צעד ראשון במלחמה בטרור: תגידו "אסלאם"
הירי באורלנדו מלמד שחייבים לסמן אנשים שמהווים סיכון, בדגש על האסלאם הרדיקלי. אלא שלשם כך צריך לקרוא לילד בשמו ואת זה דורשי הגבלת החירות משמאל לא מוכנים לעשות. זה מחיר שהם לא מוכנים לשלם. מוזר, כי הם אוהבים לסמן אנשים. מתנחלים, למשל
אובמה אובמה אובמה. האיש והתנועה שמסמלים יותר מכול את הפוליטיקה של הזהויות. לכולם יש זהויות. אובמה הוא הנשיא השחור הראשון. הילארי (בשאיפה, שלהם) תהיה הנשיאה האישה הראשונה. הסנטורית אליזבת וורן היא 1/32 משבט הצ'רוקי (לטענתה). הקורבנות האומללים במועדון באורלנדו היו בני הקהילה הגאה, כפי שציין אובמה בנאומו העייף.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אני מרגיש כאילו ניצלתי בעצמי מהתופת באורלנדו
- רוצים סקס? מרד טובלות לביטול חוק המקוואות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רק לאחד אין זהות. לרוצח. הוא רק אדם קיצוני "מלא שנאה". אין לו שייכות אתנית או דתית. הוא רק "נגד" משהו. הוא לא "בעד" שום דבר. הוא בובת קן של אלימות. כולם חלק מ"כלל" פרוגרסיבי הגדול מהם – מלבדו.
סליחה, יש כן תופעה אחת גדולה יותר שהוא חלק ממנה: "ירי המוני". לא משנים המניעים, לא משנה הרקע, לא משנה המטרה. הזהות מצטמצמת כולה לרגע הלחיצה על ההדק. איך אומר ערד ניר? אמא זו אמא זו אמא, ירי המוני הוא ירי המוני הוא ירי המוני.
נכון שבארה"ב קל מדי לקנות נשק מסוכן מדי. קל עד כדי טירוף. האירוע באורלנדו הוכיח זאת שוב. איך ייתכן שאדם עם רקע משפחתי של תמיכה בטליבאן, שהיה במעקב ה-FBI ועמד בקשרים עם מגוון פעילי טרור ואף נסע שתי נסיעות חשודות לסעודיה – איך ייתכן שאדם כזה מקבל את הגישה לנשק בכלל ועוד נשק אוטומטי? אצלנו בישראל, עם חוקי הנשק הקשוחים שלנו זה לא היה קורה!
כמובן שזה קרה, רק לפני מספר חודשים עם נשאת מלחם שיצא למסע הרג בתל אביב עם נשק חוקי למהדרין שמשום מה היה ברשות משפחתו, למרות כל האורות האדומים הפליליים והלאומניים הבוהקים. אגב האם נמצאו האחראים מקרב הרשויות למחדל החזרת הנשק למשפחה שאחד מבניה ישב בכלא על ניסיון חטיפת נשק מחייל? מישהו שילם את המחיר? כמובן שלא.
נכון שנשק בלתי חוקי תמיד אפשר לקנות – אבל זה יקר, מסובך וחושף אותך לרשויות החוק. נכון שבהיעדר נשק חם איסלמיסט מוסת ירצח עם סכין, אבן, גרזן, קולפן או כל מה שבא ליד – אבל בכלים אלו קשה להגיע למרחץ דמים כפי שראינו באורלנדו.
השיח האמריקאי מתבצר בשתי עמדות שנתפסות כמענה לאיום: צריך לפעול נגד אחזקת נשק אם אתה בשמאל, וצריך לפעול נגד האסלאם הרדיקלי אם אתה בימין. אלו אינן שתי עמדות דיכוטומיות. הן אינן בסתירה אחת לשנייה. צריך לעשות את שני הדברים.
האסלאם הרדיקלי ניזון ומשגשג מהחירויות במערב כמו עוף אוכל נבלות. הוא משגשג הודות למדינת הרווחה האירופית, לחופש התנועה והכניסה, לטכנולוגיה. הוא משגשג בזכות חופש ההתאגדות והדת ושלטון החוק האמריקאים – וכן, הוא מנצל גם את חוקי הנשק המתירניים שם.
החירות היא סם החיים של האסלאם הקיצוני. מצב הצבירה האוטופי שלו הוא הרי מדינות כושלות – אנרכיות כמו סוריה, עיראק תימן וסומליה. שם הוא במיטבו. הוא במרעו תחת מגפיהם של דיקטטורים. המערב הפרוגרסיבי הוא במקום טוב באמצע, עם נטייה לכיוון האנרכיה ולכן הוא כר פורה כל כך עבור ארגונים כמו דאעש.
אם החירות היא סם החיים של האסלאם הרדיקלי הרי שאין מנוס מלהגבילה. גם את החופש להחזיק נשק כאקסיומה, גם את החופש להגר כאקסיומה. השמאל לא יכול להתקומם – על חופש הביטוי למשל הוא כבר ויתר בפאריז. הימין גם לא יכול להתקומם – על הזכות לפרטיות הוא ויתר בחוק הפטריוט. ברור לשני הצדדים שיש לבצע התאמות בתחום חירות הפרט כדי להגן על הציביליזציה המערבית החופשית.
חייבים לסמן אנשים שמהווים סיכון. אנשים עם עבר פלילי, עבר של אלימות במשפחה וגם עבר של חברות בקבוצות קיצוניות – בדגש על האסלאם הרדיקלי. אלא שעל מנת לסמן צריך דבר ראשון לקרוא לילד בשמו ואת זה דורשי הגבלת החירות משמאל לא מוכנים לעשות. זה מחיר שהם לא מוכנים לשלם וזה מוזר – כי בדרך כלל הם נורא אוהבים לסמן אנשים. מתנחלים, למשל.
אקו"ם