יו"ר ועדת מקצוע האזרחות עונה לזעקות השמאל
ד"ר אסף מלאך, יו"ר ועדת מקצוע האזרחות, יש בעיה עם התחום שהוא ממונה עליו. לדבריו, אנרגיית המאבק על תוכנית הלימודים מופנית לספירת עמודים ומושגים בספר הלימוד החדש - ומחמיצה את העיקר: מערכת החינוך מתייחסת לישראלים כאזרחים בלבד, ולא כעם
ד"ר אסף מלאך חזה לראשונה בעוצמת הרגישות שסובבת את תפקידו כיו"ר ועדת מקצוע האזרחות במשרד החינוך רק כמה חודשים אחרי כניסתו לתפקיד. המכון הישראלי לדמוקרטיה ערך אז ערב מיוחד לרגל השקת הספר "שניים יחדיו: מורה דרך לחינוך יהודי ודמוקרטי" שכתב אדר כהן, לשעבר המפקח על מקצוע האזרחות (מפמ"ר). כמה שנים לפני כן פוטר כהן מתפקידו כמפקח, בעיקר בעקבות לחץ מימין וטענות על הטיה שמאלה של לימודי האזרחות. ד"ר מלאך הוזמן לאירוע, והחליט להגיע.עוד כותרות ב-nrg:
- אובמה הציע עוד 700 מיליון - נתניהו סירב
- "מתקיים מו"מ לחידוש אספקת המלט לעזה"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הותקפתי מימין בחריפות רבה על שהלכתי לכינוס, גם מצד חברים בוועדת המקצוע שטענו שההשתתפות שלי באירוע פסולה מכול וכול", הוא מספר. "מצד שני, על הדברים שאמרתי בכנס הותקפתי בחריפות רבה משמאל. פרופ' נמרוד אלוני (מומחה לחינוך, בנה של שולמית אלוני – ג"ד) כתב נגדי מאמר אישי שכותרתו 'מלאך הדמוקרטיה', ובו טען שאני חסר כישורים מתאימים לתפקיד. ידעתי שהוועדה מושכת אש, אבל רק אחרי הערב הזה הבנתי עד כמה".
מקצוע האזרחות אכן מושך אש: שני מפמ"רים שפוטרו על רקע פוליטי וחברי ועדה שמונו או התפטרו זכו לכותרות ראשיות, וספרי הלימוד הגיעו לעמודי החדשות ולטורי הדעות. לא רק מתמטיקה ואנגלית, גם מקצועות כמו תנ"ך, היסטוריה וספרות לא עוררו זה שנים פולמוסים בסדרי גודל כאלה.
זו אולי הסיבה לכך שלכל אורך הריאיון נראה מלאך כמי ששוקל כל משפט שיוצא מפיו. מכשיר ההקלטה זוכה למבטים גנובים מדי פעם, ונדמה שעל כל מילה שנאמרת יש שתיים שנשתקות. מנגד, בדברים שהוא אומר משדר מלאך הרבה ביטחון עצמי ותפיסה שקולה ולא מתלהמת. ייתכן שהוא אפילו נהנה במידה מסוימת מהמהומה סביבו. תעיד על כך החלטתו ליזום ויכוח פומבי בינו ובין פרופ' אלוני, אירוע שיתקיים ביום שני הקרוב במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים.
הסערה הנוכחית סובבת בעיקר את ספר הלימוד "להיות אזרחים בישראל", בגרסתו המשוכתבת החדשה. באגף השמאלי נטען שהשכתוב לווה בהטיה חדה ימינה. אחד מיועצי הלשון של הספר, יהודה יערי, הציג במכתב פומבי קטעים "בעייתיים" מהספר, כמו למשל ציטוט של שופט בית המשפט העליון והיועמ"ש לשעבר מני מזוז, שאמר כי לא הוכח שרצח רבין נבע מהסתה. אל טענותיו של יערי הצטרפה ד"ר רויטל עמירן, שביקשה להסיר את שמה מרשימת כותבי הספר.
"זו סערה בכוס תה", מלאך מבטל את הטענות. "הדלק שלה הוא חוות דעת של מומחים שראו את הספר בשלבים מוקדמים, ופרסמו בתקשורת טיוטות שונות שקדמו לגרסה הסופית. על הספר הזה נעשתה עבודה רצינית במשך חמש שנים עוד לפני שנכנסתי לתפקיד, תוך עיסוק בכל הסוגיות הרגישות - דת ומדינה, יחסי יהודים־ערבים, הנרטיב המכונן של הקמת המדינה, היכולת של המיעוט הערבי להזדהות איתה, תפקידו של בית המשפט העליון ועוד. כל הסוגיות הטעונות האלה מוזכרות ונידונות.
"הספר ייצא לאור בשבועות הקרובים, וגם אחר כך קשה להאמין שהוויכוח ייעלם. כל עוד הוא נעשה בצורה הוגנת ומכובדת, זה טוב. דיון ראוי הוא דבר שיש לברך עליו. אבל חלק מהאנשים שביקרו את הספר לפני הוצאתו בלי לראות אותו, ימשיכו למתוח ביקורת גם אחרי הוצאתו בלי לקרוא אותו. זו תגובה פבלובית של ביקורת מצד אנשים שמבחינתם מספיק לדעת מי שר החינוך כדי להחליט אם הספר טוב או רע. בפועל הכנת הספר נעשתה בדרגי המקצוע, והמעורבות של השר או של לשכתו הייתה מעטה מאוד, אם בכלל".
למה רק הקול שלך נשמע בתקשורת כמי שתומך בספר? לא היה טוב יותר אילו המפמ"רית יעל גוראון, שמייצגת תפיסה שמאלית יותר, הייתה מגנה עליו?
"קל מאוד לייצר שיוכים ותיוגים פוליטיים לכל שחקן במערכת, ולתאר את המציאות בהתאם. בפועל הדברים מורכבים יותר. האנשים המעורבים באישור הספר עסקו במאות נושאים ופרטים המופיעים בו, וכל אחד תרם את נקודת המבט שלו, שברוב המקרים איננה פוליטית או מגזרית. אין צורך להיתמם, מובן שכל אחד מביא לדיון גם את הרקע שלו ואת תפיסותיו, אך כמו בכל מערכת בשירות הציבורי, גם במקרה הזה הדיון היה מקצועי וענייני. התהליך היה ארוך, והוא הביא לתוצר טוב מאוד. המפמ"רית גוראון השתתפה בכל הדיונים על אישור הספר, וגם הופיעה בתקשורת והגנה עליו".
אתה אישית מרוצה מהספר?
מלאך שותק לרגע, מנסה למצוא את הניסוח המדויק. "לפי הנהלים ועדת המקצוע יכולה לקיים דיון על הספר, אבל הוועדה והיו"ר שלה אינם אחראים על אישור ספרי לימוד. מה שקרה הוא שאחרי תהליך ארוך של צוות כותבים ומעריכים אקדמיים, נותרו כמה סוגיות חשובות ומחלוקות לא פתורות. כשנכנסתי לתפקיד ביקשו ממני להיות אחראי על קידום הסכמות והחלטות לגבי הניסוחים הסופיים בנושאים שבמחלוקת, ובסוגיות שהייתי מעורב בהן אני חושב שהגענו לאיזונים טובים. עם זאת, גם לי יש כמה ביקורות והערות על הספר. זה לא צריך להפתיע, כי במקרים כאלו כמעט לכל אדם בתחום יהיו הערות".
מלאך ותוכנית הלימודים באזרחות חטפו גם מימין, ואת עיקר הסערה מהצד הזה עורר פרסום ה"מחוון" - כלי טכני לכאורה, שמטרתו לסייע לבודקי מבחני הבגרות וליצור מערכת ציונים אחידה. המפמ"רית גוראון ניצלה בשנה שעברה את תקופת הבחירות, שבה לא כיהנו שר חינוך (שי פירון פוטר עם כל שרי יש עתיד) ויו"ר לוועדת מקצוע האזרחות (פרופ' אשר כהן פרש כי התמודד בפריימריס של הבית היהודי), והפיצה למורים את המחוון שניסחה. הדבר הרתיח רבים מחברי הוועדה, עוד לפני שבכלל קראו את תוכן המסמך. הטענה המרכזית הייתה שהמחוון יתמרץ את המורים והתלמידים לשנן מושגים באופן עיוור, במקום ללמוד אותם לעומק.
"בעבר ספרי הלימוד באזרחות נכתבו כולם במשרד החינוך, אבל בשלב מסוים החליטו לאשר גם ספרים שלא נכתבו בו, ואכן אושרו שניים כאלו", מלאך מסביר. "גם הספרים 'החיצוניים' וגם הספר של המשרד מבוססים על אותה תוכנית לימודים, אבל מטבע הדברים כל ספר נותן פרשנות מעט שונה לכל מושג.
המפמ"רית טענה שזה יוצר הטיה במבחנים, ולכן צריך להוציא מחוון - כדי שגם אחרי הלימוד בכיתה, שמושפע מהספר, תהיה הגדרה מחייבת לכל מושג. היו מי שהסכימו איתה והיו שלא, ובכל מקרה כשנכנסתי לתפקיד כבר יצא מחוון מחייב למורים. עלו נגדו כמה טיעונים - בפן הפדגוגי טענו שלא נכון ללמד באמצעות כלי כזה, היו הערות מקצועיות על טעויות אקדמיות ברורות בתוכן, והייתה ביקורת אידיאולוגית מצד חלק מחברי ועדת המקצוע, שטענו שהמחוון מוטה שמאלה.
"זו הייתה ההכרעה המשמעותית הראשונה שנדרשתי לקבל כיו"ר הוועדה. הבנתי שבנתונים הקיימים, כשהמחוון כבר הופץ, גם אם יבטלו אותו באופן פורמלי אין סיכוי שזה יגרום לביטול שלו בשטח, מכיוון שמבחינת המורים זו בעצם הצצה לאופן שבו ייבדקו הבגרויות. מצד שני, אי אפשר להשאיר על כנו את המחוון המקורי, עם כל בעיותיו. לכן קידמתי כתיבת מחוון חדש, מקצועי יותר, שגם יהיה מאוזן ולא חד־צדדי כפי שהיה קודם לכן בנוגע לכמה מושגים חשובים".
ההחלטה עוררה ביקורת מכל הצדדים. בשמאל ספרו כמה פעמים מופיעה במחוון המילה "יהודי", וכמה פעמים "דמוקרטי". מימין טענו שהמסמך מוטה שמאלה בהתאם לדעותיה של גוראון. מאמר באתר "מידה" סקר את כל השינויים שמאלה שנעשו לאחר כניסתו של מלאך לתפקיד. גורם בכיר בתחום טען שבפרסומים הרשמיים גוראון אמנם מדברת על חשיבותו של ספר הלימוד החדש, אולם בשיחות בעל פה היא מבהירה למורים שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא באמצעות המחוון.
אנשים בעלי תפיסות עולם שונות, אומר מלאך, אמורים להיות מסוגלים לעבוד יחד למרות חילוקי הדעות. "באופן טבעי יש פערים בין תפיסות העולם, ואף על פי כן עקרונות מקצועיים מאפשרים עבודה משותפת. הבסיס שלה הוא ההבנה שתוכנית הלימודים שאושרה ב־2011 היא המצפן המכוון את הלמידה. לימודי האזרחות לא נועדו לגייס תלמידים לתפיסת עולם של מפלגה כזו או אחרת, אלא להנחיל את הידע הנדרש כדי להיות אזרחים מעורבים, ולחנך לערכי יסוד של המדינה היהודית והדמוקרטית המצויים בקונצנזוס רחב. כשמבינים את זה, אפשר להגיע לניסוחים שיציגו את העמדות בנושאים השנויים במחלוקת באופן שיעורר דיון אמיתי ומעשיר בכיתה".
מקצוע האזרחות בארץ עוסק בשלושה תחומים מרכזיים – מדינה יהודית (לאומיות, מאפייניה של ישראל כמדינה יהודית ועוד), דמוקרטיה (תורת הדמוקרטיה, יסודותיה וכן הלאה), והמשטר במדינת ישראל (תפקידי רשויות המדינה, תהליך הבחירות וכיוצא בזה).
אחת המחלוקות העיקריות סביב תוכנית הלימודים עוסקת בהיקף הזמן והחומר שצריך להקדיש לכל אחד מהנושאים. פרופ' אשר כהן, למשל, הציע חלוקה שווה בין שלושת המרכיבים; גישה אחרת קוראת להעצמת לימודי הדמוקרטיה עד כדי 60 אחוזים מהחומר, בעוד שאר 40 האחוזים יחולקו באופן שווה בין מבנה המשטר הישראלי ובין אופייה של ישראל כמדינה יהודית.
בכיר בתחום לימודי האזרחות טוען שבפועל, גישת החלוקה אינה קיימת. "עם כל הכבוד לספר ולמחוון, אני מוכן לוותר בדיונים שם אם אקבל בתמורה אפשרות להשפיע על השאלות שיופיעו במבחני הבגרות", הוא אומר. "בבחינה האחרונה היה אפשר לקבל ציון 100 בלי לדעת כמעט כלום על ישראל כמדינה יהודית, כי לא הייתה על זה שום שאלה רצינית.
מורים יודעים טוב מאוד אילו תחומים מופיעים בבגרות, ורובם יחפפו בנושא שאין עליו שאלות. התלמידים בוודאי לא יזכרו ממנו כלום. בהרבה מקרים ועדת המקצוע מעורבת בקביעת התחומים של הבחינה, ובאזרחות משום מה זה לא קורה. בסופו של דבר, השאלות שנמצאות בבגרות מעצבות את הידע שתלמידי ישראל ייקחו איתם הלאה".
את הכפפה הזאת מלאך מוכן להרים: אמנם לדבריו "בשום מקצוע הוועדה לא מעורבת בכתיבת בחינת הבגרות", ובכל זאת הוא שואף לעצב מדיניות עקרונית באשר לנושאי השאלות שיוצגו לתלמידים. עם זאת, חשוב לו הרבה יותר לשנות את אופי חומר הלימוד בתחום הדמוקרטיה עצמו.
"ועדת קרמניצר (בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר, איש המכון הישראלי לדמוקרטיה – ג"ד) כתבה דו"ח על לימודי האזרחות ב־1995, ויצרה כמה שינויים מרכזיים בחומר הלימוד", הוא אומר. "בין השאר היא טענה שלא מספיק ללמד על בחירות ועל מפלגות ועל אחוז החסימה, אלא צריך כחלק מלימודי האזרחות לחנך את התלמידים לתפיסה אזרחית, להיות אזרחים טובים.
הדבר השני שקרה הוא שספר הלימוד המרכזי שנכתב בשנת 2000 נתן דגש חזק לחינוך אזרחי, יחד עם פרשנות ליברלית־אינדיווידואליסטית למושג הדמוקרטיה. לפי התפיסה הזאת, מדינה היא אוסף של פרטים, אינדיווידואלים, שכורתים ברית חברתית שמטרתה לשמור על הזכויות הטבעיות שלהם, ולבצר את החירות של כל אחד מהם לקבל החלטות הנוגעות לערכיו ועתידו. מה שאין בתפיסה הזאת הוא דיון על הטוב המשותף, על המדינה כמערכת שבה האזרחים מקבלים ביחד החלטות ערכיות. במסורת של מדעי המדינה מכנים זאת 'רפובליקניוּת'. על הציר שבין הטיפוסים האידיאליים האלה יש כמובן הרבה עמדות ביניים אפשריות.
"ספרות לימודי האזרחות משנת 2000 הייתה מוטה באופן משמעותי לעבר התפיסה הליברלית־אינדיווידואלית, שרואה את תפקיד המדינה רק בשמירת זכויות היחיד. מתוך תפיסה כזו קשה להבהיר את הערך שבהשתתפות פוליטית, ואת הלגיטימיות של עיצוב הפרהסיה הציבורית בהתאם לרצון הרוב. התפיסה הזו מדגישה גם את היותן של זכויות היסוד 'זכויות טבעיות'.
הוויכוח הזה השתקף למשל בנושא ההזנה בכפייה של שובת רעב, שעלה לפני כמה חודשים בהקשר של עציר מנהלי מסוים, אך הדיון העקרוני מחדד את האופן שבו מתייחסים אל זכויות היסוד. ארגוני זכויות אדם טענו שאסור להזין אותו בכפייה, כי הפגיעה בזכות שלו לחירות או לכבוד גוברת על האינטרס של המדינה למנוע את מותו. לעומת זאת, תפיסות שלפיהן הבסיס של זכויות היסוד נעוץ בתועלת ובאושר שהן מביאות ליחיד ולחברה, ולא בטבע, ידגישו במקרים כאלה את האינטרס של כלל החברה. לכן מומחים חשובים לאתיקה טענו שאכן מותר להזין את העציר בכפייה.
"יש עוד לא מעט סוגיות משפטיות ומדיניות שמושפעות משאלות כמו מהי הדמוקרטיה ומהו מקומה של המדינה מול זכויות הפרט. הנושא הזה נמצא בוויכוח בחברה הישראלית, ואוכלוסיות רבות הרגישו שספר הלימוד הישן היה מוטה באופן חד לטובת שיח הזכויות הטבעיות. המטרה שלי הייתה לייצר איזון. בנוסף לכל זה, ברור שאצל חלקים גדולים באוכלוסייה, מדינת ישראל היא הרבה מעבר לאמנה חברתית. היא גם ביטוי של זהות, של חזון ושל מימוש שאיפת הדורות של העם היהודי. לא יכול להיות שההסברים על מהות המדינה יתעלמו מכל אלה, וממגילת העצמאות שנותנת להם ביטוי חשוב ומובהק".
נדמה שברמה העקרונית, התפיסה של הזכויות הטבעיות שולטת בציבור. קח למשל את יהודה גליק וארנון סגל, שפועלים למען עליית יהודים להר הבית. הם טוענים לזכויות טבעיות, כמו חופש הפולחן, ומדברים הרבה פחות על זכות לאומית. נדמה שציבורית זה באמת תופס יותר מהטענות הלאומיות.
"ודאי שהתפיסה הליברלית־אינדיווידואלית רווחת באקדמיה, אבל בציבור זה נושא שנוי במחלוקת. אם תופסים את ישראל כליברלית־אינדיווידואלית, אין ציפייה מהמדינה לייצר מרחב ציבורי שמייצג ערכים משותפים. מדינה כזאת, כפי שכינה אותה אחד הפילוסופים הבולטים במערב, היא 'שומר הלילה', גוף שכל התפקיד שלו הוא לבצר את החירות של היחיד כפרט, בלי מטרה לבטא משהו משותף של הקולקטיב.
"מובן שבהקשר הישראלי זו תפיסה שמנותקת מהחזון של רבים ממקימי המדינה ושל רבים מאזרחי המדינה. רוב הישראלים בוודאי מצפים שברמה כזו או אחרת המרחב הציבורי ישקף את המסורת, את הלאומיות היהודית, את הערכים היהודיים, הזיכרון המשותף. לכן לא ייתכן שהגישה הליברלית־אינדיווידואלית היא היחידה שתוצג בלימודי האזרחות".
כשהדיון הזה מתנקז לשתיים־שלוש שעות שבועיות בכיתות י"א־י"ב, הוא עד כדי כך משמעותי?
"כן ולא. ברור שבסופו של דבר רוב בני האדם לא מעצבים את תפיסת עולמם לפי כמה שעות של לימודי אזרחות, אלא לפי הקשרים משפחתיים, סביבתיים, חברתיים וקהילתיים. כל אלו, יחד עם חוויית החיים, משפיעים לא פחות, בלשון המעטה, משיעורי האזרחות. במובן הזה אכן יש כאן מהומה על לא מאומה. מצד שני, בשיעור הזה המדינה פוגשת את אזרחיה העתידיים ומספרת להם מהי האזרחות במדינה, מהם הערכים שצריכים להנחות אותם כאזרחים, ומהו הבסיס לשותפות האזרחית ולערכים של כבוד, סובלנות ופלורליזם בחברה דמוקרטית. זה המקום שבו תלמיד שלא מרוכז בחומר בכיתה, ילמד מהי המדינה שהוא חי בה. ודאי שבשביל תלמידים שכן לוקחים את הלימודים ברצינות, זה חלק חשוב בעיצוב תפיסת העולם".
"האם אתם מאמינים במערכת ערכים ש'במרכזה האדם, שהוא תכלית לעצמו ושהוא המטרה העליונה'? האומנם יש לחתור לכך שכל תלמיד בישראל ישנן שהמדינה הדמוקרטית צודקת משום שהיא 'מבטאת הסכמה בין האזרחים לבין עצמם ובינם לבין השלטון באשר לדרך הפעולה של האזרחים, לזכויותיהם ולסמכויות השלטון'? ולסיום, האומנם 'לבני אדם יש זכויות טבעיות שאינן ניתנות להפקעה'?".
במילים האלה פתח מלאך מאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת "מתי ואיך נעשתה ההשתלטות על לימודי האזרחות?". בהמשך הסביר לציבור הקוראים משמאל שתוכנית הלימודים באזרחות חינכה את התלמידים עד היום לתפיסה אזרחית אחת בלבד: זו המזוהה עם הערכים שבשורות הפתיחה.
המאמר המלא, שאפשר לקרוא אותו גם באתר "המכללה למדינאות" שבראשה עומד מלאך ובדף הפייסבוק שלו, הכיל גם בשורה: "תוכנית הלימודים שאושרה ב־2011 עשתה צעד חיובי ראשון לתיקון המצב המעוות הזה. הוגדר בה נושא ראשי של תפיסות דמוקרטיות שונות, הכולל פירוט של מגוון גישות להבנת הדמוקרטיה: גישה ליברלית־אינדיווידואלית, גישה רפובליקנית וגישה רב־תרבותית. נעשתה התקדמות ברורה לקראת הצגה מורכבת של ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, הסובלים יותר מפירוש אחד לגיטימי".
בנט על ספר האזרחות החדש (צילום: ערוץ הכנסת)
הצעד הזה, שנשמע בסיסי, הצליח להרתיח לא מעט אנשי אקדמיה שנחשבים לליברלים וסובלניים, אך התגלו כקנאים. מלבד מאמרי תגובה מלאי השמצות, החל גם דיון סוער ברשת חברתית סגורה שחברים בה אלפי אנשי אקדמיה. בשיאו היו מי שכתבו למלאך כי מעתה ינתקו איתו כל קשר ולא יראו בו עוד עמית למקצוע. מנגד היו כמה אנשי אקדמיה בולטים, גם כאלה שלא שייכים לאגף הימני של המפה, שיצרו קשר עם מלאך כדי לחזק את ידיו.
"האמת היא שבהתחלה כתבתי מאמר שעסק בעניינים הפרוצדורליים והטכניים של מקצוע האזרחות, ועניתי על כל הטענות בדבר הרכב הוועדה, הדיונים על כתיבת מחוון המושגים והאופן שבו נעשתה העבודה על ספר האזרחות. בסופו של דבר לא שלחתי את המאמר הזה, כי הבנתי שהדיון על בעיות במנהל התקין הוא לא הוויכוח האמיתי, ואין סיכוי שהוא ירגיע מישהו או יפתח את האוזניים שלו", מספר מלאך.
"אנשים נוטים לפרש את המציאות בהתאם לתפיסת עולמם, ולכן איכשהו האחר תמיד יוצא שפל ונכלולי, והם יוצאים צדיקים וטהורים. במקום זה שלחתי מאמר עקרוני, פילוסופי יותר, שמסביר באופן אינטליגנטי מה השינוי המהותי בלימודי האזרחות, בתקווה שאנשים יבינו את הרעיון שעומד מאחורי כל המהלכים שנעשו.
"ואכן, רוב הביקורות העוינות שפורסמו היו עיוורות, לא התייחסו לגוף הטענות שהעליתי, ותחזקו את הדעות הקדומות של הכותבים בתוספת גידופים. מצד שני קיבלתי לא מעט הדים מבכירים בתחום שגילו הבנה למהלכים שהצגנו, והבנה לכך שבעיני חלקים גדולים באוכלוסייה תוכנית הלימודים הישנה נתפסה כניסיון לחנך אותם מחדש להשקפת עולם שהם לא שותפים לה, אף שהם לגמרי מאמינים בדמוקרטיה ובזכויות האדם".
איך קרה שתוכנית לימודים בתיכון מעוררת כאלה גלים בעולם האקדמי?
"כל אדם שהיה אי פעם באופוזיציה יכול לזכור את התחושה הלא נוחה כשדברים במדינה נעשים בניגוד לתפיסת עולמו ולערכים שהכי חשובים לו. לכן אפשר בהחלט לגלות הבנה לתחושות העוברות כיום על הקבוצות הליברליות יותר. צריך גם להבין שזו לא מקשה אחת. בכל קבוצה, כולל הליברלית, יש פונדמנטליסטים, קיצונים שצובעים את המציאות בשחור ובלבן, ותוקפים ללא הבחנה כל מי שאינו מ'מחנה הטובים'. מצד שני, יש מי שמותחים ביקורת עניינית מנקודת מבטם.
"יש עוד נקודה שצריך לקחת בחשבון. כשמציבים בפני התלמידים נושאים שנויים במחלוקת כדי שיכירו את מגוון העמדות בחברה הישראלית ויפתחו יכולת לעצב את תפיסת עולמם, האם כל העמדות יזכו בדיוק לאותו קול ומשקל? מורה שרוצה להציג בפני תלמיד את הקולות בחברה הישראלית באופן הוגן - האם עמדות של שלושה נציגים בכנסת יזכו לאותו משקל כמו עמדות של חמישים נציגים? זו שאלה אמיתית ומהותית.
"התפיסה שמנחה את תוכניות הלימודים באזרחות מאז ומעולם היא שהחקיקה הקיימת במדינת ישראל תזכה לייצוג-יתר. הרעיון הוא שהחוק מייצג מצב עניינים קיים, ונכון להדגיש את הנקודה שסביבה התכנסה הדמוקרטיה הישראלית. כמובן, חשוב לציין שזו לא פסילה של עמדות אחרות. מה שנחקק מייצג את החוק, אבל הוא לא מייצג אמת מוחלטת או תורה מסיני, ומה שמנוגד לחוק הוא לא בהכרח מנוגד להיגיון או לא לגיטימי. זה רק אומר שבחברה דמוקרטית החקיקה הקיימת מייצגת תהליך שעבר על החברה ומחייב את כולם לציית לתוצאותיו, כל עוד החוק לא שונה באופן דמוקרטי".
וזה לא מנציח את המצב הקיים?
"הדגש יוצר העדפה, אבל לא בלעדיות. גם כשמוצג החוק הנוהג, לא מפסיקים להציג את הדיון הציבורי והמחלוקת. יש אנשים, בעיקר בקצוות הפוליטיים, שרואים בצורת הלימוד הזאת מצב בעייתי ואפילו קטסטרופלי, וזו נקודה שיכולה לגרום לתגובות נסערות. אחרי כל זה, נדמה לי שבראייה סבירה קשה להימלט מכך שזו צורת הלימוד הנכונה".
מה לגבי מגזרים שמטבעם הם מיעוטים או יוצאי דופן, כמו הערבים והחרדים? יכול להיות שצריך להתאים להם תוכנית לימודים משלהם?
"אכן, אני סבור שבניגוד למצב הקיים, שבו כל המגזרים לומדים בחלק הליבה בדיוק את אותם תכנים, נכון לצמצם את התוכן המשותף ל־70 או 80 אחוזים מהתוכנית ולהכין לכל מגזר תוכני לימוד שתואמים את צרכיו ואת השקפותיו הבסיסיות. המצב הקיים גורם לכך שבחלק המדינה היהודית, ההצגה של הנושא מוגבלת לאופן שבו הוא יוכל להילמד גם באום־אל־פאחם או בטמרה.
"מנגד, הציבור הערבי לא זוכה להתייחסות מספקת להיותו מיעוט במדינת לאום, מצב המחייב תיווך של הנושא הדמוקרטי בצורה מתאימה. זה חשוב גם לחינוך הממלכתי־דתי: כדי לחזק במגזר הדתי את ההזדהות עם יסודות הדמוקרטיה, חייבים להדגיש את התמיכה של רבים מפוסקי זמננו במשטר הדמוקרטי. כל עוד תוכני הלימוד משותפים לכל המגזרים, אין אפשרות לתת לכך מספיק מקום בתוכנית הליבה".
מלאך (44) גר בעפרה עם אשתו שירת ושבעת ילדיו. שירת מלאך מוכרת בקרב צעירי המגזר הדתי כמי שעד לפני חודשים אחדים שימשה כמנכ"לית ארגון השידוכים "ישפה". במסגרת זו היא נטלה חלק משמעותי בהעלאת המודעות לבעיית הרווקות בציבור הדתי-לאומי ובקידום גישות חדשות להתמודדות בנושא זה. בימים אלו היא מובילה מיזם לשידוכים באמצעות קבוצות וואטסאפ. המיזם, שהציב לעצמו מטרה לייצר 500 זוגות שייצאו לפגישה עד ליל הסדר, עורר באזז אדיר וזכה תוך ימים להצטרפות של כ-4,000 איש. לאחרונה אף הוזכר שמה של שירת כמועמדת לתפקיד מזכ"ל בני עקיבא, אך לבסוף היא לא נבחרה לתפקיד.
אסף עצמו למד בישיבות מרכז הרב ואור עציון. לתחום לימודי האזרחות הגיע כמעט במקרה. אחרי שעשה תואר ראשון במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה והשלמות בפילוסופיה באוניברסיטה העברית, המשיך ללימודי התואר השני והשלישי בתוכנית הבינתחומית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן - לדבריו מתוך עניין בתיאוריות הפילוסופיות הנלמדות בתוכנית, ופחות בגלל השאלות החברתיות הנידונות בה.
"בלימודי התואר השני נחשפתי להשפעה שיש לתיאוריה הפילוסופית על הזירה הציבורית והשיח הפוליטי, ולכך שעבודות מחקר במדעי החברה מושפעות מאוד מתובנות פילוסופיות ותיאורטיות", הוא אומר. "החלטתי להקדיש את הדוקטורט שלי לפילוסופיה פוליטית. לא לעסוק בנושא תיאורטי לגמרי, כפי שתכננתי בתחילה, אלא בנושא של ישראל כמדינת לאום - בצידוקים פילוסופיים ללאומיות ובמדינת לאום בהקשר הישראלי".
לתובנות הללו על פילוסופיה ופרקטיקה הייתה השפעה לא קטנה על הצעד הבא של מלאך: הקמת המכללה למדינאות, שבראשה הוא עומד כיום במקביל לעבודתו כמרצה באוניברסיטת בר־אילן ובמרכז האקדמי שלם. "בזמן שהייתי בשלהי כתיבת הדוקטורט, עמיתי ושותפי עמית הלוי פנה אליי עם הרעיון להקים את המכללה", מספר מלאך. "מטבעי אני נוטה יותר למדעי הרוח ולא למדעי החברה, ובכל זאת החלטתי להצטרף למהלך. הבנת ההשפעה המכרעת שיכולה להיות לתובנות עומק תיאורטיות ופילוסופיות על צעירים הפונים לעשייה ציבורית ועתידים לנהל בפועל את המדינה, הייתה משמעותית מאוד מבחינתי בהחלטה על הקמת המכללה".
לאילו תפיסות אתם מחנכים?
"הלימודים במכללה נועדו בעיקר לעורר דיון, לא לחנך 'חיילים'. עם זאת, בדיוק כמו בלימודי האזרחות בתיכון, גם באקדמיה יש הטיה והדגשה יתרה של תפיסות והשקפות הזוכות לייצוג־יתר שלא בצדק. המשימה שלנו במכללה היא לחשוף את הסטודנטים למנעד רחב של דעות בשאלות העומק שבתשתית החברה הישראלית, ולאפשר דיון עשיר בסוגיות שעל סדר היום הציבורי. העניין הזה קריטי לאופן שבו אנו מבינים את הזהות שלנו ולאופן שבו מדינת ישראל תתנהל.
"לשמחתי, אחרי תשעה מחזורים אפשר לומר שהמשימה מתבצעת, ובמכללה מתקיים דיון רציני, עמוק ומגוון במכלול הנושאים הציבוריים והלאומיים. למכללה למדינאות יש שם טוב מאוד בקרב סטודנטים. בכל שנה פונים אלינו יותר מ־300 מועמדים, ומתוכם כארבעים מתקבלים לתוכנית המרכזית של המכללה. הסטודנטים שמתקבלים הם קבוצה איכותית של בעלי יכולות גבוהות, שבדרך כלל בצורה כזו או אחרת כבר מעורבים בעשייה ציבורית ומכוונים לשם".
אפשר לומר שאתם מכוונים לסטודנטים מהצד הימני של המפה?
"בין הסטודנטים יש מגוון של עמדות ודעות בכל סוגיה. אנחנו נמנעים מניסוחים של ימין ושמאל, מכיוון שהם ממתגים בני אדם באופן מחנאי וסוגרים את המחשבה במקום לפתוח אותה. כמוסד שנועד לפתוח את הראש לחשיבה, אנחנו חושפים את התלמידים למרצים בעלי עמדות שונות בכל נושא, כולל דמויות שמאל מובהקות וגם נציגים ערבים. כדי לקיים דיון אמיתי הם בהחלט מוזמנים אל השיחה, גם אם הם לא מזדהים עם דרכה הכללית של המכללה.
"המטרה שלנו היא לתת לסטודנטים להיחשף לקולות ולזרמים שלא מקבלים די מקום בעולם האקדמי בישראל. זה נכון בתחומי המשטר, המשפט וההיסטוריה היהודית, וגם בתחומי הביטחון, יחסי החוץ והכלכלה. תרומתנו הצנועה לשיח הישראלי היא העמקת ההבנה של ההקשר הרחב שבו מתקיימת מדינת ישראל - מבחינת ההיסטוריה היהודית ומבחינת ההקשרים הבינלאומיים – אצל אנשים שרואים בעשייה הציבורית דרך חיים".
אקו"ם