ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"ההפגנות בעד החייל מחברון יכולות לגרום נזק"

הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, מדבר על ערכים וצבא בדור הסמארטפון, וטוען כי המחאה בעד החייל אלאור אזריה "אינה נדרשת ואינה במקום"

כבר שנה ורבע שבני גנץ לא מפקד על הצבא. את מדי האל"ף, הכומתה האדומה, הדרגות והתג החליפו ג'ינס וחולצת פולו. מחלון משרדו במגדלי עזריאלי הוא לא צריך שום משקפת כדי לראות את בניין המטה הכללי, אבל קל להתרשם שהוא לא מתגעגע. "כל דבר בתקופתו", אומר הרמטכ"ל לשעבר. "יש שם אנשים טובים, אנשים נהדרים. אבל אני צופה קדימה, לא אחורה".

עוד כותרות ב-nrg:
• מכה למכבי ת"א: ראיקוביץ' הורחק מ-3 משחקים
• הרצוג תוקף בחזרה: "קבינט של טוקבקיסטים"
• הצצה: הבן של דרעי פרסם סלפי מהבית בספסופה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו


את שירותו הצבאי החל גנץ בשנות השבעים במסלול בני משקים בנח"ל המוצנח, גדוד שעד 1990 היה חלק מחטיבת הצנחנים. הצניחה הראשונה שלו זכורה לו היטב. "זו חוויה עבור כל אחד, אבל אני זוכר אותה במיוחד כי נפצעתי קצת. פגשתי את הקרקע לא בעוצמה מחושבת, ודפקתי לעצמי את העין עם מכה קלה מהברך לפנים. לקח לי כמה ימים להתאושש משטף הדם. זה לימד אותי להתגלגל בצורה נכונה יותר בלמעלה ממאה הצניחות הבאות".

הפעילות המבצעית הראשונה שלו התקיימה בעליות לירושלים - אבטחת השיירה של אנואר סאדאת, שעשה את דרכו לבירת ישראל. "הקפיצו אותנו מהטירונות, כי נשיא מצרים הגיע לנאום שלום בכנסת", הוא נזכר. "זה בדיוק המעבר בין הדורות בימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. מאז ישראל עדיין מאותגרת ביטחונית, אבל בסוג אחר של אירועים".

כמעט עשרים שנה אחר כך הוא מונה למפקד חטיבת הצנחנים, בימים שבהם עסקו רבות בשאלה מה מייחד אותה משאר החטיבות. תחת פיקודו של גנץ הנחילו מפקדי הצנחנים לחייליהם את הסיסמה "ליזום, להוביל, לשמש דוגמה ומופת ולנצח".

"אני חושב שהצעירים יעידו טוב ממני למה הם בוחרים ללכת היום לצנחנים", הוא אומר על המתגייסים הטריים. "כשאני התגייסתי דרך גדוד 50, הצנחנים נתפסו כאיכות שלוקחת על עצמה אחריות. כולם טובים - אבל בהיסטוריה של צה"ל הצנחנים סימנו את המעבר לצבא מסודר ואיכותי. הייתה שם קפיצת מדרגה שלקחה את צבא היבשה למרחב מקצועי יותר".

כרמטכ"ל הכיר גנץ את כל החטיבות הלוחמות בצה"ל, והוא מקפיד לציין שכולן מעולות, "ובכל זאת כשאתה רואה צנחן ברחוב, אתה תופס ממנו. זו הסטיגמה. כל צנחן צריך להתנהג כאילו הוא קצת יותר. אי אפשר אף פעם לנוח".
 
איך אתה מסביר את העובדה שכל כך הרבה תפקידי מפתח בצבא מאוישים על ידי צנחנים?
"אני חושב שגם אצלם וגם אצל אחרים זה בא מאותו מקום - אנשים שבחרו לקחת על עצמם", אומר גנץ. גם מחטיבות החי"ר האחרות מגיעים מנהיגים גדולים, הוא מסביר, אבל צנחנים ממשיכים להתעקש, כחלק ממסורת החטיבה, להיות "תמיד לפני וטיפה יותר מאחרים".

התדמית האליטיסטית של החטיבה היא בעייתית?
"זו חטיבה שעדיין ממיינת את חייליה, וזה נותן לה מעין יתרון, אבל כשאתה מסתכל על המספרים והנתונים באגף כוח אדם – אתה רואה שהצבא מווסת את חלוקת היכולות שלו, ויש אנשים איכותיים גם במקומות אחרים. יחד עם זאת, ברגע שאתה מצפה ממישהו להיות אליטיסטי, ונותן לו את הכלים להיות כזה, זה מחייב אותו. וזה לא רע, בסך הכול".

המיתוג של חובשי הכומתות האדומות כחילונים ואשכנזים כבר אינו רלוונטי, אומר גנץ. "לא מעניין אותי אם יש לך כיפה או אין, איך קוראים לך ומה המוצא של אבא שלך. אני לא מתחבר לניתוח הזה ולא יודע אם הוא נכון. אני שמח שכל החטיבות קולטות עלייה, ובכל מקום יש חבר'ה ישראלים ממוצא אתיופי, חיילים בודדים, ועזרה למתקשים".

בעת כהונתו של גנץ כמח"ט הצנחנים החלה הקמתו של ה"לונה בא"ח" - בסיס האימונים המתקדם של החטיבה באזור שומריה, שזכה לכינוי הזה בגלל הסטנדרטים הגבוהים שכמו הפכו את האימון בו לבילוי. הוא הוקם כחלופה לבסיס המתיישן והמתפורר בסנור ולבסיסים אחרים ששימשו להכשרת לוחמי החטיבה. המעבר לבא"ח החדש הושלם כשגנץ כבר היה אלוף פיקוד הצפון.

כשהוא נדרש להשוואה בין הבסיסים, הרמטכ"ל לשעבר לא נכנע לנוסטלגיה ולא מייחס ערך רב לשינה באוהלים ובמיטות שדה. "העובדה שחייל ישן בחדר נורמלי ולא בפחון, לא הופכת אותו לחייל אחר", הוא אומר. "בסופו של דבר, החיילים היום הרבה יותר מקצועיים".
 

לצד השיפור במקצועיות של לוחמי צה"ל, הביאו איתן השנים האחרונות גם את התפוצצות הוויראליות של ההמון המרושת – אפקט שנוצר משילוב של הטלפונים הסלולריים, המצלמות המותקנות בהם והרשתות החברתיות. כל אירוע זמין לכל אדם, חייל או אזרח, וכל אחד יכול להגיב או להדהד תגובות של אחרים, בעוצמה הולכת וגוברת. החדרים החדשים והמפנקים של הטירונים בשנת 2016 לא מסייעים בהתמודדות עם האתגרים שהללו מכניסים איתם בשערי הבסיס.

גנץ נתקל בתופעה הזו במלוא עוצמתה לפני שנתיים, כשלוחם מחטיבת הנח"ל ששירת בחברון דרך את נשקו באיום כלפי נער פלסטיני שהתגרה בו. תיעוד האירוע נפוץ ברשתות החברתיות, אבל יותר ממנו נפוצה המחאה על צעדי המשמעת שננקטו נגד החייל: עשרות ומאות חיילים הצטלמו כשהם נושאים שלטי תמיכה ב"דוד הנחלאווי". זו הייתה דוגמה קטנה למה שהצבא רק התחיל אז להתמודד עמו.

"חשוב שנזכור ונאמר לפקודינו באופן חד וברור שפייסבוק אינו כלי פיקודי", אמר אז גנץ בישיבת המטכ"ל, בתגובה למחאה הגוברת נגד הדחתו של החייל מתפקידי לחימה. "פייסבוק כאן וזו עובדה, אבל הוא אינו מחליף שיח של מפקדים עם חייליהם".

גם היום, בפרספקטיבה של זמן ואחרי שהשתחרר מהצבא, הוא מאמין שפייסבוק אינו כלי לבירור ערכי ועקרוני. "אנחנו צריכים להמשיך לחנך בבתי הספר ובתנועות הנוער", אומר לנו גנץ. "כל דור חי בתקופת הזמן שלו, אבל חשוב להיאבק ולשמור על עקרונות. צריך גם לדעת לנצל את הרשתות החברתיות ולהשתמש בכלים האלה כדי לשמור את הציבור בתמונה.
 
"פעם יכולת לשמוע משפט שמתחיל ב'דובר צה"ל מודיע', היום זה כבר 'דובר צה"ל פרסם פוסט בפייסבוק'. אנחנו עסקנו בזה, וגדי איזנקוט עוסק בזה. צבא לא יכול להגיד 'אני לא מאמין בטכנולוגיה'. הוא לא יכול לעבוד בלי טלפונים סלולריים. התשובה היא לא התנזרות, אלא התאמה של אופן השימוש".

לאחר תקרית החובש שחיסל את המחבל בחברון, היו שטענו כי רק הוויראליות של הסרטון המתעד את הירי גרמה לצה"ל לתחקר את האירוע ולא לטייח אותו. גנץ דוחה את הגרסה הזו: "בוודאי נערך תחקיר מבצעי, ולא בגלל השיח החברתי. לגבי התקרית עצמה - לא תחקרתי אותה, אבל זה נראה לא טוב. חשוב לגבות חיילים במשימות מורכבות, ויחד עם זאת אסור לוותר על הערכים שלנו. אם נוותר, נהיה בבעיה.

"בכל פעם שיש איום אנחנו צריכים לנטרל אותו, וברגע שהוא מנוטרל - לחזור לערכים של בני אדם, ולא של חיות. אנחנו רואים אווירה שלילית שמאפשרת לגורמים רדיקליים לפעול, וטוב עושים אזרחי ישראל שעומדים על המשמר ומפגינים דריכות. אצלנו כתוב הדיבר 'לא תרצח', אז בואו נתנהג לפיו".

גם אם גנץ לא מזדרז להביע את עמדתו לגבי האירוע עצמו בחברון, על התגובה בציבור הישראלי בהחלט יש לו מה להגיד. "זו מציאות מסוכנת", הוא מזהיר. "התנהלות של ריאליטי מתאימה לבידור, לא לצבא. ההפגנות ברחבת קסטינה (מול בית הדין הצבאי שבו נשפט החייל - י"ע) הן לא בסדר. הציבור צריך להבין שהתנהלות כזו יכולה לגרום נזק. אני מצפה שמנהיגי המדינה יגידו את זה, ואני לא כל כך שומע אותם.

"הניסיון להפעיל לחצים איננו נכון, והביקורת והמחאה לא נדרשות ולא במקום. גם אין שום השפעה ללחץ הציבורי הזה. התחקיר הוא פיקודי, החקירה היא מקצועית, והעמדה לדין, אם תהיה, תיעשה על פי חוק ומשפט. אני חושב ששר הביטחון והרמטכ"ל עומדים איתן על שימור הערכים בצה"ל, והעמידה שלהם בעניין היא לטובת מדינת ישראל".

 
ובכל זאת, גנץ מבקש להביע גם רוח אחרת, שהופכת את עמדתו למורכבת יותר. "אני מוקיר את החייל ואת כל מי שבוחר לשרת", הוא אומר. "צריך להמשיך לאהוב את החייל כי הוא בשר מבשרנו, ואנחנו שלחנו אותו למשימה. אנחנו אוהבים אותו, וגם הצבא אוהב אותו".

הגישה הזאת, האבהית מעט, מזכירה שגנץ עצמו מכיר את צה"ל גם מנקודת המבט של הורה. נדב, הבכור מארבעת ילדיהם של בני ורויטל גנץ, בחר בכומתה האדומה: הוא אמנם החל את דרכו באגף המודיעין, אך אחרי כמה חודשים החליט לשנות מסלול ועבר גיבוש לצנחנים. בינתיים נדב כבר הפך לסטודנט, ולאחרונה התגייסה אחותו הצעירה, נגה.

עושה רושם שהיום ההורים מעורבים בשירות של הילדים יותר מבעבר.
"אני מאמין שצריך להקפיד שהתנהלות ההורים לא תהיה חודרנית מדי, אבל צריך גם לגלות הבנה לאכפתיות שלהם. ככל שהמדינה התבגרה, ההורים השתנו. אצל ההורים שלי, זכרם לברכה, הצבא היה 'דינא דמלכותא דינא': אין שאלות על כלום. אני וחברים שלי שירתנו בצבא, ואנחנו יודעים מה זה, ויש לנו יותר מה להגיד. מפקד יכול וצריך להשתמש במה שאומרים ההורים".

38 שנה שירת גנץ בצה"ל. לבגדים האזרחיים התרגל במהירות, והיום הוא מעורב בעולם העסקים כשותף בכמה חברות פרטיות, וגם פעיל באגודת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) ובאגודת הידידים של הכפר הירוק. ומעבר לכול, הוא אזרח. את ריצת הבוקר, שלוש פעמים בשבוע, הוא יכול לעשות בלי לחכות לעדכון ביטחוני בטלפון, ואת ילדיו הוא רואה קצת יותר, גם אם לא מספיק לטעמו. "אני פנסיונר", הוא אומר, "אני הולך לקופת חולים בעשר בבוקר. מה שיפה הוא שאני עושה רק דברים שאני רוצה".

השירות הסדיר שעשה בחטיבה האדומה מוגדר בפי גנץ כמאתגר. "זה היה מסלול טוב. בטירונות היה לי מ"מ קשוח בשם עמרי דן. אחר כך, בגדוד, המ"מ היה אורי ארליך - אדם למופת שהשאיר עליי רושם משך כל השירות". את שני מפקדיו, יחד עם חבריו למחזור גיוס נובמבר 77', פגש גנץ לקראת סיום תפקידו כרמטכ"ל: מול מצלמות ערוץ 10 הם יצאו לתרגיל משותף בסנור, כשהפעם גנץ כבר היה המפקד.

מתוך זיכרונות של כמעט ארבעים שנה, קשה לברור אירוע מיוחד במינו, שנייה של פחד או רגע ספציפי משדה הקרב. ובכל זאת, אחד האירועים שנחקקו אצל גנץ הוא הכניסה הראשונה שלו ללבנון, במבצע ליטני (מרץ 1978). "אין לך מושג לאן אתה בא, איך יהיה ומה יהיה. באותו הלילה היו לנו כמה היתקלויות, ואלו מבצעים שאחר כך מלווים אותך כל החיים".

אחרי המבצע בליטני נמשכה הפעילות הצבאית בדרום לבנון תקופה ארוכה ללא הפסק. ביוני של אותה שנה הגיע מבצע "שלכת", שבמסגרתו פשטו כוחות קומנדו ימי וצנחנים על בסיס אימונים של ארגון פת"ח בראס דהר־אל־בורג'. גנץ זוכר היטב איך ממש מולו התפוצץ בניין שבו היו באותה עת חיילי צה"ל. "היינו בכוח החילוץ של המבצע הזה. הבית שבו לחמו הכוחות קרס עליהם תוך כדי לחימה, ואנחנו היינו צריכים לחלץ את הגופות".

בקרב ההוא נהרגו שניים ממפקדי הפלוגות בגדוד 50, סרן ניר זהבי וסרן יפתח עין ז"ל. התקרית הקשה ליוותה את גנץ וחבריו גם בפעולות הבאות. "זו הייתה תופעה שחזרה על עצמה (בתים ממולכדים - י"ע), ואנחנו זכרנו היטב את הלקחים של מבצע שלכת. אורי ארליך ואני היינו נלחמים בתוך זירות כאלו. היעד מתחיל להתפוצץ ואני אומר לאורי 'תזכור את שלכת. שיישב לך בראש שיכול לקרות לך משהו'".

בין מילוי שלל תפקידים בחטיבה שימש גנץ גם מפקד בקורס קצינים וסגן מפקד יחידת שלדג. התקופה היחידה שבה נטש את הכומתה האדומה הייתה כשפיקד על "מבצע שלמה" להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. אבל תפקיד חייו, לדבריו, היה הפיקוד על גדוד 890 של הצנחנים.

"להיות מג"ד זה המקום הטוב ביותר, ואני בטוח שכל מג"ד חושב ככה. יש לך חיבור מוחלט לשני מרכיבים חשובים - המשימה והאנשים. המחויבות למשימה נשארת גם בתפקידים בכירים יותר, אבל המגע עם האנשים מתחיל להשתנות". בהמשך שימש גנץ כמפקד חטיבת מילואים מובחרת – של צנחנים, כמובן - וכמפקד חטיבת יהודה, שבה היו תחת אחריותו בעיקר גדודי צנחנים, באחוות לוחמים אדומה.

משם המשיך לפיקוד על חטיבת הצנחנים, זו שלשורותיה התגייס שנים רבות לפני כן. רק אחרי התפקיד הזה הבין גנץ שהוא אינו עומד לפשוט מדים בתקופה הקרובה. "מאז שהייתי קצין צעיר, אמרתי לעצמי בכל פעם 'אני אעשה עוד תפקיד אחד, הוא מספיק חשוב ומאתגר, אסיים אותו ואצא'. מח"ט 35 (חטיבת הצנחנים - י"ע) זה הפיק של השירות, אחר כך אתה גנרל. כשסיימתי את התפקיד הזה אמרתי לעצמי שאני נשאר בצבא. אבל לא תכננתי להיות רמטכ"ל".

במשך שלוש שנים בלבד ענד דרגות תת־אלוף. הוא פיקד על אוגדת מילואים ובסוף שנות התשעים היה מפקד יחידת הקישור ללבנון - תפקיד שקיבל אחרי שהמפקד הקודם, תא"ל ארז גרשטיין, נהרג בהתפוצצות מטען. גנץ היה מפקדה האחרון של יחידת הקישור לפני הנסיגה הישראלית מרצועת הביטחון, בראשית שנות האלפיים. בתפקידו הבא פיקד על אוגדת יהודה ושומרון. כאלוף היה מפקד גיס, מפקד פיקוד הצפון, מפקד זרוע היבשה, נספח בארצות הברית וסגן הרמטכ"ל.

כשהוחלט למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל, הודיע גנץ על פרישתו מצה"ל. אלא שאז בוטל המינוי בעקבות בדיקת מבקר המדינה והודעת היועמ"ש כי הוא בעייתי מבחינה ערכית, וגנץ נקרא לחזור לקריה. "עשיתי חמישה תפקידי אלוף לפני שמוניתי לרמטכ"ל. אנשים קוראים לי 'הנסיך', ושוכחים שהנסיך הזה חפר הרבה בורות בקריירה שלו", גנץ אומר בחיוך. "בלי ספק, בשנים האלו צברתי הרבה ניסיון בהרבה תחומים".

בשנות שירותו רכש לעצמו גנץ משפחה נוספת: משפחתו של סגן נחום (אומי) גולדברג ז"ל, שעבר איתו את קורס הקצינים ונשאר יחד איתו להדריך בבה"ד 1. "הוא היה החבר הכי קרוב שלי בצבא", מספר גנץ. גולדברג נפל במלחמת שלום הגליל, בכפר עין־זחלתא שבלבנון.

"כשהשתחררתי מהצבא (בתום כהונתו כסגן הרמטכ"ל - י"ע), אמא שלו באה איתי להניח זר באנדרטת הצנחנים. אחר כך הבאתי אותה לטקס המינוי שלי לרמטכ"ל ולטקס השחרור. היא קצת ליוותה אותי בתקופה הזו, ומבחינתי זה כאילו למשוך איתי את אומי, לגרור אותו. כל אחד מאיתנו מושך את הפקודים שלו שנפלו בקרב. אומי היה חבר שלי, וזה סוג אחר של אובדן".

חשוב לו להקדיש את מלוא הכבוד הראוי לחללים, והוא לא מניח לעצמו עד שלא ייזכר בסיפורו המלא של כל לוחם שאיבד. "כמג"ד 890 הייתי בכמה היתקלויות באופן אישי. יונתן ברנס ז"ל, שהיה קשר־מחליף שלי, נפצע קשה בשטח ונפטר בבית החולים.

"כמה ימים אחר כך, באזור של יפתח ומנרה, נהרגו אבשלום בשארי ואליעזר (אלי) שפר, אחרי שחוליית מחבלים הצליחה לחדור לשטח ישראל. הם היו ממש פקודים שלי כמג"ד, וזה משהו מאוד אינטימי וחזק. עד היום אני בקשר עם המשפחות שלהם".
 

הוא מספר גם על סרן ערן שמיר ז"ל, שנהרג כשגנץ שימש כמח"ט הצנחנים. במהלך מבצע "מרכבות האלים", מאי 1997, עסק כוח מסיירת צנחנים במלכוד ציר תנועה של חוליות חזבאללה בדרום לבנון. גנץ פיקד על המבצע מהחפ"ק שהוצב במרג'־עיון. בשטח התפתחו חילופי אש, ואחרי שמפקד הכוח נפצע, נטל סגנו ערן שמיר את הפיקוד.

הוא עלה בקשר מול גנץ, שהעביר לו הנחיות לפינוי הפצועים ולתנועת הכוח לעבר המסוקים. אחרי ששמיר השיב כי כך יעשה, הוא נפגע בחזה ונהרג. "אני האחרון שדיבר איתו בקשר", אומר גנץ. בקרב הזה נהרגו שני לוחמים נוספים - סמ"ר זאביק זומרפלד וסמ"ר רן מזומן ז"ל.

כרמטכ"ל נהג גנץ לפקוד את בתי משפחות החללים רק בתום השבעה, כדי לקיים שיחה של ממש, ולא רק לצאת ידי חובה. "עכשיו אני נמצא במסע בין משפחה למשפחה, שייקח הרבה זמן אבל אני אשלים אותו", אמר בריאיון למקור ראשון אחרי סיום מבצע צוק איתן, שבו נפלו 67 מחיילי צה"ל.

אתה חושב שהמערכות שמחכות לרמטכ"ל הנוכחי יהיו מורכבות יותר מזו של צוק איתן?
"כל הזירות היום שקטות יחסית, למעט יהודה ושומרון, אבל בכל הזירות יש פוטנציאל להסלמה, כל אחת מסיבותיה. אני חושב שהחטיבות מבינות את זירות הפעולה ואת הכשירויות הנדרשות, ועושות את ההכנות בהתאם. כבר עכשיו הלחימה מורכבת מאוד - בתווך התת־קרקעי, בשטחים הסבוכים, בשטחים הבנויים, בנוכחות של אזרחים - אבל זו לא משימה בלתי אפשרית. האם הצבא מוכן? אני חושב שכן, ואני סומך על הרמטכ"ל, האלופים ומפקדי החטיבות".

יש מסר שלקחת איתך מהשירות בצנחנים ונותר איתך עד היום?
"כמו שאמרתי, בחטיבה יש תרבות של להיות מחויב טיפה יותר. זה לא שאחרים לא מחויבים, הם מאוד מחויבים. רועי קליין ז"ל (קצין גולני שבמלחמת לבנון השנייה זינק על רימון כדי להציל את חבריו - י"ע) לא היה מחויב? אבל המחויבות והיוזמה והרעות הן ערכים שגדלים עליהם בצנחנים במשך דורות שלמים. צנחן עומד בדלת של המטוס לבד, וקופץ לתוך החושך. זה רגע נדיר, שכמעט אין כמוהו בצה"ל: שלוש שניות ושישים מטר באוויר. זה תהליך מבצעי, מקצועי ופרטי שמשפיע על החייל הבודד".

לתגובות:
dyokan@makorrishon.co.il

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg