"להיות צנחן זה להיות חלק ממורשת מפוארת"

שר הביטחון משה (בוגי) יעלון חוזר לימי שירותו הארוכים בחטיבה האדומה, ונזכר בגעגוע בערכים שמעצבים עד היום את דמות צנחן

דרום לבנון.

שעת לילה מאוחרת.

כוח לוחמים מחטיבת הצנחנים עושה דרכו באדמת טרשים קשה, סבוכת צמחייה ומסולעת. בשקט, בצעדים קטנים, כשציוד כבד על גבם, פוסעים הלוחמים בידיעה שבעוד דקות אחדות הם עלולים למצוא עצמם תחת אש, חותרים למגע ומחרפים את נפשם במשימת ההגנה על יישובי הצפון, שאורותיהם מנצנצים לא הרחק מהיעד.

עוד כותרות ב-nrg:
• אסור להיגרר: לא כל ערבי כועס הוא מחבל
• צפו והצטרפו: מירי רגב רוקדת ריקוד צ'רקסי
• "כמו דיקטטור": אבו מאזן הדיח את מושל שכם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הדרך הזו, שעשו פעמים רבות כל כך במהלך שירותם הצבאי, היא המשכה של הדרך שעשו הדורות הקודמים של אדומי הכומתה, לוחמי חטיבת הצנחנים הסדירה. במלחמות ובמבצעים, במרדפים ובפעולות התגמול, באימונים ובתעסוקה, בקרבות גבורה עקובים מדם, לאורך הגבולות, בתוכם ואף הרחק מהם - הצנחנים תמיד היו בראש, מובילים בזכות יכולת מקצועית גבוהה, דוגמה אישית ואמונה בדרך ובצדקתה.

''להיות צנחן פירושו להיות חלק ממורשת מפוארת''. משה (בוגי) יעלון צילום: אבי אוחיון, לעמ

הם הגיעו ועודם מגיעים מכל פינה במדינת ישראל, בני כל העדות והדתות, מרכיבים פסיפס אנושי מרהיב שהשלם בו גדול מסכום חלקיו, הגדול ממילא. שותפים למעשה היסטורי, המשלב בתוכו את אהבת הארץ לצד רצון עז למימוש עצמי. נוטלים את לפיד ההובלה מקודמיהם ומעבירים אותו הלאה, יודעים היטב ש“בתודעת תקומתנו הצעירה נחרתה דמות הצנחנים כסמל נושא הגבורה - הגבורה בהופעתה, צעירים, תמירים, מחושלים ונועזים“, כפי שהיטיב לתאר שר הביטחון משה דיין בטקס התייחדות עם חללי הצנחנים בספטמבר 1969.

להיות צנחן פירושו להיות חלק ממורשת מפוארת של לחימה נועזת ולוחמים נועזים - חלקם הפכו מצביאים ומפקדים מובילים - ולשאת אותה גם שנים לאחר השחרור מצה“ל.

להיות צנחן זה להתייצב כשצריך, ולעתים אף כשאין צורך, כי המחויבות לחברים גדולה כמעט מכל דבר אחר, במהלך השירות ואחריו.

להיות צנחן משמעותו, לדאבון הלב, גם לצעוד בסמטאות האבן הדוממות של בתי העלמין הצבאיים, וללוות למנוחות את אחינו לנשק. למחות דמעה אל מול משפחה שעולמה היטלטל ולא ישוב להיות כשהיה, ולהבין בצער שעל אף כמיהתנו לשלום, טרם הגיעה העת להשיב את החרב לנדן.

“פעם צנחן - תמיד צנחן“, מתאר המשפט המפורסם והנכון כל כך, וגם היום, בביקוריי בחטיבה ובפגישותיי עם לוחמיה, אני חש שאני שב הביתה - למקום מוכר וחם, שיש בו זיכרונות טובים ועצובים, אך מעל הכול למקום שהטמיע בי עולם ומלואו של ערכים, ואפשר לי להכיר כמה מהמפקדים שעיצבו אותי לא רק כלוחם וכקצין אלא גם כאדם.

אדם צובר זיכרונות מתחנות חייו, ובשבילי חטיבת הצנחנים הסדירה היא תחנה מרכזית ומשמעותית. זכות גדולה הייתה לי לשרת בה ולפקד עליה ועל הלוחמים הנפלאים שלה, כמו גם על המשרתים והמשרתות בה בתפקידים תומכי הלחימה.

הכומתה האדומה היא חלק מהדי־אן־איי שלי וממי שאני. היא גם חלק מחייהם של רבים וטובים שהתנדבו לחטיבה, ושכל אחד מהם, בשירותו בה, היה לחלק ממאמץ ההגנה החשוב כל כך על ביטחונה של מדינת ישראל וביטחונם של אזרחיה.

על הכתוב: משה יעלון, מח"ט הצנחנים בשנים 1990־1991.