יש להפריד בדרך כלכלית בין חמאס והעזתים
הפיגוע בצומת פת החזיר את הירושלמים למראות העבר, המפגינים בעד החייל היורה לא מתעניינים בשיקולי הצלת חיים, והרצוג מאבד עשתונות ומשמיע אמירות עלובות
העורך ביקש טור חגיגי לפסח, אבל נאלצתי להשיב בשלילה. איך אפשר לכתוב טור שמח ואביבי בשבוע שבו מתפוצץ אוטובוס בירושלים; מנהרת טרור נחשפת ליד יישובי עוטף עזה; עצרת תמיכה בחייל היורה אלאור אזריה מתקיימת בכיכר רבין, אחרי שהפרקליטות הצבאית מאשימה אותו בהריגה; שני טרוריסטים יהודים מורשעים בדין; יו"ר מפלגת העבודה והאופוזיציה נחקר באזהרה, הופך לחשוד בעברות פליליות ועל הדרך משחרר אמירות עלובות על הערבים; והשופטת הילה גרסטל נוטשת בזעם את תפקיד נציבת הביקורת על הפרקליטות, אחרי שביתה של מאות פרקליטים בשירות המדינה שחרדים מביקורת או מהשד יודע מה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ליכודניקים, אראל מרגלית חושב שאם עדר פרימיטיבים
- להט"בים דתיים צאו מהארון - מוכנים לקבל אותנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הפיגוע בירושלים היה עצוב במיוחד. ירושלמים כמוני, שעברו מקרוב וסיקרו את האינתיפאדה הראשונה והשנייה, לא רצו לחזור לימי האימה ההם עם מחבלים שמתאבדים באוטובוסים ובמסעדות. טעינו אולי לחשוב שזה נגמר. בשבוע שעבר שמעתי קצין צה"ל בכיר ביהודה ושומרון מונה בנחרצות את הסיבות לדעיכה בגל הטרור הנוכחי. הרשות הפלסטינית שאותה אוהבים להשמיץ מסכלת 40 אחוז מפיגועי הטרור, אמר הקצין.
הפלסטינים, הוא הוסיף, לא מתגעגעים לימי מבצע 'חומת מגן' שיצא לדרך אחרי הפיגוע במלון 'פארק' בליל הסדר 2002. הקצין דיבר גם על המצב הכלכלי הקשה בשטחים שמעורר תסיסה ושהייה בלתי־חוקית בישראל, וחזר על הצורך בתהליך מדיני.
ביום שני בא הפיגוע שהזכיר נשכחות. חזרנו למראות המוכרים: שלדת אוטובוס מפויחת ופצועים שמוטלים על הקרקע. מיד אחרי הפיצוץ עלתה אפשרות שמדובר בכשל טכני והדבר עורר תקוות, עד שהתבררו הפרטים האמיתיים.
הפוליטיקאים, כדרכם, מיהרו לעשות פריימריז מהאסון, לבוא חשבון, ולפרסם הודעות וקלישאות שהכינו מראש לעת מעשי טרור. ח"כ יואב קיש מהליכוד, למשל, קרא בהודעה שפרסם לצאת לפעולה רחבה נגד הטרור, קבע ש"לא יזיזו אותנו מכאן, אחת ולתמיד", ושלח את תנחומיו למשפחות (!) הנרצחים, למרות שאיש לא נרצח, תודה לאל.
השבוע היה מי שקשר בין האירוע בירושלים לגילוי מנהרת הטרור. כאילו חמאס אמר: תפסתם אותנו כאן, תחטפו שם. שטויות. חמאס לא מעכב הזדמנויות לבצע פיגועים. מי שניזון מאידיאולוגיה דתית רצחנית הוא לא בר־שיח אמיתי, לצערי, ובמקרה הטוב אפשר להגיע איתו להסכם על הפסקת אש ארוכה. הסיבוב הבא בעזה, מסכימים כולם, הוא רק שאלה של עיתוי, ולכן טוב שיצאנו משם ושאנחנו לא צריכים להגן גם על נצרים וכפר־דרום. ולמי שטוען כי לפני ההתנתקות לא היו רקטות מעזה, נזכיר שאריאל שרון היה שומע את הנפילות וסופר את הקסאמים מתוך חוות שקמים שלו, לא רחוק משדרות, הרבה לפני הנסיגה.
מה עושים? ח"כ עפר שלח מיש עתיד, שבספרו המדובר 'האומץ לנצח' מתריע מכישלון נוסף בעזה, הציע השבוע להפריד בדרך כלכלית בין שלטון חמאס והאוכלוסייה. בעזה יש בעיית מים קשה, גם בגלל המצרים שחופרים שם מנהרות חיץ משלהם ומציפים אותן במי ים. שלח מציע שישראל תספק את תצרוכת המים המתוקים לעזה ממתקן ההתפלה באשדוד. כך נבנה תלות, נצמצם את הייאוש ונתקע טריז בין האוכלוסייה הצמאה ובין חמאס. הנה רעיון מחוץ לקופסה הצבאית, שראוי לעיון.
המחבל שפוצץ את האוטובוס בירושלים מת כעבור יומיים בבית החולים 'שערי צדק' שבו טופל. איש לא ניסה לחסל אותו כי הוא כבר לא סיכן איש. להפך. אולי הייתה בידיו אינפורמציה שתציל חיי אחרים. מאותן סיבות אסור היה לירות במחבל שהיה מוטל על הכביש בחברון. אבל את אלפי האנשים שהגיעו למפגן התמיכה בכיכר רבין זה לא עניין.
שר ביטחון ורמטכ"ל שמוקיעים את מעשה החייל שפגע בערכים, ופרקליט צבאי ראשי שמשוכנע כי הייתה פה הריגה מקוממים את המפגינים. כמה מהם נקטו אלימות מילולית מבחילה נגד העיתונאים. השלטים בכיכר קבעו ש"החייל הוא של כולנו". זו טעות. צה"ל הוא של כולנו, והחייל בייש את צה"ל ואיים להפוך אותו מצבא מוסרי לצבא בהמי. זה כל העניין.
הפוליטיקאים מהימין לא הגיעו לכיכר, למזלנו, כי הבינו שהם עלולים לחטוף ביקורת ולהזיק לחייל היורה עצמו. אפילו אביגדור ליברמן, שהצטרף באופן שערורייתי להפגנה מול בית הדין הצבאי, הדיר את רגליו מהכיכר. את ההשפעה הפעילו הפוליטיקאים בדרכים אחרות.
ראש הממשלה נתניהו, שנהג באירוע הזה בדרך טיפוסית - יצא נגד החייל, הבין שהציבור חושב ההפך, חזר בו והתקשר לבני המשפחה - נוקט עכשיו דרך חדשה. נתניהו מצהיר, ובעצם דורש, כי "בחינת האירוע בחברון תיעשה בשיקול דעת ובאחריות, ובהכירי את מערכת המשפט הצבאית אני בטוח שבית הדין יתחשב בכל נסיבות המקרה. גם כאשר חייל טועה אני מקווה שתימצא הדרך לאזן בין המעשה ובין ההקשר הכולל של האירועים", מסכם נתניהו. במילים פשוטות: "תשלחו כבר את החייל הזה הביתה, קיבינימט".
ראש הממשלה נתניהו אומר בסך הכול את מה שהוא חושב כדי לשמור על הבסיס הפוליטי שלו. זה ההבדל בינו ובין יו"ר האופוזיציה הרצוג. אני בטוח שהרצוג לא שונא ערבים. אבל הוא רוצה להראות שהוא אחלה גבר, ולכן תובע מאנשיו שלא יראו שהם אוהבים את הערבים, כי צריך לאסוף קולות גם בימין. זו אנטי־מנהיגות. הרצוג נגרר אחרי ההמון במקום להוביל אותו. לפעמים זה נראה כמו איבוד עשתונות. הרצוג הולך ושוקע בבוץ הפוליטי, ואולי גם הפלילי. החברים אמנם מעודדים וזורקים לו חבל, אבל ביד השנייה מחפשים את הכיסא המתפנה שלו.
ביום ראשון נחקר הרצוג במשטרה במשך שש שעות. בערב הוא הופיע בטקס הרמת כוסית של אנשי ההסתדרות, והציע לחבריו בצמרת העבודה להירגע. בערב הגיע לחתונה של יאיר מייזליש בקיבוץ עינת. הוא עובד עם האב, שאול מייזליש, על ביוגרפיה באנגלית של סבו, הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל. הייתי מציע לו להתעסק רק בפרויקט הזה, כי כל הופעה פומבית מסבכת אותו יותר. שיצא לחופשה, יעבוד על התיק הפלילי שנדבק בו, וייתן גיחות ליחידה להב 433 אם צריך. הכול ממילא תלוי בגורל התיק. אם ייסגר לחלוטין, הרצוג יוכל לשרוד. אם לא, שום קריאה נגד אוהבי הערבים ובכלל לא תעזור לו.
מילה אחרונה על השופטת הילה גרסטל, נציבת הביקורת על הפרקליטות שהתפטרה השבוע. איך שלא מסובבים את הגלגל, בסיפור הזה גרסטל היא התם והפרקליטות היא הרשע. האחת רוצה לבקר, והשנייה בורחת מבשורה רעה. המסע האגרסיבי של הפרקליטים נגד גרסטל עבד והיא הלכה הביתה, אבל המסרים שניסו להעביר לא נקלטו. גם אם הפרקליטים יבואו ויקראו לגרסטל לבוא ולעשות ביעור חמץ פרטני אצל כל אחד, זה לא יעזור. הנזק החמור לפרקליטות המדינה כבר נעשה. מעניין עכשיו מי יבוא במקומה. אני שומע שהשופט המחוזי הפורש צבי סגל הוא המועמד.
ואם הכול נראה השבוע רע למדי, אפשר אולי להתנחם בפרשנות שקראתי השבוע. בליל הסדר אנחנו מנציחים את המרור, שבלעדיו אין טעם למתיקות. שיהיה חג שמח, למרות ואולי בגלל הכול.
אקו"ם