להט"בים דתיים צאו מהארון - מוכנים לקבל אותנו
הלהט"ביות היא פגם עבור רבים מבני משפחתנו, פגם שמלווה בבושה גדולה. לכן הנכונות של רבני 'בית הלל' לקבל אותנו היא בשורה גדולה שמחייבת אותנו להשתלב בשיח ובזרם האורתודוקסי בכל מקום בארץ. לא עוד לחיות בארון, הגיע הזמן להיות בני חורין
ביום ראשון שעבר, ראש חודש ניסן, התכנסו ברעננה רבני הארגון האורתודוקסי ״בית הלל״ לערב מיוחד שכותרתו הייתה: ״הכלה והלכה - יחס הקהילה הדתית לחד מיניים״. בדיון הוצג מסמך הבנות ובו תביעה לשילובם של חד מיניים בקהילה הדתית. זה נכון שהמסמך לא חף מטעויות והוא עדיין מדיר מתוכו את הטרנסג׳נדרים הדתיים ותתפלאו, יש לא מעט, ואת ההכרה במשפחות חד מיניות, אך עדיין מדובר על תחילתה של רפורמה, הגם שהיא נמצאת בחיתוליה.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- פולט בלי מסננת: כשהרצוג החליט להיות טראמפ
- הגיע הזמן שהימין יפגין נגד הממשלה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פסקה אחת מאוד חשובה מתוך המסמך של הרב מאיר נהוראי - יו״ר רבני בית הלל, הביאה אותי לכתוב את הטור הזה: "זה אינו סוד שמי שגילה שהוא הומו או מי שגילתה שהיא לסבית הרגישו מנוכרים ומנותקים מהקהילה הדתית. זה אינו סוד שאנחנו העדפנו להתעלם ולא לדון בסוגיה זו. זה היה מחוץ לתחום. הגיעה העת לדון באומץ וביושר כיצד ניתן לשלבם בתוך הקהילה. ההצלחה לכך תלויה בשני הצדדים גם יחד. גם בחשיבה בתוך מסגרת הקהילה וגם מצד הלהט"בים. מדובר בתהליך ולא בפתרונות קסם – היום באנו לפתוח את השיח".
על פי הרב נהוראי דרושים שניים לריקוד הטנגו הזה ואני לגמרי מסכים איתו. היציאה מהארון היא צעד חשוב והכרחי על מנת שנוכל להוציא את הרפורמה החשובה הזו מן הכוח אל הפועל. אין צורך להסביר את הקושי העצום והסבל האינסופי שנגזר עלינו לגדול כהומואים או לסביות, קל וחומר כשגדלים בסביבה דתית ונמצאים במסגרת דתית שכפופה לתכתיבים חברתיים מאוד נוקשים.
החברה הדתית מאופיינת בחיים קהילתיים סגורים שבהם לסביבה יש השפעה עצומה על הלך הרוח ועל הפרהסיה שלנו. גילוי הזהות המינית גורם לטלטלה עצומה ובעיקר לפחד היסטרי של מה יגידו ואיך יקבלו. הכתם הלהט"בי לא יורד במים ולא נשטף באסלה עם מחללי השבת, הנואפים והמלווים בריבית. הלהט"ביות היא פגם עבור רבים מבני משפחתנו, פגם שמלווה בבושה גדולה.
אבל הרצון שלנו כלהט"בים דתיים באשר אנחנו, להישאר דתיים ולא להשיל מעלינו את כל התרבות, המסורת והאמונה שלתוכה נולדנו ולאורה חונכנו, היא דווקא בשורה גדולה עבור הורינו, קהילתנו ובעיקר עבור הדור הבא - להט"בים וסטרייטים כאחד, שהלא כבר אמרנו שצריך שניים לריקוד הזה והצעדים הראשונים שנרקמים עכשיו יהפכו במהרה למחול יהודי אורתודוקסי נפלא בעשורים הבאים.
ואיך זה יקרה? רק על ידי שילוב בקהילה, שהוא המפתח לשינוי. לא יצירת קהילה נבדלת אלא סינתזה של להט"בים וסטרייטים בבתי הכנסת, בתנועות הנוער ובמסגרות החינוכיות. אל לנו להסתגר בדלת אמותינו ולהתבדל. מצעדיי גאווה הם חשובים ומבורכים, וחובה עלינו לחגוג אחת לשנה את יום חגה של קהילתנו, אך אין הדבר מחייב אותנו לחיות בגטאות.
לא עוד להתחבא בארון, אלא לצאת ולומר בקול גלוי ובלי חשש - אנחנו כאן. בדיוק כשם שעשינו בקמפיין החשוב ״הפנים שלנו״ שרץ במרחבי הרשת כאשר כל אחד מיתנו קיבל פנים ושם - תמונה וסיפור, ללא צללית וללא בושה.
אני יכול לומר בריש גלי ובלי חשש שזכות גדולה היא לי לחיות בקרב חבריי הדתיים הסטרייטים והקהילה הדתית הסטרייטית שמקיפה אותי. הקבלה של כל אחד מאתנו בחברה הדתית ההטרוסקסואלית תגיע כאשר נצליח לקבל את עצמינו קבלה מלאה, ככל שהדבר נשמע כמו קלישאה. אין מנוס, כדי שהרבנים וקהילותיהם יוכלו להכיל אותנו כפי שהם מבקשים, אנחנו צריכים לספר להם על אודותינו.
הגדיל לעשות הרב בני לאו אחרי הרצח של שירה בנקי ז״ל במצעד הגאווה האחרון בירושלים, אשר אמר בקול רם וצלול ומבלי לחשוש את המשפט המכונן: ״לאף אחד אסור לגור בארון. ארון זה מוות״.
וכעת, האתגר שרבני בית הלל זרקו לנו מחייב אותנו להשתלב בשיח ובזרם האורתודוקסי בכל מקום בארץ. לא רק בנישות החמימות והבטוחות של ירושלים ות״א, אלא גם בעריי ובישוביי הפריפריה, ובעצם בכל מקום בעצם שבו מצויה קהילה דתית.
אני קורא לכל חבריי הדתיים (ובכלל) אשר נמצאים בשלב מתקדם בחייהם האישים ושעדיין מצויים בארון, לנצל את המומנטום. הרבנים הנהדרים של בית הלל זרקו לנו כפפה, אבל כדי אבל כדי שכל הטוב הזה יקרה והאוטופיה של חיי קהילה דתיים שבתוכם גם הקהילה הלט"בית תופסת מקום תוכל להתגשם - אנחנו צריכים לקחת אותה. לחשוף את עצמינו ואת זהותנו ללא פחד. אין זאת קריאה חלילה לאאוטינג המוני. לא כל אחד בשל לכך, אך מי שכן - שלא יהסס.
אנו מצויים בעיצומו של חודש ניסן הלא הוא חודש הגאולה וחג הפסח שבפתח, זהו זמן מיוחד שבו אנו זוכים להיות שוב בני חורין. השנה יותר מתמיד, אפשר לחוש את תחושת החירות גם ביחס לזהות המינית שלנו.
אקו"ם