעט חוגים במתנ"ס אבל אל ההיפ הופ התחברנו כמובן יותר מהכול".
 

אלמו: "כתבנו כבר מגיל קטן מאוד, אבל עד שהגענו לחוג לא ידענו להגדיר מה אנחנו באמת עושים. שם קיבלנו יסודות מהמורה שלנו גיא ראף שגם הפך למפיק, והבנו שעד עכשיו בכלל שיחקנו משחקים ולא באמת עשינו מוזיקה". 

גם אלמו וגם סהלו נזרקים אחורה בשמחה כדי לשחזר בעיניים בורקות למדי את הגורם שלו הם מרגישים חייבים יותר מהכול: המתנ"ס המקומי בשכונה שבה גדלו. גם שירים עם מיליוני צפיות ביוטיוב לא מטשטשים את מיקום התחנה הראשונה בנסיעת הרכבת הזו שלהם.

כחלק כנראה מאיזו אלת מזל היפ הופית שהחליטה לברך את השניים, יצאה חברת סלקום באותן שנים במבצע שנקרא "ווליום בדרכים". במסגרתו הקימה החברה אולפני מוזיקה במתנ"סים שונים ברחבי הארץ, והראשון כפי שבוודאי כבר יכולתם לנחש, הוקם במתנ"ס של השניים תחת השם "קפה לנוער". אותו קפה שיהווה את ההשראה לשם ההרכב, בתוספת אסוציאטיבית ברורה של השניים.

הלהקה, שכללה אז שלושה חברים נוספים, הקליטה שיר לזכרו של חבר שנהרג בתאונת דרכים, ואחר כך הכינה קאבר ללהיט "איזו מדינה" של אלי לוזון. מי שאחראי לבחירת השיר הספציפי הזה היה נתנייתי נוסף, יוני רועה, שגם כתב את המילים לגרסת המקור.

החבורה שעד לפני רגע עוד צילמה סרטונים במצלמה הביתית של ההורים, קיבלה פתאום גב כלכלי מצד החברה הסלולרית שזיהתה את ביצת הזהב שנחתה לה בידיים. אחרי קליפ מיתולוגי למדי לז'אנר, שבו הם צועדים ברחובות לצד אלי לוזון כשהוא חנוט בחליפה, התחושה הייתה ששרביט המחאה עבר בהצלחה לדור הצעיר.

באופן אירוני כמו שרק המציאות הישראלית יכולה לייצר וכיאה לתקופה, פעילות ההרכב החתרני זכתה לדחיפה מסיבית מתאגיד סלולר גדול. נוכחות בערוץ המוזיקה, הופעת אורח בכוכב נולד ושלושה סיבובי הופעות בארצות הברית שארגן משרד החוץ בקרב הקהילות היהודיות – הצלחתה המטאורית של קפה שחור חזק היא לא פחות מהתגשמות חלום עבור כל מוזיקאי, ודאי כאלו שהתחילו מנקודת המוצא שלהם.

דווקא בשלב הזה של הקריירה, כשנדמה שתקרת הזכוכית נופצה באופן חריג בלי הרבה בעיות, המסע נקטע ונפסק לטובת כור ההיתוך של החברה הישראלית: צבא ההגנה לישראל.

"תחשוב על הסיטואציה", מתחיל סהלו מונולוג רציני ולובש את דמות המפקד הקשוח. "ילדים בני 16־17, עולים ויורדים ממטוסים, מתלבשים בבגדי ראפרים, חיים את הסרט. אבל במקביל אנחנו עדיין גרים בשכונה, יוצאים לטיולים עם המתנ"ס, מגיעים לכל מיני פינות במדינה ושומעים את החבר'ה שמסביבנו שרים את השירים שלנו בלי שהם יודעים בכלל שאלה אנחנו מולם.

זה משהו שהוא בלתי נתפס, בטח לגיל ההוא. אבל למרות הכול לא רציתי ללכת ללהקה צבאית, למען האמת זו לא הייתה ממש אופציה. היו מחשבות של לנסות לקבל איזה תפקיד בקריה, אבל אחרי שנת שירות שעשיתי הכול קיבל תפנית אחרת.

"בהתחלה חשבתי לחתוך מהשירות בקרבי. אמרתי גם למ"פ שלי בגדוד הנח"ל שזה לא מתאים לי הדבר הזה, ושיש לי חיים של מוזיקה שמחכים לי בחוץ. הוא היה 'גבר' וקיבל החלטה לא לוותר עליי ואמר לי שאין לו בעיה שאצא פעם בשבוע להופעה בתנאי שאני לא נוטש את המסלול. הגישה שלו קנתה אותי ואמרנו שננסה להמשיך, אבל בפועל המציאות עבדה אחרת. כמה אחרת? החלטתי ללכת לקורס קצינים".

מהצבא רואים דברים שלא הצלחת לראות כנער?
"כן. פתאום המציאות הישראלית מכה בך במקומות אחרים, המשמעויות נהיות שונות וללכת להופיע במועדונים בימי שישי בערב נראה לך פחות חשוב. זה הרחיק את הסיפור המוזיקלי ממני אבל גם בימים האלו של הצבא, הכתיבה לא עזבה אותי לרגע.

"יש דברים שרק דף ועט יכולים להוציא ממני. יכולתי להיות המפקד הכי קשוח מול קבוצת חיילים ואז אחר כך בחדר להוציא את הדברים הפנימיים, בכמה שורות של כתיבה ובכמה חרוזים. זה המדיום שדרכו ידעתי לנסח מסרים בצורה הכי טובה".

בזמן שסהלו תיזז עם החיילים שלו בקבע, ההרכב המקורי התפרק לחלוטין והחיבור המשפחתי עם בן הדוד אורי, שבזמן הזה מצא פרנסה בתור שוטף כלים ולאחר מכן כחשמלאי, היה צינור החמצן היחיד שממשיך להיות מחובר לעולם ההוא, שכבר נראה כמו זיכרון רחוק במיוחד.

דווקא המשפחה מסביב, הדור המבוגר יותר, היו מי שלחץ על השניים להיכנס בחזרה לאולפן. התוצאה הייתה קאמבק של הצמד אחרי כמעט ארבע שנים של קיפאון מוזיקלי, וחיבוק חם של קהל גדול ששמר להם חסד נעורים.

במבט מהצד נראה שדווקא השלב הזה, שבו השניים חוזרים לעשות מוזיקה, מייצג טוב יותר מאשר העבר את המורכבות האמיתית שאיתה מתמודד ההרכב גם בימים אלו. מצד אחד ביטחון עצמי גבוה במיוחד, ובצדק. ביטחון עצמי שבא לידי ביטוי במיוחד כשהשניים נמצאים על במה.

אך מצד שני, גם ההכרה שהעולם של בני העשרים פלוס לא תמיד קל לעיכול, בטח ובטח כשאתה נושא דגלי מאבק, שתרצה או לא, אתה חלק מהם. בלי השילוב של שני אלו, נראה שלהיטים כמו "יהיה בסדר" או "רק לעלות" לא היו נכתבים או מקבלים את הארומה השמחה והסמי־נבואית קוסמית שמלווה אותם.

"כן, יש לנו ביטחון עצמי גבוה", מאשר אלמו. "אנחנו יודעים לעשות את הדבר הזה טוב. יש לנו משפט שאומר 'נכון או לא נכון, חרטט בביטחון'. זה דבר שלא היה חסר לנו, הביטחון. הידיעה שמה שאנחנו עושים זה הדבר הנכון והטוב, ולכן גם כשזה מגיע לחלקים שאתה צריך לאלתר יותר, זה בא לנו בקלות יחסית. זה לא אומר שקל לעשות להיטים. חשוב לנו להיות שלמים עם מה שאנחנו מוציאים".
  

 "יש לנו רף וממנו לא נרד אבל שלא תבין, זה עניין של עבודה קשה ולדעת בדיוק מה אתה רוצה, ומה שחשוב הוא שזה לא בגלל שאני אתיופי ומישהו עושה לי טובה, ממש לא. כל אמן שהגענו אליו וכל במה שהגענו אליה זה בזכות. כששומעים את 'יהיה בסדר' אוהבים אותו כי זה שיר טוב.

"אתה צריך לראות את הקהל שלנו בהופעות, שם אתה מבין שעשינו משהו גדול ושאף אחד לא עושה טובה. זה מדהים אותנו כל פעם מחדש. הקלישאות הכי גדולות שלמוזיקה אין צבע, אין גיל, אין כלום. אני יכול לראות כל סוג אוכלוסייה שיש. אם להודות על האמת, אם היינו שרים רק על גזענות וקיפוח בלי להסתכל קדימה זה לא באמת היה מצליח לחדור, אבל זה לא אומר שאנחנו לא מודעים אליה".

אתם לא מפחדים שסיפור כמו שלכם יסווה את המציאות האמיתית של מי שאין לו להקה מצליחה?
בשלב הזה שניהם מדברים למעשה בקול אחד.
"אנחנו חלק מהמאבק הזה, ברור לגמרי. זה החיים שלנו. אנחנו לא מוכנים שיתפסו עלינו טרמפ ודרך הסיפור שלנו יאמרו שאין גזענות ושהכול טוב ומי שמתאמץ יצליח. אנחנו לא נאיביים ולא חיים בלה לה לנד, פשוט בחרנו דרך מאוד מסוימת ללכת איתה ולהוביל את השינוי הזה שצריך לקרות".
  

 "כן, לא מעט סביבנו הגיעו למקום של אלימות וסמים, ואולי גם בשבילנו זה היה יכול להיות הדבר הכי קל לפנות לשם. זה עולם שהיה הרבה יותר מוכר מבחינת הסביבה. אבל זה גם היווה מוטיבציה גדולה בשבילנו להיות טובים יותר. ראינו נרקומנים, ראינו מכות אבל אנחנו גם חושבים על אחריות קדימה.

"זה לא מה שאנחנו רוצים להציג במוזיקה שלנו, זה לא מה שאנחנו רוצים שהאחים הקטנים שלנו יראו מאיתנו. ברגע שאתה מבין את גודל האחריות שעל הכתפיים כשיש קהל ששר מולך, אתה מבין שכדאי שתפנה למחוזות אחרים. זה התפקיד שלנו ואנחנו נושאים אותו בגאווה.

"המטרה שלנו היא לא להתעלם מהרע, אלא לנסות לראות איך מצליחים להרים את הראש מהנקודה הזאת. הייעוד של החיים הוא לא לשקוע. אתה מתעמת עם המציאות דרך המוזיקה ויודע מה, יכול להיות שהאירועים האחרונים ישפיעו על החומרים הבאים שלנו וניגע במקומות קיצוניים יותר. ניתן לנושא הזה יותר מקום מאשר לפאן של היום־יום אבל המהות היא לא להראות שאין עתיד".

אם יש נקודה אחת שבה השניים משילים מעליהם את המסכה המחייכת שנועדה לתת דוגמה לעתיד מתוק יותר לדור הצעיר, היא בכל מה שקשור לאלימות המשטרה כלפי צעירי העדה. למרות אותה הפגנה סוערת שטלטלה את המדינה והזעם והכעס שצפו ועלו, נראה ששום דבר לא באמת השתנה. גם לאופטימיסטים כמו סהלו ואלמו קשה למצוא נחמה במציאות, שמסרבת להשתפר לדבריהם.

"את הבום הגדול שלנו בנושא קיבלתי בכלא עופר", מספר סהלו, אבל מדבר לחלוטין גם מגרונו של אלמו.
"הלכנו להופיע בפני עצירים בכלא נוער. אני שם בצד את העובדה שאיך שנכנסנו, זיהינו מיד שלושה אנשים שגדלו איתנו בשכונה. אבל מה שאי אפשר שלא לשים לב אליו, זה כמות האתיופים בין האסירים והעובדה שרובם יושבים שם על אישום של תקיפת שוטר.

"שלא תבין, אנחנו לא טומנים את הראש בחול ויש כאלו שנמצאים במקומות האלו כי עשו דברים בעייתיים, לא משנה מה צבע העור שלהם. אבל זה שהרוב שם מגיע בגלל אלימות כלפי המשטרה, זה אומר משהו, לא? יש פה איזה כשל ומישהו צריך לשאול את השאלות האלו וזה לא ממש קורה.

"אתה רואה שם ילדים שהם במקרה הטוב רבע עוף, שבנשיפה אני יכול להעיף אותם ואתה קורא את כתבי האישום, ומה שמתואר שם זה כאילו לא שייך למציאות אפשרית בכלל. מישהו שם עם יד קלה על ההדק. אולי זו המשטרה, אולי הפרקליטות, לא יודע. אבל צריך להלחם על זה ולכן גם ההפגנה הזאת הייתה בדמנו. זאת המחאה הכי צודקת שמדינת ישראל ידעה".

אלמו: "יצאנו משם בשוק, ביובית משפריצה קצף על צעירים ומבוגרים. אני לא רואה שום הפגנה שיפזרו בצורה כזאת, באף מדינה אחרת בעולם לא תראה מצב שבו שוטר תופס חייל עם מדים ומכה אותו באמצע הרחוב (המקרה של דמאס פיקדה, שהצית את המהומה – י"ה).

"ושלא תבין, זה קרה עוד עשרות פעמים, אבל הרגשנו שזו פעם ראשונה שאנחנו יכולים גם להציג לעולם את הטענה הזאת. אבל כשאנחנו רואים שהתיק נסגר בגלל 'חוסר עניין לציבור', זה משגע אותנו. רק בשביל הריספקט ובשביל לא לזלזל בעשרות אלפים, הייתי מחפש סעיף אחר לסגור איתו את התיק.

החייל הזה אגב, עדיין על מדים וכמובן שלא עזב. מה שעצוב זה שהשוטר הזה גם כן עדיין עם מדים, כאילו לא קרה שום דבר. העיקר שאת הסיפור ביבי בחר לסיים עם חיבוק לחייל".

איך יוצאים מהמעגל הזה לדעתכם?
"בעזרת חינוך מהבית של כל אחד שקורא את הכתבות האלו. הכול מגיע מהבית, ילד בן שלוש לא יקרא לילד בגן 'כושי' סתם. הוא חייב היה לשמוע את זה בבית. שם הכול מתחיל וההורים אחראים על החינוך של הילדים שלהם.

"אני פותח טלוויזיה, רואה פרסומות של ילדים וכמובן ששחורים בחיים לא תראה שם. בפרסומת לסטודנטים לא תראה את האתיופי שלומד רפואה. ושלא ימכרו לי את הטענה הזאת שאין מזרחים או אתיופים רופאים. זה חארטה, יש הכול. השאלה רק את מי בוחרים להראות".

"אסור שיהיו פה שתי מדינות וכרגע זה המצב, לא רק לאתיופים אגב. להורים שלי בנתניה היו לא מעט שכנים רוסים וקווקזים שהמצב שלהם לא יותר טוב. אתה מסתובב במקומות האלו ורואה הזנחה פושעת, בניינים בלי תיבת דואר.

"מגיע דוור כשבא לו, שם את המכתבים בתיבה אחת מרוכזת, היחידה שעוד נשארה שלמה בבניין וכל השכנים עוברים מכתב־מכתב ובודקים אם הגיע אליהם משהו. השכונה בכביש שממול נראית כמובן אחרת, הבדל של שמיים וארץ. המבחן האמיתי של הממשלה יהיה אם באמת ייכנסו פה ויעשו טיפול שורש בשכונות.

"כרגע לא נראה שזה הכיוון וגם לא נראה שזה מעניין מישהו. אולי מה שצריך זה לבוא להופיע בישיבת הממשלה עם כמה שירים, כדי לנער אותם. אם צריך נעשה גם את זה". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg