יש דרך פשוטה לצמצם את הפערים בחינוך
תקצוב דיפרנציאלי, המאזן את ההשקעות החומריות בתלמידי ישראל, יעניק הזדמנות אמיתית לכולנו להיות חלק מתיקון עמוק בחברה הישראלית. לטובת ה"חלשים", אבל גם לטובת ה"חזקים" בתוכה
כמי שגדל באשקלון, אוהב אותה אהבת נפש, ומשפחתו מתגוררת שם, היה זה אך טבעי שאחזור לעיר כשבני גדלו. אני משכתי לשם. חלמתי לחזק את המעורבות וההשפעה שלי על המרחב הציבורי האשקלוני. לטובת צדק חברתי, סביבה נאותה, תחבורה, חינוך ועוד.לאחר כמה חודשי חיפוש הכרענו לעקור לישוב באזור שדרות. ניצחתי באזור והפסדתי בישוב. הסיבה? החינוך. פחדנו "להקריב" את החינוך של הילדים שלנו, את אפשרויות הקידום והעתיד שלהם לטובת החלום שלי, להשפיע על עיר ילדותי מבפנים. נכון להיום, הפערים של ההשקעה בחינוך בערי הפריפריה, פשוט לא יכולים לעמוד בתחרות מול רשויות מבוססות יותר.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- רק דמיינו את רבין במקום גנדי בתחקיר 'עובדה'
- משרד החוץ הישראלי מחרים את תומכי ישראל
- מה ההבדל בין ענבל אור למדינת ישראל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מחקרים מראים שהשיקול המרכזי בבחירת מקום המגורים של זוגות צעירים הוא החינוך. השוואה פשוטה תראה שהפערים בחינוך מראים את הכיוון באופן ברור ביותר. בעוד שאחוז מסיימי הבגרות בעשירונים 9 ו-10 עומד על 83%, האחוז בעשירונים 1-2 הוא 12%. מבדקי המיצ"ב מראים שרשויות מבוססות במרכז מקבלות ציונים של למעלה מ- 90, בעוד שרשויות בפריפריות מדשדשות סביב ה- 40 ומטה. אחוז הלומדים בהשכלה גבוהה עומד על 65% באשכולות 8-10 ו- 32% באשכולות 1-4.
בית הספר ''עהד'' בחורה. יש סיכוי להזדמנות הוגנת.
צילום: יהודה לחיאני
כל זה הוא תוצאה ברורה של פערים בהשקעה. דו"ח הערים העשירות והעניות מגלה, למשל, שבעוד שברהט מושקעים שבעה שקלים לתושב לשנה לנושאי חינוך, מושקעים אלפי שקלים לתושב ברשויות מרכז. פערי התקצוב מייצרים כיתות קטנות בהרבה, תוספת כוח הוראה איכותי, עזרי לימוד, שעות שילוב וסיוע ומבנים משופרים, ברשויות חזקות. כל זה ועוד חסרים ברשויות מוחלשות.
נדמה שכבר נפרדנו מהרצון לשוויון כללי בתנאים החומריים של בני האדם. זה נשמע לנו איזו פנטזיה לא בוגרת, קומוניסטית, השייכת לעולמות התוכן של "אנו באנו ארצה". אבל דווקא לא נפרדנו מהאמונה שהחינוך הממלכתי שלנו נותן הזדמנות קרובה לשווה לכלל ילדי ישראל. לא הזדמנות המטשטשת את הפערים העצומים ביכולת ההשקעה בחוגים ופערי ההון התרבותי והפיננסי בכלל, אבל הזדמנות הוגנת יחסית.
המציאות מראה אחרת לגמרי. אדני הזינוק של ילדי לוד, מעלות, דימונה, חורה ושדרות, שונים לגמרי מאדני הזינוק של ילדי רעננה, כפר סבא, תל אביב והרצליה. הם מתחילים בפיגור משמעותי כבר מתחילת המירוץ. לא פלא שהם מסיימים הרחק מאחור. לא מדובר בשאלה של צדקה. לא מדובר ברחשי לב. מדובר בשאלה שתקבע את עתידנו המשותף בחברה הישראלית. האם נחיה בישראל ראשונה, שניה ושלישית, עמוסה ניכור וקיטוב, או שנוכל לייצר התחלה שווה, ככל שניתן, לילדות ולילדים הישראלים, ללא הבדל דת, גזע ומין ומיקום גיאוגרפי.
בחודשים האחרונים מתגבש כח בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות של ישראל, שיוצא למאבק על העניין. המודל קיים. מדובר בתקצוב דיפרנציאלי, המאזן את ההשקעות החומריות בתלמידי ישראל. זו הזדמנות אמיתית לכולנו להיות חלק מתיקון עמוק בחברה הישראלית. לטובת ה"חלשים", אבל גם לטובת ה"חזקים" בתוכה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם