טועה ומטעה: השיעור בדמוקרטיה ששקד פספסה
פיסקת היציבות במתווה הגז, הכובלת את ידי הכנסת לשנים רבות, היא למעשה ניסיון של הגוף המבצע לעקוף את הכנסת, ולפיכך מהווה חריגה מסמכותו. דווקא בגלל שמדובר בשאלה פוליטית כה הרת גורל, בג"ץ החזיר את הסוגיה להכרעת הכנסת
מישהו צריך ללמד את שרת המשפטים שבדמוקרטיה הריבון הוא העם, ובדמוקרטיה פרלמנטרית נציגי הציבור הם חברי הכנסת, לא הממשלה. ברגע שהיא תפנים זאת, היא תבין את ההיגיון מאחורי פסיקת בג"ץ במתווה הגז.ביקורת ציבורית היא ברכה לדמוקרטיה. היא צריכה להתאפשר לגבי כל החלטה בעלת אופי ציבורי בין אם של הכנסת, הממשלה, או בית המשפט. נכון גם שכל אחד מגופים אלו יוכל לבקר את עמיתו. בהקשר זה אף מתקבל על הדעת ששרת המשפטים תבקר החלטה של בית משפט, חרף הבעייתיות הכרוכה בכך. עם זאת, הביקורת של השרה שקד על החלטת בג"ץ בנושא מתווה הגז, מעידה בעיקר על בורותה בכל מה שנוגע למהות תפקידן של הרשויות בדמוקרטיה בכלל, ובדמוקרטיה פרלמנטרית בפרט.
לעוג טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אשפזו אותך ליד ערביה? אוי אוי אוי
- "הבימה" הוא קן צרעות, אבל את הבוז מפנים לרגב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
איילת שקד בכנס לשכת עו''ד. טועה ומטעה.
צילום: יהודה בן יטח
אם שקד לא הייתה מפספסת את השיעור הראשון במדע המדינה, היא היתה לומדת שבדמוקרטיה, הריבון הוא העם. בדמוקרטיה פרלמנטרית, כישראל, העם בוחר את נציגיו לכנסת – הגוף המחוקק, והכנסת היא זו שבפועל "בוחרת" את הממשלה ומאפשרת את פעילותה.
הממשלה היא הגוף המבצע וככזו תפקידה להוציא לפועל את חוקי הכנסת והחלטותיה, ובסמכותה גם לבצע את מדיניותה כל עוד זו אינה נוגדת את החוקים וההחלטות. תפקיד בג"ץ הוא בין השאר לבדוק אם פעולות הממשלה אכן לא חורגות מסמכותה כגוף מבצע.
שקד טוענת כי מתווה הגז שייך "לאותם התחומים הפוליטיים שההכרעות בהם מתקבלות בכנסת ובממשלה, ושאין בהם כל הצדקה להתערבותו של בית המשפט העליון". כאן היא מתעלמת, או מעמידה פנים שאינה מבינה, שמה שבג"ץ עשה בפסיקתו בנושא הגז זה להחזיר את ההכרעה לכנסת. הבעייתיות הגדולה של מתווה הגז נעוצה בכך שהוא מעולם לא אושר בכנסת – הגוף הנבחר והמייצג את הריבון באופן הישיר ביותר מבין שלוש הרשויות.
כאשר שקד טוענת שבפסיקתו "שוב הפך עצמו בית המשפט העליון לזירה שבה מתבררות שאלות פוליטיות ומאקרו-כלכליות מזוקקות" היא טועה ומטעה. בית המשפט לא "הפך" עצמו לכזה; מהות תפקידו הינה לוודא שהממשלה לא חורגת מסמכותה.
פיסקת היציבות במתווה הגז, הכובלת את ידי הכנסת לשנים רבות, היא למעשה ניסיון של הגוף המבצע לעקוף את הכנסת ולפיכך מהווה חריגה מסמכותו. דווקא בגלל שמדובר בשאלה פוליטית כה הרת גורל, בג"ץ החזיר את הסוגיה להכרעת הכנסת.
בנימין נתניהו בבית המשפט. ''כל שבג''ץ עשה זה ליישר קו עם נתניהו''.
צילום: גיל יוחנן
בהקבלה לעולם העסקי, הכרעת בג"ץ דומה למצב שבו למרות שעסקה מהותית לא עברה אישור דירקטוריון של חברה עסקית, מנכ"ל החברה בוחר להוציאה לפועל ואף לחתום על סעיף הקובע כי הדירקטוריון לא יוכל לשנות את ההחלטה שמלכתחילה לא אושרה על ידי חבריו, למשך מספר שנים.
טענתה של שקד כי "בית המשפט מבקש להתערב בחתימת ההסכם כולו ולא רק בפסקה ספציפית" מעידה על שטחיותה של שקד או, שוב, על יכולת העמדת פנים הטובה שלה. בית המשפט קבע כי הבעייתיות במתווה הגז נעוצה בפיסקת היציבות.
הסיבה שהמתווה כולו הוחזר לכנסת היא שנתניהו קבע, ואף טרח להעיד על כך בבית המשפט, כי המתווה כולו כרוך בפיסקת היציבות ושלא יתכן מתווה בלעדיה. זוהי קביעה תמוהה ביותר, אבל השופטים כלל לא פקפקו בה אלא להיפך – קיבלו אותה במלואה. כל שבג"ץ עשה זה ליישר קו עם נתניהו ולקבוע: אם פיסקת היציבות היא תנאי לכל המתווה, אזי יחזור המתווה כולו להכרעת הכנסת.
ביקורת היא כאמור מבורכת, שלא לומר הכרחית לתפקודה התקין של דמוקרטיה. ודווקא בגלל זה ראוי יהיה בפעם הבאה, לפני שהיא פוצחת בביקורת כה שטחית ושגויה, תלמד שרת המשפטים מספר שיעורים בסיסיים על מהותה של דמוקרטיה פרלמנטרית ותפקידי מוסדותיה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם