התחקיר על גנדי: למה להעיר מתים? כי אין ברירה
עצם העובדה ששמו של אדם שהטריד מינית עלול להיות מוכתם אפילו אחרי מותו, אפילו כשהוא במעמד כמעט מיתולוגי - היא לבדה יכולה אולי למנוע כמה מקרים עתידיים
יחסית לאדם שתלויות נגדו כמה עדויות על אונס והטרדה, חלקים נרחבים בציבור מסרבים בכל תוקף למתוח ביקורת על רחבעם זאבי המנוח. זה מקומם אבל מובן. קשה לגעת בסמל שעל מורשתו ודמותו התחנכו רבים. האינסטינקט הראשוני הוא לומר "נו, אבל בשביל מה זה היה טוב עכשיו". למה להעיר מתים.הרי אנחנו רואים מה קורה כל יום סביבנו. חברי כנסת, שרים, אנשי עסקים ותקשורת בכירים. נדמה שהיום, בעידן הסמארטפונים והרשת, נפרצו כל הגבולות המוסריים, ומעבר למריבות ימין ושמאל (למה זה תמיד מגיע להתכתשות פוליטית, אגב? באמת צריך להשתייך למחנה כזה או אחר כדי להתנגד לתקיפות מיניות?) נשאר רק להתרפק על העבר, על זמנים שבהם לבכירי הציבור היו כבוד ויושרה של ממש. למה גם את זכרונות העבר הנעימים האלה מתעקשים לקחת לנו, תחקירי הטלוויזיה הנודניקיים האלה, שואל את עצמו הצופה הממוצע. למי זה מועיל?
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- רק דמיינו את רבין במקום גנדי בתחקיר עובדה
- הגיע הזמן שארגוני הימין יעסקו בדו קיום
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רחבעם זאבי. ''צריך להוקיע גם את מקרי העבר, אלו שכביכול חלה עליהם התיישנות''.
צילום: אריק סולטן
כשאנחנו מסתכלים על הסמלים של פעם, מנהיגים בשיעור קומה, מול הדור החדש שנתפס חדשות לבקרים בשחיתויות והונאות ויורק את הדמגוגיה הזולה שלו בפייסבוק בחסות ילדים מחוצ'קנים בני 16 שעושים לו את הניו-מדיה, קל לחשוב שתור הזהב כבר מזמן מאחורינו.
הרי לא נייצר יותר בן-גוריונים חדשים, או רבינים או גנדים, שהיו טהורים וצנועים, מופת למנהיגות אצילית ושקטה שכלום לא יכול לגעת בה. ואם אי אפשר להיות כמו המודלים המושלמים והבלתי מושגים האלה, למה לנסות בכלל? בואו פשוט נשעט לכיוון עמדה בכירה ככל האפשר, נעשה את הקופה הפרטית שלנו ונקווה שלא יתפסו אותנו בדרך.
אבל הנה, גם נפילי העבר היו בני אדם, מסתבר. בני אדם עם חולשות מטורפות, שלא לומר חטאים ועבירות של ממש. צריך לדעת את זה, גם בדיעבד, גם שנים אחר כך, ולהזכיר לעצמנו שכולנו אנושיים, וערכים הם לא נחלתו הבלעדית של דור הברזל שהקים את המדינה. זה משהו שצריך להילחם עליו כאן ועכשיו, יום יום ושעה שעה.
אפילו לא צריך לקרוא לזה בשם מפוצץ כמו "ערכים"; זו בסך הכל המציאות הפשוטה והבסיסית שהיינו רוצים לחיות בה ולאחל אותה לילדים ולנכדים שלנו, בין אם אנחנו חילונים משינקין או חרדים ממאה שערים. אדם באשר הוא צריך להיות מסוגל לנוע בחופשיות בלי לפחד שישלחו אליו ידיים נגד רצונו.
בתקופתו של גנדי הטרדות היו כמעט נורמה של ממש וקל היה להעלים עין מכל מקרה כזה. לנו היום כבר יש את היכולת והחובה המוסרית לא לשתוק. יש לנו אינטרנט. יש את ההבנה שהאשם הוא התוקף בלבד, לא הקורבן. יש לנו יכולת אמיתית לתקן את הנורמה המעוותת הזאת, להבהיר שהיום זה לא משהו שיעבור בשתיקה.
כדי לעשות את זה, מה לעשות, צריך להוקיע גם את מקרי העבר, אלו שכביכול חלה עליהם התיישנות. למה כביכול? כי עבור קורבנות של תקיפה והטרדה מינית אין דבר כזה התיישנות. גם העובדה שהתוקף מת לא מקלה.
לא יוצא לאף אחת מן הנשים הללו שום רווח אישי מלפתוח שוב את הסיפור. גנדי מת כבר שנים. אין שום קידום שמחכה לו באופק. הוא לא יתפטר בבושת פנים מאף מפלגה. אבל עצם העובדה שהיותך מטריד מינית יכולה להכתים את שמך אפילו אחרי מותך, אפילו כשאתה במעמד כמעט מיתולוגי, היא לבדה יכולה אולי למנוע כמה מקרים עתידיים.
צריך לדבר על זה בקול רם, לחשוף ברגע שנודע על המקרים האלה. לא לקבור אותם יחד עם המת. זה ההבדל בין האישה או הגבר הבאים שיתלוננו כשמישהו יתקוף אותם מינית, ובין אלו שישתקו ויקברו את עצמם בבושה, רק כי התוקף שלהם היה איש חשוב מדי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם