מנהיגת היום שאחרי: איילת שקד בדרך לצמרת
שתי נשים עמדו במרכז הוויכוח על מתווה הגז ופסיקת בג"ץ: שלי יחימוביץ, שוויתרה על חלום ההנהגה, ואיילת שקד, שנחישותה וכישוריה מסמנים את דרכה לצמרת
שני האירועים הפוליטיים החשובים בשבועות האחרונים התחוללו כשבמרכזן נשים מנהיגות. הראשון הוא העימות של שרת המשפטים איילת שקד עם שלטון בג"ץ, ובייחוד הנאום האדיר שלה בכנס המשפטנים באילת. השני, שקשור לאותו עימות, הוא טרפוד מתווה הגז שאת הקרדיט עליו לוקחת שלי יחימוביץ'. היא ניצלה את המומנטום, וחגגה השבוע עשור לכניסתה לזירה הפוליטית. ספק אם הייתה חוגגת - ברוב עם, אגב - אם לא הייתה קוצרת את ההישג הזה. "זה לא עניין שתולים גולגלות על החגורה, זה לחצוב באבן", אמרה למאות תומכיה וידידיה שהתכנסו ביום ראשון בערב על הדשא בסמינר הקיבוצים בתל־אביב. החגיגה שם הייתה הפיצוי למחנה שלם על התבוסה לפני שנה בבחירות. זו הייתה חגיגת ניצחון.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- רק דמיינו את רבין במקום גנדי בתחקיר 'עובדה'
- משרד החוץ הישראלי מחרים את תומכי ישראל
- מה לזחאלקה החילוני ולרעיון הדתי של הר הבית?
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
זה לא מקרה ששני אירועים פוליטיים בולטים כל כך מציבים במרכזם שתי נשים, שקד ויחימוביץ'. השתיים הן המנהיגות הבולטות היום בפוליטיקה הישראלית. אחת מהן תושיט ידה אל הכתר בבוא היום, אחרי עידן נתניהו. ולא קשה לנחש מי זאת.
בעוד שציפי לבני מדשדשת בסנגוריה עלובה וקלישאתית על מערכת המשפט - איילת שקד מגלמת תעוזה ואומץ לאבחן את הבעיות האמיתיות של הדמוקרטיה הישראלית, ולנסות לפתור אותן. היא ניחנה בצניעות, שקט נפשי, שליטה עצמית, שיקול דעת. וכן, הרבה שכל. הופעתה נאה ומרשימה, לא מלאכותית, טבעית, ללא עיסוק ביופייה.
יחימוביץ' ויתרה ככל הנראה על ריצה להנהגה לאומית. היא לא מתנהגת כמי שבונה את עצמה לתפקיד ראש הממשלה. אחרת הייתה מקפידה לבנות לעצמה פרופיל בינלאומי, ויוצרת קשרים עם מנהיגים באירופה, באמריקה ובעולם הערבי. היא כן בונה קשרים אמיצים עם יריבים פוליטיים מבית. אגב, זה ייחודה. בערב הגדול שלה בסמינר הקיבוצים כיבדו אותה בהופעתם אנשי ימין כמו גלעד ארדן, הקונסול המיועד דני דיין, נשיא המדינה ריבלין שאהוב עליה מאוד, ח"כ מיקי זהר ואחרים.
אני בטוח שאנשי הימין שהשתתפו באירוע לא רק שהרגישו נוח, הם נשמו לרווחה. אף אחד לא התנפל עליהם בתביעה להטיל עוד כתר על חירבת אל־לאג'יאין, איש לא תבע מהם לשבח את החייל היורה, אף אחד לא דרש תוספת תקציב, ואף חתן בר־מצווה לא חיכה לנשיקה. במקום מופלטות הייתה קצת בירה מהחבית, נחשי גומי ובוטנים מקולפים, ירחם השם. ושלי יודעת לבשל. אבל קצת קשה להכין סושי לאלף איש.
אני מציין את שתי הנשים המנהיגות, כי לידן יש לא מעט פוליטיקאים גברים שאחריות לאומית ודאגה לחברה ולכלכלה, ואפילו לביטחון ישראל - מהם והלאה. רק מניפולציות, התחמקויות, כסת"ח ופחדנות. צמד החמקנים הבולטים ביותר, לדעת גורמים בכירים בממשלה, הם שני חברי הקואליציה - יואב גלנט, שר השיכון, וחיים כץ, שר הרווחה.
כשאתה רואה את חמקנותו חסרת הבושה של גלנט מהנושא הביטחוני־כלכלי המרכזי של מדינת ישראל בימינו, אתה עלול לשאול את עצמך שאלה קשה: זהו הגנרל שרצה להתמנות לרמטכ"ל צבא הגנה לישראל? בפעם הראשונה אני מתחיל לחשוב שהתחקיר של קלמן ליבסקינד על החלקות של גלנט עשה שירות טוב ומועיל לעם ישראל. מתברר שגלנט הצליח לרדת מהרדאר הציבורי, למרות שהוא אחד משניים או שלושה ח"כים שיכולים להביא לאישור החקיקה הדרושה למתווה הגז, וכמובן עלולים גם לתקוע אותו בנקודה הקריטית שבג"ץ קבע בהחלטתו השגויה.
אם שני פוליטיקאים כאלה מתחמקים מהכרעה, אין להם למעשה זכות לשמש בתפקידיהם. לא מדובר בהחלטה מצפונית אישית, אלא בבריחה ציבורית־פוליטית פחדנית. גלנט יודע שאם התקשורת לא מציקה לו בענייני עברו הנדל"ני וכהונתו כשר השיכון, סימן שאם ימרה את הקו המפלגתי ויתמוך במתווה הגז ישחטו אותו. אבל אומץ לב אזרחי־ציבורי הוא כנראה מצרך יקר יותר מאומץ לב קרבי.
דווקא נשים אחרות, יריבותיה הפוליטיות, הן שתקפו את איילת שקד על נאומה באילת בבוטות גדולה יותר מכל גורם אחר. אם אצל אהרן ברק זה הסתכם ב"אוי", יחימוביץ כינתה את דבריה המדויקים והמתונים של שקד "אלימות" - לא פחות. אצל ציפי לבני זו הייתה "נעיצת חרב". טוב, חרב זה לפחות מכובד יותר מסכין או פגיון, מילים בעלות קונוטציה גרמנית כלשהי, או אפילו ערבית רחמנא ליצלן.
שקד שונה מאוד גם מלבני וגם מיחימוביץ', והיא שונה מאוד גם מנפתלי בנט ובוז'י הרצוג. ההבדל העיקרי הוא בכך שהיא לא עוסקת בחנופה. אין לה צורך לחפות על משהו. הרצוג מתגלה שוב ושוב בחולשתו דווקא כאשר הוא משתמש בהתבטאויות גסות ותוקפניות, בניסיון שקוף לשוות לעצמו חזות בריונית ברמת הרחוב. לבני בפירוש מתאמצת למצוא חן בעיני השמאל שמגן על בסיס כוחו - בית המשפט העליון, כאילו אין הבדל בין 'השופט' לשלטון החוק. היא גם נוהגת לתת דרור ללשונה, כמו בהופעותיה במערכת הבחירות לפני יותר משנה. תגובות בטן לכאורה, שאמורות להלהיב את המרכז הרדיקלי של רמת השרון.
שקד עניינית ונחרצת. פרגמטיסטית ביכולת שלה לעבוד עם יריבים רעיוניים, אפילו עם אהרן ברק. בזה היא דומה ליחימוביץ'. בהבדלי טונים, גם למירי רגב יש את זה. מלבד ראש הממשלה נתניהו, שמוביל את הגל החדש שבו הימין מתחיל סוף סוף לשלוט, איילת שקד היא השרה היחידה שמתפקדת הרבה יותר טוב ממה שציפו ממנה.
בוודאי בהשוואה לאלה שמתפקדים פחות טוב מהמצופה מהם. היה חשש שחסר לה הידע הרוחבי והמעמיק הנדרש לשרת משפטים. אבל היא פורחת בתפקיד, מתחזקת מעימות לאתגר וממשבר קואליציוני למשבר מדיני. היא הצליחה להעביר את מנדלבליט כמו דבשת בקוף המחט, היא עושה עבודה שקטה בנושא המשפטי של ההתנחלויות, היא תעביר ארבעה שופטים עליונים בשנה הבאה, והיא מגלה יכולת לטפח קשרים בינלאומיים מועילים במאבק נגד ה־BDS.
הבעיות היחידות שיש לה הן פלטפורמה פוליטית חלשה ופוליטיקאים גברים. מהבית היהודי אף אחד לא יגיע לראשות הממשלה, בייחוד כשלרגל שלו קשור סנדל פלדה חשמלי ושמו סמוטריץ'. הגברים שבחבורה - מהימין, מהתקשורת, מהצבא והשד יודע מאיפה עוד - יעשו הכול כדי לעצור אותה. מה גם שהם תמיד רוצים, והיא מחכה לדין התנועה. אין לה טון מחנך של גננת. זו אחת הסיבות לאהדה שהיא מעוררת. בליכוד מוכנים להציע לה את הפלטפורמה הפוליטית.
ועוד יריבות צפויה בעתיד: הגרציות הפמיניסטיות. אלה יכריזו כי "למען השלום" עדיף שוביניסט, מאצ'ואיסט וגם פשיסט וציוניסט על פני אישה, מוכשרת ככל שתהיה. בעניין הזה יהיו לפמיניסטיות הרבה בעלי ברית בקרב "רבני הציונות הדתית". אלה יאמרו שמוטב ראש ממשלה עם זקן, שתומך ב'שלום' אך מתנגד לנישואי הומואים.
אקו"ם