"בישראל מתגבר משמעותית הסיכוי לפערים כלכליים"
תוכנית "מחיר למשתכן" גרועה כמו "מע"מ אפס", ההסתדרות גורמת נזק עצום והגבלת שכר הבכירים היא חקיקה קומוניסטית. לפי מיכאל שראל, איש מכון המדיניות "פורום קהלת", המדיניות הכלכלית שלנו מידרדרת בלי מעצורים
כשד"ר מיכאל שראל מסתובב ברחבי הארץ ומרצה על הכלכלה הישראלית, הוא תמיד פותח בשאלה אחת פשוטה: האם פערי ההכנסה ואי השוויון החברתי בישראל התרחבו בעשור החולף? אם עניתם בחיוב לשאלה, אתם בחברה טובה. להערכת שראל 80 אחוזים מהקהל טוענים שהפערים אכן התרחבו משמעותית.
עוד כותרות ב-nrg:
- בתוך דקות: שני ניסיונות פיגועים ביו"ש ובי-ם
- פוטין חובט: לא הייתי מציל את ארדואן מטביעה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשהוא שואל כמה סבורים שהפערים הצטמצמו, אף לא יד אחת מורמת לאוויר. אבל האמת היא שאי השוויון בישראל הצטמצם בהתמדה בעשור החולף, בכל מדד אפשרי. "אנשים לא יודעים", אומר על כך שראל.
בעיניו, הפער הזה בין התפיסה הציבורית ובין העובדות הוא מהסיבות העיקריות לכך שהליברליזם הכלכלי אינו פופולרי, בלשון המעטה. "אנשים משוכנעים שהפערים גדלו, שמדיניות הממשלה תורמת לכך, שישראל במצב נוראי, ושהמצב נעשה גרוע יותר ויותר".
איך אפשר להסביר את הפער הזה בין נתונים לבין דעת קהל?
"תורמים לכך גם התקשורת וגם פוליטיקאים מסוימים. הרי לא יעזור לפוליטיקאי אם הוא יגיד שהפערים החברתיים הצטמצמו. זה נשמע לא טוב, לא חברתי".
ובכל זאת, לעומת מדינות ה־OECD אין לישראל במה להתגאות.
"גם זה לא נכון. מדד העוני, כמו מדד אי השוויון, מושפע ממאפייני האוכלוסייה - האם היא הומוגנית או לא? באוכלוסייה הטרוגנית כמו זו שבישראל, מתגבר משמעותית הסיכוי לפערים חברתיים גדולים. כלומר, גם אם הייתה פה בדיוק אותה מדיניות כלכלית כמו בשוודיה, הפערים עדיין היו גדולים.
"גורם אחר הוא מספר הילדים, שמשפיע כמובן על ההכנסה לנפש במשק הבית. ב'פורום קהלת' ערכנו תיקון וחישבנו את אי השוויון בהנחה שמספר הילדים שווה לממוצע ה־OECD, ומצאנו שישראל במקום טוב באמצע".
שראל עומד בשנה וחצי האחרונות בראש המחלקה הכלכלית של פורום קהלת, הכוללת שמונה חוקרים צעירים שיושבים במשרדים בגבעת שאול. מטרתו של הפורום, שהוקם על ידי פרופ' משה קופל מאוניברסיטת בר־אילן, היא לקדם את הריבונות, המשילות וחירות הפרט בישראל. בשנים האחרונות הוא מסתמן כמכון מחקר ימני בעל השפעה לא מבוטלת על נבחרי ציבור, כמשקל נגד למכוני מחקר אחרים, הנוטים שמאלה.
לפי תפיסת עולמו של שראל, אפשר להשתמש במשל מעולם הקונדיטוריה כדי להציג את המאבק הכלכלי המתקיים בארץ: הדיון הציבורי שמובילים כלי התקשורת עסוק יותר מדי בשאלת חלוקת העוגה, ופחות בשאלה כיצד מגדילים אותה. ממשלת הימין, הוא אומר, אינה באמת ימנית מהבחינה הכלכלית. ש"ס חרתה על דגלה את הדאגה ל"שקופים" ונחשבת למפלגת שמאל כלכלי, וגם במפלגת כולנו חברי כנסת רבים פועלים לקידום מדיניות שמאל, כמו הגבלת שכר הבכירים ומחירי השכירות.
מעבר להשקפת העולם, שראל מזהיר מהפופוליזם השולט בפוליטיקה הישראלית. זו, לטענתו, נוטה לצעדים שטחיים, קצרי טווח, שקל להראות ולהסביר לציבור הרחב - והמגמה הזו רק מתגברת מאז המחאה החברתית. "כדי להוריד את מחירי הדגים לקראת החג, האוצר החליט לתת פיצוי גדול לחקלאים, במטרה שיסכימו להגדלה משמעותית של הייבוא", הוא מדגים. "אבל הפיצוי הזה בא על חשבון הציבור הרחב. זה ודאי לא מקטין את יוקר המחיה. הרי אם היו מחלקים את הכסף הזה לכלל הציבור, אנשים היו מרוויחים יותר".
במקרה, זמן קצר לפני הריאיון הודיעה ההסתדרות על הצטרפותם של עובדי לשכות התעסוקה למאבקם של בוחני הנהיגה נגד הפרטת מערך הטסטים. בהמשך השבוע הצטרפו לעיצומים גם עובדי משרדי הכלכלה, הבריאות והחקלאות, רשויות האוכלוסין וההגירה ועובדי המכס. מסמך העמדה החדש שפרסמה המחלקה הכלכלית של פורום קהלת עסק בדיוק בנושא הזה - "ארגוני העובדים בישראל: ניתוח כלכלי והמלצות חקיקה".
נראה שלא יכולנו לקבוע יום מתאים יותר לקיים בו את הריאיון, אבל אם תשאלו את שראל, לא יד הגורל תיאמה בין האירועים, אלא יד הסטטיסטיקה. בקרב המדינות המפותחות, הוא אומר, ישראל מובילה במספר השביתות ובעלות שלהן לנפש. שיעור ההתאגדות כאן נמוך יחסית - רק 26 אחוזים מהעובדים חברים בארגון – אבל במגזר הציבורי כוחם של הוועדים עצום, והם יודעים לנצל אותו היטב.
"אנחנו לא מתנגדים באופן עקרוני לייצוג עובדים", שראל מתקצר את העיקרון שבבסיס מסמך העמדה החדש. "במגזר הפרטי יש ארגוני עובדים שפועלים היטב, כי מגבלה טבעית מונעת מהם לגרום נזק גדול מדי למעסיק: כשיש תחרות מול העולם, הוועדים חייבים לשתף פעולה עם ההנהלה ולשמור על יעילות, אחרת החברה תפשוט רגל. במגזר הציבורי זה לא קיים. לעובדים בנמלים, בחברת החשמל ובחברת מקורות אין מגבלות. לא אכפת להם מיעילות, כי בסופו של דבר הפירמה ממומנת בידי משלמי המסים, והיא לעולם לא תפשוט רגל. לכל היותר יעמיקו את המיסוי".
פורום קהלת מציע להתמודד עם כוחם העצום של הוועדים באמצעות הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים, הקמת מוסד בוררות חובה לסכסוכי עבודה, והטלת איסור על שביתות הזדהות - בדיוק כמו אלו שהכריזה ההסתדרות בשבוע שעבר. במדינות מערב אירופה, אומר שראל, הוטלה מגבלה דומה בשנים האחרונות.
משרתי הציבור בגרמניה - חיילים, שוטרים ומורים, המוגדרים כזרוע המבצעת של המדינה - אינם רשאים לשבות. העובדים בשירותים החיוניים בבלגיה מחויבים לספק שירות מינימלי בכל עת, וגם בתקופת שביתה. בשוויץ חלה הגבלה כזו על כלל עובדי הציבור, כולל במשרות ניהול בכירות.
"פוטנציאל הנזק במגזר הציבורי, ובפרט בשירותים החיוניים, הוא עצום", אומר שראל. "העלות של שביתה בחברת החשמל אינה באותו קנה מידה כמו הנזק שנגרם לעובדים שמפסידים את שכרם במהלך השביתה. האיום גדול עד כדי כך שהוועדים החזקים כבר לא צריכים לשבות, מספיק שיגידו שהם אינם מרוצים - והם יקבלו את מה שהם רוצים".
שראל מצטט בהקשר זה את דבריו של פנחס עידן, יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה, בריאיון לגלובס לפני כשנה: "אני מקווה שהפעם יבינו שאין טעם בשביתות, כי בסוף אנחנו מקבלים את מה שמגיע לנו. מה הטעם לריב?"
שראל מודע לכך שהמלצות נייר העמדה שלו הן אתגר פוליטי אדיר, שיצריך עמידה מול התנגדות חריפה של ההסתדרות. "כל ההמלצות שלנו בעייתיות במובן הפוליטי", הוא מודה. "כך גם ההמלצה לשינוי מעמדה של ההסתדרות כאגודה עות'מאנית, שאי אפשר בכלל להתווכח איתה מבחינת השוויון וההוגנות. הסיכוי להעביר את ההצעה הזו נמוך מאוד, כי ההסתדרות מתנגדת בעוצמה לכל מה שמאיים על התקציב ועל הכוח העודף שלה".
אגודה עות'מאנית, מסביר שראל, אינה מחויבת בשקיפות או בדיווח – וזהו מעמדה של ההסתדרות, אף שהכנסותיה עומדות על כחצי מיליארד שקלים בשנה. לעומת זאת, שלושת ארגוני העובדים החדשים - כוח לעובדים, אחדות ומען – הם עמותות רשומות, ומחויבים בדיווח כספי מלא, כולל חשיפת משכורות הבכירים.
לצד העובדה שקשה עד בלתי אפשרי להחליף ייצוג קיים, הפער בדרישות החוק יוצר יתרון עצום להסתדרות על פני ארגוני העובדים החדשים. "אין להסתדרות אינטרס לתת שירות טוב וזול לעובדים, כי אין לה תחרות", אומר שראל.
שורש הבעיה, לשיטתו, מצוי בחוקי העבודה, שקובעים כי די בהסכמתם של שליש מהעובדים כדי לקבוע את הארגון שייצג אותם ולהכריח את חבריהם לשלם דמי ניהול בסך 0.8 אחוזים משכרם, גם אם אינם רוצים בכלל להתאגד. שראל מציע לחייב הסכמה של רוב העובדים, ובמקביל להחזיר לחיים את זכות "החופש מהתאגדות", שתאפשר לעובדים המעוניינים בכך לצאת מהחוזה הקיבוצי ולנהל משא ומתן עצמאי על תנאי העסקתם.
"הטיפול בארגוני העובדים הוא קריטי", טוען שראל. "אם אנחנו רוצים לשפר את רמת החיים בישראל ולהגיע לרמה של מדינות המערב, אנחנו חייבים להגדיל את פריון העבודה – כלומר, להגדיל את התוצר לנפש. אפשר לעשות זאת בשתי דרכים. האחת היא לשפר את החינוך במגזר החרדי. לדור שלם שם אין אפשרות להשתכר בהצלחה בשוק העבודה, והבעיה תלך ותחמיר. זה צעד בעייתי מאוד מבחינה פוליטית, אבל גם אם נצליח לקדם אותו, הוא ישפיע רק בטווח הארוך. בטווח הקצר נשארנו רק עם נושא ועדי העובדים".
שראל מאמין שההתאגדויות במגזר הציבורי גורמות להתרחבות פערי השכר, ועוצרות כל שינוי ארגוני ופיתוח טכנולוגי שיכול לייעל את התפוקה. בחוות הדעת בעניין איגודי העובדים מוצגת כדוגמה השביתה ברכבת ישראל, שפרצה כשהנהלת הרכבת החליטה על שיפוץ המוסך הוותיק בלוד וניוד חלק מהעובדים למוסך בבאר־שבע.
בניגוד לפסיקת בית הדין לעבודה, העובדים השביתו את הרכבת במשך שעות, ביטלו עשרות נסיעות ופגעו בלמעלה מ־25 אלף נוסעים. הסכסוך הסתיים כשההנהלה הסכימה לפצות את עשרות עובדי המוסך ב־5,000 שקלים בשנה ובהחזרי נסיעות מנופחים. לבסוף יצא לפועל המהלך לשיפור היעילות, אבל רק לאחר פגיעה קשה בציבור.
"אין גמישות ניהולית", טוען שראל. "העברה פשוטה של עובד מאגף לאגף היא קשה. גם אם יש טכנולוגיה חדשה שתספק שירות טוב יותר, באיגודי העובדים ימנעו את השימוש בה, אם היא נתפסת כפוגעת בזכויות שלהם. עובד שלא מתאים ולא תורם לפריון - אי אפשר להיפרד ממנו. זה משפיע כמובן גם על המגזר העסקי. אם בנמלים לא עובדים ביעילות ויש שביתות, הייצוא והייבוא נפגעים".
שראל בן 53, נשוי בשנית ואב לארבעה ילדים. את הדוקטורט שלו הגיש באוניברסיטת הרווארד. לאחר מכן עבד בבנק העולמי ובקרן המטבע הבינלאומית, ובמסגרת עבודתו "טייל" במשך שנים בעולם – כולל בתאילנד, בסינגפור, בניו־זילנד ובאוסטרליה. כששב ארצה הצטרף למחלקת המחקר בבנק ישראל, ומשם עבר לאגף המחקר במשרד האוצר. לאחר מכן שכרה אותו קבוצת הראל, שבה כיהן כראש אגף הכלכלה והמחקר.
בתפקידו האחרון לפני שהשתלב בפורום קהלת, היה שראל הכלכלן הראשי במשרד האוצר והממונה על הכנסות המדינה, בתקופת הכהונה הסוערת של יאיר לפיד כשר האוצר. בין השאר התנגד שראל להחלטת הממשלה משנת 2013 על ייצוא 45 אחוזים מהיקף הגז המוערך במאגרי לווייתן ותמר. לדבריו, התועלת הכלכלית שבשמירת הגז לשימוש מקומי גדולה מהתועלת שתתקבל מייצואו. לאחרונה, בדיוני ועדת הכלכלה בנוגע למתווה הגז, התייצב שראל בפני חברי הכנסת וחזר על עמדותיו.
"חשבתי שהאחוז שהממשלה הסכימה לייצא ב־2013 היה גדול מדי", הוא אומר. "הייתי שמח אילו הוא היה משתנה במסגרת המתווה, וחבל שלא עשו זאת. לפי מה שהבנתי, המתווה אפשר את הקדמת הייצוא, אבל לא היה שינוי מהותי בכמות. לשאר הפרטים לא התנגדתי.
"חשוב מאוד להגיע למתווה בהסכמה. תמיד אפשר לחוקק וללכת בכוח, אבל זה מסוכן מבחינה משפטית וגם יוצר עימות עם החברות ושולח אות שלילי למשקיעים זרים. המתווה עצמו נראה הגיוני, אבל אני לא מומחה לעניין התחרות. מובן שכאשר משיגים הסכמה יש ויתורים משני הצדדים, ולכן השאלה היא לא אם המתווה אופטימלי, אלא אם הוא סביר".
למרות הסקפטיות שבה הוא מתייחס לחלקים במתווה, שראל דוחה בתוקף את הטענות על שחיתות ושוחד, שנשמעו מצד חברים במטה מאבק הגז. "אני לא מאמין בתיאוריות הקונספירציה הללו. אני בטוח שיוג'ין קנדל (יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, ומי שנחשב לאדריכל המתווה) באמת ובתמים מאמין ששיעור הייצוא בסדר. זה טוב שיהיה מתווה, כי הייתה אי ודאות מוחלטת, ויזמים לא עשו שום דבר".
שמו של שראל עלה לכותרות לפני שנתיים כשהתפטר באופן דרמטי ממשרד האוצר, על רקע תוכנית מע"מ אפס של לפיד. התוכנית נועדה לסייע לרוכשי דירה ראשונה, אבל שראל התנגד לה בתקיפות. בעת התפטרותו הוא כתב לכלי התקשורת: "הצעד שגוי לדעתי כמעט מכל זווית אפשרית. (...) המקרה הספציפי הנוכחי יוצא דופן בחריפותו ובהשלכות הרוחב שלו, ואינו מאפשר לי כל דרך פעולה סבירה אחרת מלבד התפטרות". היום הוא מסרב לדבר על לפיד ועל הוויכוח ביניהם.
גם תוכניתו של שר האוצר הנוכחי, משה כחלון, לא יוצרת לדעת שראל עתיד ורוד בתחום יוקר הדיור. "מחיר למשתכן" לא תוריד את מחירי הדיור, הוא אומר, ואף עלולה להעלות את הביקוש ובעקבותיו את המחירים. "המדינה בעצם אומרת לציבור: 'יש לנו מבצע - הנחה של 200 אלף שקל לדירה. אם לא תקנו עכשיו, תפספסו'. ברור שעכשיו יותר אנשים ירצו לקנות. מי שחשב לקנות דירה של 100 מ"ר ירצה דירה של 150 מ"ר, ומי שחשב לקנות בפריפריה יעדיף לקנות באזור המרכז. אין בזה שום היגיון ושום צדק חברתי".
שראל מותח ביקורת גם על שיטת ההגרלות שכלולה בתוכנית, וכופה על הזוכים לרכוש דירה במקום שבו, במקרה, זכו בהגרלה. "שר האוצר יודע טוב מהציבור איפה עדיף לגור?", הוא שואל רטורית. "אם מישהו באמת חושב שצדק חברתי זה להקים קזינו ולחלק לציבור כסף, עדיף שיעשה את זה ישירות. אנשים יירשמו להגרלה, ומי שיעלה בגורל יזכה ב־200 אלף שקל. זה לפחות לא יעלה את מחירי הדירות, ואנשים יוכלו להחליט בעצמם מה לעשות עם הכסף".
אם היית היום באוצר, היית מתפטר?
"בהשוואה למע"מ אפס, ל'מחיר למשתכן' יש יתרון אחד עצום: כשיבינו בעתיד שזו תוכנית חסרת היגיון, שמעלה את מחירי הדירות, יוכלו לבטל אותה בלי בעיה. פשוט יפסיקו להוציא מכרזים חדשים. תוכנית מע"מ אפס הייתה גרועה באותה מידה, אבל היא הייתה נמשכת לנצח. ברגע שנתת הטבות מס, אין סיכוי פוליטי לבטל אותן".
לטענת שראל, הפתרונות הבעייתיים חוזרים שוב ושוב בגלל אבחון לא נכון של הבעיה. "במשרד האוצר מספרים שההיצע לא הדביק את הגידול הדמוגרפי, ולכן יש משבר דיור. אבל ההיצע כן הדביק את הדמוגרפיה. אנחנו רואים שגודל הדירה ומספר החדרים למגורים לנפש עלה בכלל הציבור, ובמיוחד בקרב יהודים לא חרדים. אנחנו גרים היום בדירות גדולות, עם יותר חדרים. אי אפשר להגיד שקיים משבר דיור כמו זה שהיה בשנות התשעים, בתקופת העלייה מרוסיה".
ובכל זאת, המחירים מזנקים.
"המחירים הגבוהים נובעים מכך שההיצע לא הדביק את הגידול בביקוש. למה הביקוש גדל כל כך? הסיבה המרכזית היא הריבית הנמוכה. אני לא מאשים את בנק ישראל, אין לו ברירה. אין אינפלציה, יש לחצי דיפלציה, הריבית בעולם נמוכה ואפילו שלילית, והצפי הוא שתישאר נמוכה. לכן הריבית על המשכנתאות נמוכה מאוד. צריך היום לקחת משכנתא גדולה יותר, אבל ההחזר החודשי ירד.
"הסיבה השנייה לכך שמחירי הדירות גבוהים היא מדיניות מס לא הגיונית. יש הטבת מס משמעותית לרכישה, כל עוד מדובר בדירה יחידה. התוצאה היא שהיום כדאי להשקיע בדירה יחידה יותר מבכל דבר אחר. זה פוגע בצמיחה, מעלה את מחירי הדיור, ומי שנהנה מכך הוא בעיקר העשירון העליון. מי שקונה דירה ששווה 3 מיליוני שקלים, מדוע הוא זכאי לפטור מוחלט ממס רכישה? אין בזה היגיון. צריך לקבוע תקרת פטור בגובה מיליון שקלים, למשל".
לפי הגישה שמוביל שראל, צריך להקטין את המעורבות הממשלתית במקומות שהיא אינה חייבת להימצא בהם, וכך להגדיל את חירות הפרט. "אי שוויון הוא בעיה, וצריך לנסות לצמצם אותו - אבל בדרך הנכונה, ובלי לייצר עיוותי שוק גרועים יותר", הוא אומר.
אילו עיוותי שוק עלולים להיווצר?
"פנסיית החובה היא דוגמה טובה: היא פוגעת מאוד בעובדים חלשים ששכרם נמוך. עדי ברנדר מבנק ישראל הוכיח את זה יפה מאוד במחקר שפרסם. כשהעובד צעיר יש לו הוצאות רבות, אבל בגלל הפנסיה הוא נאלץ להסתפק בפחות בצריכה השוטפת שלו".
אבל חלק ניכר מהפנסיה ממומן בידי המעסיק.
"לכאורה. בסופו של דבר אנחנו יודעים שהתוספת מתחלקת בין הצדדים בהתאם לגמישויות ההיצע והביקוש בשוק העבודה. אם היצע העבודה מצומצם יחסית לביקוש – וזה מה שקורה בדרך כלל במקצועות בשכר נמוך - העלות תתגלגל למועסק. ומה העובד מקבל בתמורה? שום דבר.
"אם מצבו הכלכלי השתפר במשך השנים - חבל שהפריש כשהיה צעיר. אם מצבו לא השתפר, הוא מפסיד את השלמת ההכנסה לקשישים שהיה יכול לקבל. הסכומים שיצליח לחסוך בפנסיה לא יהיו גבוהים בהרבה מהסכום הזה".
המאבק הקטן יחסית שמנהלת ההסתדרות בימים אלה למניעת ההפרטה של מערך בוחני הנהיגה, מדגים היטב את גישתו של שראל ביחס לשאלת ההפרטה. מצד אחד אין לו כל בעיה תיאורטית עם הפרטת השירותים הציבוריים, עד כדי הפרטה מלאה של מערכות הרווחה, הבריאות והחינוך, אם המדינה תגלה שגופים פרטיים יוכלו לעשות עבודה טובה באופן יעיל יותר.
"יש בלבול בין מימון של המערכת ובין ניהול שלה", הוא מסביר. "אם הממשלה חושבת שמערך בוחני הנהיגה צריך להיות מפוקח וממומן, אבל שגוף פרטי ינהל אותו טוב יותר ובעלות נמוכה יותר, אי אפשר לפסול זאת מטעמים עקרוניים. זו גישה חסרת בסיס שלא מקדמת שוויון וסיוע לחלשים, אלא מובילה לבזבוז ופגיעה בכלל הציבור. אם רוצים שוויון צריך לדאוג שהמימון יהיה שווה, ולא שכולם יקבלו שירות גרוע".
הוא מודה שלא תמיד המדינה מסוגלת לפקח באופן יעיל על התחומים שהיא מבקשת להפריט. "חברה פרטית יכולה לעשות דברים בתוכה או בחוץ. יש לכך הרבה שיקולים, וענף שלם בכלכלה מנסה לבחון עד כמה קל או קשה לכתוב חוזים מול חברות אחרות, ולוודא שנקבל מה שרצינו. כשאפשר לנסח חוזים ברורים ומדויקים בלי עלויות בדיקה, משתלם להוציא את השירות החוצה.
"לפעמים זה קשה מאוד או עולה הרבה כסף, ואז זה כבר לא משתלם. זה צריך להיות השיקול העיקרי שמנחה את הממשלה. בפועל השיקול הוא איך עוקפים את המעמסה הכבדה של ארגוני העובדים, ואז עלולים להפריט שירותים שקשה לפקח עליהם בצורה טובה".
אבל יש חסרונות גם בהפרטה עצמה. למשל, לעובדים יש זכויות מופחתות ותחושת ניכור כלפי המערכת
"יש פוליטיקאים - כמו יוסי יונה, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון - שמדברים על זה כל זמן. אני לא יודע אם זה מתמימות או בכוונה, אבל הם מטפלים רק בסימפטום. הם מתנגדים להפרטת השירותים החברתיים ולהעסקת עובדי קבלן, אבל לא מטפלים בבעיה - חוסר הגמישות הניהולית והעלות המופרזת בסקטור הציבורי".
הטיפול בסימפטום במקום בבעיה הופך בשנים האחרונות לטעות ישראלית נפוצה, בעיני שראל. דוגמה לכך היא הגבלת שכר הבכירים: בכנסת טענו שיש כשלים בממשל התאגידי של החברות הציבוריות, מה שגורם למשכורות הבכירים להתנפח. עקב כך החליטו להגביל שרירותית את משכורותיהם.
"אולי יש בעיה של שכר גבוה מדי למנהלי חברות פיננסיות. אני לא פוסל את האפשרות הזו", מודה שראל. "אבל אם יש כשלים בממשל התאגידי, אני מניח שיש עוד בעיות שהוא מייצר. חייבים לשפר את המנגנון עצמו, לא לבוא עם נבוט ולהכות בכל הכוח בסימפטום באמצעות רגולציה שרירותית".
אבל האם יש משהו שעובד שכיר יכול לעשות בעבודתו שיצדיק שכר מיליונים?
"מה זאת אומרת? נניח שבנק לאומי ירצה למנות מחר את ביל גייטס או את מארק צוקרברג כמנכ"ל. לא יכול להיות שהערך המוסף שיביאו לחברה יעלה על 2.5 מיליון שקלים? פסילה של האפשרות הזאת, א־פריורית, מעידה על אי הבנה בסיסית בכלכלה ועסקים".
חוק הגבלת שכר הבכירים שולח לדבריו מסר ברור: מדינת ישראל לא מאמינה בשוק החופשי ובתחרות. "הממשלה החליטה שחברות במגזר הציבורי לא יודעות לנהל את עצמן, ושהיא יודעת לעשות זאת טוב יותר. בברית המועצות בשנים 1917־1989 הממשלה קבעה את שכר המנהלים בחברות. אני מניח שזה בדיוק המצב היום בצפון־קוריאה. במדינות המפותחות זה לא קורה. לכן הן מפותחות".
הביוגרפיה המקצועית של שראל מגוונת: גוף בינלאומי מרכזי, המגזר הפרטי, המגזר הציבורי, ועכשיו במגזר השלישי, במסגרת פורום קהלת. האם הוא מתגעגע להשפעה שהייתה לו כבכיר במשרד האוצר? "אין לי אשליות לגבי ההשפעה שלי עכשיו, אבל היא בהחלט קיימת, וייתכן שאף יותר מאשר בתפקידי במשרד האוצר", הוא אומר.
"העבודה בקהלת חשובה מאוד, כי בעצם אין אף אחד אחר שעושה אותה. אין לנו אינטרסים פוליטיים, כלכליים או ממסדיים, ואין לנו כפיפות לגורמים פוליטיים, כך שיש לנו חופש להציג את הדברים באופן שקוף וברור יותר, ומוגבל הרבה פחות".
ניירות העמדה והמחקרים שהפיץ הפורום עד היום עסקו בתחרות בענף האשראי, בחסמי הדיור בישראל ובדרכה של ישראל לשגשוג כלכלי־חברתי, והתקבלו באופן חיובי מאוד. "יש הרבה כלכלנים שחושבים באופן דומה ולא יכולים להתבטא בחופשיות, כי הם עובדים במסגרות שמטילות עליהם מגבלות, במיוחד בנושאים חברתיים־כלכליים", מסביר שראל.
כדוגמה הוא מביא תזכיר חוק שמגדיל את ההטבות למשפחות חד־הוריות, ועבר לאחרונה בוועדת השרים לחקיקה. "זה נושא רגיש, אף אחד לא רוצה לדבר נגד אמהות חד־הוריות - לא במשרד האוצר, לא בבנק ישראל ובטח שלא בעמותות החברתיות. אבל אנחנו יכולים לבחון את הנושא באובייקטיביות ולבדוק אילו תמריצים נוצרים בגלל ההטבות, ומה התוצאות בשטח".
העבודה המחקרית־אקדמית של קהלת יכולה להיראות תלושה מהמציאות הישראלית, אבל לעתים קרובות מכוני מחקר מתווים את המסגרת לדיונים הפוליטיים. למשל, ראו את נושא מס הירושה: ועדת טרכטנברג קבעה כי אין להחיל מס כזה בישראל, אך ח"כ יחימוביץ' הגישה שתי הצעות חוק בנושא בקדנציות הקודמות, וגם שר האוצר כחלון ביקש להחיל מס על ירושות של 10 מיליוני שקלים ומעלה. זה לא הגיע משום מקום: מכון ון־ליר הוציא בשנים האחרונות ניירות עמדה רבים בנושא, ועודד הטלת מס ירושה שרווחיו יופנו להקטנת הפערים החברתיים.
"הם מקדשים את חלוקת העוגה על פני הגדלתה, ושוגים מהותית כשהם לא מעריכים מספיק את השפעת התמריצים", טוען שראל מול עמדות ון־ליר. "מס ירושה יכול לגרום להגירה. מספיק שכמה משפחות עשירות יעזבו את הארץ כדי לשנות משמעותית את ההכנסות הצפויות. אפשר גם לצפות שינויי התנהגות מבחינת ניהול הירושות, מה שיגרום לירידה גדולה בהכנסות הממשלה.
"מניחים שהגמישות של הציבור הרחב היא אפסית; קשה למדוד את הגמישות הזאת, אבל היא לא אפס. במאתיים השנים האחרונות למדנו בכל מיני ניסויים של כלכלה פוליטית, שתמריצים משפיעים. הרבה דברים עלולים להקטין את העוגה".
למדנו גם שאנשים לא פועלים באופן רציונלי.
"גם אם לא תמיד הם פועלים באופן רציונלי, זה לא אומר שרציונליות היא לא קירוב טוב להתנהגות של אנשים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם