ראשי » חדשות » בארץ

לכל איש יש סיפור: אלה מדליקי המשואות ביום השואה

שישה ניצולי שואה ידליקו משואות בעצרת ליום השואה שתתקיים ביד ושם. בין הנבחרים גם יוסף לביא שהוברח על ידי חיילי הבריגדה לארץ, וחיים גרוזביין, שהסתתר ביער ושרד מאכילת נחשים וביצי ציפורים

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יעמוד השנה בסימן המאבק על שמירת רוח האדם בשואה. שישה ניצולים ידליקו משואות בעצרת הממלכתית ליום השואה שתתקיים ביד ושם. בין הנבחרים גם יוסף לביא שהוברח על ידי חיילי הבריגדה לארץ, וחיים גרוזביין, שהסתתר ביער ושרד מאכילת נחשים ועבודה מזדמנת בבתי איכרים.

שרה קיין נולדה בשנת 1919 בקאשה שבצ'כוסלובקיה, למשפחה מסורתית בת שמונה נפשות. אחיה הגדולים רחל ומאיר עלו לארץ ישראל לפני המלחמה. באפריל 1944, כחודש לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, רוכזו יהודי קאשה והעיירות הסמוכות בגטו. בתחילת יוני 1944 גורשו שרה, אחותה אתל והוריה לאושוויץ.

בסלקצייה הופנתה כל משפחתה לתאי הגזים, מלבד שרה ואחותה, אתל. במחנה סבלה שרה ממחלות רבות אך שרדה בסלקציות. באחת מהסלקציות הוצאה אתל מהמסדר עם קבוצת אסירים שיועדו להישלח לתאי הגזים, אך שרה הסתייעה במכרה והביאה להשבתה של אתל.

בחורף 1945-1944 הועברו שרה ואתל בקרונות בקר פתוחים, בשלג, לברגן-בלזן. משם הועברו למחנה פאלרסלבן ולמחרת למחנה פורטה, בו עבדו בבית חרושת לחלקי חילוף למטוסים. לאחר כחודש הוצעדו בצעדת מוות למחנה זלצוודל.

באפריל 1945 שוחרר המחנה על ידי הצבא האמריקאי. שרה שקלה 38 קילוגרם בלבד. רבים מהניצולים אכלו מזון רב ועשיר שמצאו בעיירה הסמוכה, זלצוודל, אך שרה מצאה לה ולאחותה אתל צנימים וחלב. למחרת ראו השתיים את הניצולים האחרים מוטלים מתים במחנה, בעקבות אכילת יתר.

ביולי 1946 עלו שרה, אתל ואחותן מרים לארץ ישראל באניית המעפילים "החייל העברי". האנייה נתפסה על ידי הבריטים, ונוסעיה נכלאו במחנה המעצר עתלית. אחרי ששוחררו מעתלית הגיעו לקיבוץ גן שמואל. שרה נישאה לאברהם ז"ל, אותו הכירה עוד בנעוריהם בקאשה, ולהם שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-14 נינים.

רוברט טומשוף נולד בשנת 1916 בדולני קובין שבסלובקיה, למשפחה דתית בת שמונה נפשות. במרץ 1939, עם עלייתו לשלטון של המשטר הפשיסטי בסלובקיה, גויס לעבודות כפייה בצבא הסלובקי.
 

ב- 1942 אמו של רוברט ואחיו, וילי ויוליוס, גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. בתחילת 1944 עבר רוברט לבודפשט במסמכי זהות בדויים, שם ניסה לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל. הוא קיבל תעודות זהות מזויפות חדשות אך לא הספיק להחתימן ונעצר באפריל 1944, לאחר פלישת הגרמנים להונגריה. חוקריו ציוו לגרשו לאושוויץ.

עד מועד גירושו הצפוי נכלא רוברט בבית סוהר בבודפשט. כשנדרש בכלא דובר שפות למילוי טפסים, התנדב רוברט לתפקיד ונשלח לאחד המשרדים בכלא. באחת המגירות במשרד מצא רוברט תעודות מעבר חתומות ולקח אחת מהן. לאחר שהפקידים עזבו את מקום עבודתם, חיכה רוברט לחילופי המשמר, לקח ערמת טפסים והודיע לשומר הבניין שעליו להביא אותם בדחיפות לביקורת אל מחוץ לכלא. השומר הורה לו לחכות עד שיסיים לנעול, וכשהסתלק השומר מיהר רוברט לשער, הציג לפני השומרים את תעודת המעבר וברח.

באוגוסט 1944, עקב שמועת שווא על ספינות המפליגות לארץ ישראל, הגיע רוברט לנקודת ריכוז לקראת ההפלגה אך נעצר שם והועלה על טרנספורט להונגריה. על גבול הונגריה נעצרה הרכבת ושומריה הסתלקו. הרכבת חזרה לארד ורוברט הועבר למחנה עבודה בעיר טרגו ז'יו. בסוף אוגוסט 1944 שחרר הצבא האדום את העיר.

רוברט נסע לבוקרשט ושם השתתף בהקמת מוקד סיוע לפליטים יוצאי צ'כוסלובקיה. הוא ניפק לפליטים מסמכים שאפשרו להם חופש תנועה. לאחר מכן הגיע לפראג, שם שימש מזכיר ההסתדרות הציונית בעיר. במסגרת תפקידו סייע לעלייה ולהשגת נשק ליישוב היהודי בארץ ישראל.

ב-1946 נשא לאישה את מרים, ניצולת אושוויץ, וב-1948 עלו השניים לישראל. לרוברט ולמרים בן, בת ושתי נכדות.

יהושע העשיל פריד נולד ב-1930 בוולקה קפושאני שבצ'כוסלובקיה למשפחה בת תשע נפשות. אביו היה רב הקהילה, נצר למשפחת רבנים חסידית. בשנת 1938 סופח אזור מגוריו של יהושע להונגריה. באפריל 1944, גירשו שוטרים הונגרים ואנשי גסטפו את יהודי ולקה קפושאני לגטו אונגוואר. במאי גורשו יהודי הגטו לאושוויץ.
 

 
שׂערו ופאותיו של יהושע גולחו, והוא אולץ לעבוד בניקוי קרונות, באיסוף חפצי הנרצחים ובניקוי התעלות הסמוכות לרמפה. בתעלות אלו מצאו יהושע וחבריו דברי ערך ומכרו אותם לאסירים פולנים תמורת אוכל. בכל יום חג ניסה יהושע, בנו של רב קהילה וחזן, להשמיע לחבריו את ניגוני החגים ולעודד את רוחם.

בדצמבר 1944 נשלח עם חבריו למחנה זקסנהאוזן ומשם למחנה ליברהאוזן. עם התקרבות הצבא האדום הוצאו יהושע וחבריו לצעדת מוות. בלילות ישנו על השלג. הם הוחזרו לזקסנהאוזן והוסעו למאוטהאוזן, ושם נאלצו לאכול חלזונות וצפרדעים כדי לשרוד.

יהושע וחבריו שמרו איש על רעהו, חלקו את האוכל ועודדו זה את זה. הקבוצה הועברה למחנה גונסקירכן, שם חלה יהושע בטיפוס. במאי 1945, כאשר יהושע וחבריו התפללו תפילת ערבית של ליל שבת, שחרר הצבא האמריקני את המחנה.

יהושע אושפז בבית חולים בלינץ. כשהתחזק נסע לביתו בוולקה קפושאני ומצא את אחיותיו: רחל, ניצולת אושוויץ, ושושנה ואסתר שחיו בעת המלחמה בבודפשט בזהות נוצרית. אז נודע ליהושע כי אמו ואחיו התאומים נרצחו בתאי הגז באושוויץ.

במרץ 1947 עלה על אניית המעפילים "מולדת", אך הבריטים תפסו אותה, ומעפיליה הועברו למחנות מעצר בקפריסין, שם למד יהושע עברית. בפברואר 1948 עלה לארץ ישראל בסרטיפיקט של עליית הנוער.
בשנת 1952 נשא יהושע לאישה את רבקה, אותה הכיר באמצעות בן דודה שהיה עמו במחנות. ליהושע ולרבקה שלושה ילדים, 14 נכדים ו-33 נינים.

יוסף לביא נולד ב-1928 בבנגזי שבלוב למשפחה דתית בת 19 נפשות, נכד לרב אליהו לביא, רב ודיין בבנגזי. בשנת 1942 גורשו כל בני משפחתו של יוסף למחנה הריכוז ג'דו שבלוב. בפברואר 1944 גירשו אותם הגרמנים למחנה הריכוז ברגן-בלזן.
 

 
בתחילה סירב יוסף לאכול מכיוון שהמזון לא היה כשר, אך לאחר שבוע של רעב נאלץ לאכול כדי לא למות ברעב. במחנה הציע לו אחד האסירים, יהודי דתי, לעבור טקס בר מצווה. "הנחתי תפילין. הוא ביקש ממני לכבד את הנוכחים, אבל היה לי רק תפוח אדמה קטן. למזלי אישה השיגה לי בושם. שפכתי לכל אחד קצת בושם על היד, וזה היה טקס בר המצווה שלי".

במרץ 1945, במסגרת עסקת חילופי אסירים, הועבר יוסף לצרפת ומשם לספרד ולפורטוגל. "כשהגענו לליסבון הבנו שהגיהינום מאחורינו", מספר יוסף.

יוסף שב לבנגזי ועבד ב"נאפי" (ה"שקם" של הצבא הבריטי). הוא נפגש עם חיילים מהחי"ל – החטיבה היהודית הלוחמת בצבא הבריטי שכינויה היה "הבריגדה" – והם הציעו לו לעלות לארץ ישראל. חיילי הבריגדה הבריחו את יוסף לארץ ישראל, והוא התגורר בכמה קיבוצים, התנדב לפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות בקרבות על הקסטל.

יוסף נשא לאישה את איבון, ולהם בן ובת, שבעה נכדים ונינה. הטלית שקיבל בטקס בר המצווה בברגן-בלזן שמורה אתו עד היום.

חיים גרוזביין נולד ב-1937 בדולהינוב שבפולין (כיום בבלרוס) למשפחה דתית בת ארבע נפשות. אביו היה בעליו של אטליז וחכר שדות. באפריל 1942 גורשה משפחתו של חיים לגטו. הגרמנים גייסו את הגברים לעבודת כפייה מחוץ לגטו. כשיצאו אביו ובן דודו של חיים באחת מקבוצות העבודה, הם נרצחו על ידי הגרמנים.
 

בסוף אפריל התבצעה אקצייה בגטו. חיים ובני משפחתו הסתתרו בבור שהיה חפור מתחת לתנור אך המחבוא התגלה. יושביו אולצו לצאת ונרצחו ביריות ובמכות. חיים ובת דודתו, רישקה, התחבאו בפינות הבור וכך לא התגלו. לאחר כמה ימים הגיע אל המחבוא קרוב משפחה. הוא הציע לחיים ורישקה לברוח אתו, אך השניים סירבו. הוא יצא לבדו ונורה למוות.

בלילה יצאו חיים ורישקה מהבור והגיעו לביתה של רישקה. הם מצאו את דודתם, דבוסיה, והיא לקחה אותם לביתו של השכן, גבריאל רובין, שם הסתתרו באקצייה נוספת. ביתו של רובין היה בקצה הגטו וכך הצליחו חיים, רישקה, משפחתה של דבוסיה ומשפחת השכן לברוח מן הגטו אל היער. הם הצטרפו לקבוצה של יהודים שברחו מהרציחות שהתחוללו בעיירות סמוכות.

ביערות פגשו בפרטיזנים, והם ביקשו להעביר את קבוצת היהודים שעמה נמנה חיים אל מאחורי קו החזית. בעת הצעדה הארוכה נקלעה הקבוצה למארב גרמני, וחיים נורה ונפצע ברגלו. דודתו נשאה אותו על גבה אך לבסוף נאלצה להשאירו מאחור.

פרטיזנים רוסים מצאו את חיים ביער והעבירוהו למרפאתם, שם ניתח אותו רופא יהודי ללא חומרי הרדמה. כשעזבו הפרטיזנים את המקום, נותר חיים לבדו ונאלץ לפתח כישורי הישרדות: הוא ישן במחפורות באדמה, למד להבעיר אש, צד נחשים למאכל, שתה ביצי ציפורים, שאב מים מבארות האיכרים ולעתים עבד אצל איכר בכל עבודה גופנית שנדרשה.

לאחר כשנתיים הגיע חיים אל מחנה פרטיזנים והועבר לבית יתומים בלרוסי בשטח משוחרר. הוא למד בפנימייה מקצועית והתגייס לצבא האדום. כשקיבל חופשה הגיע לדולהינוב ושם שמע מיהודים אחרים בני המקום ששתי דודותיו שרדו: דבוסיה, שממנה נפרד ביער, ואחותה. הוא יצר עמן קשר ונפגש עמן.

בתחילת שנות ה-60 עלה חיים לישראל. ב-1965 נשא לאישה את עליזה, ולהם שני בנים וחמישה נכדים.

לאניה רוזנהוך נולדה בראדום שבפולין בשנת 1920 למשפחה בת חמש נפשות. כבר בגיל 17 החלה לאניה ללמוד באוניברסיטת ורשה. באפריל 1941 נכלאה המשפחה עם כל יהודי ראדום בגטו שהוקם בעיר.
 

 
אחד מידידיה של לאניה הציע לה להצטרף אליו ולברוח לשטח הכיבוש הסובייטי, אך לאניה סירבה לעזוב את משפחתה. "זה היה הרגע המכונן בחיי. אז החלטתי שהמוטו הוא להישאר יחד", מספרת לאניה.

לאניה נישאה בגטו לחבר נעוריה, מונייק ראקוץ, אולם נאלצה להיפרד ממנו ולעבור עם שתי אחיותיה, בלה ומניה, למחנה עבודה שהוקם בבית חרושת לנשק. בשתי אקציות באוגוסט 1942 גורשו יהודי גטו ראדום למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו.

בנרצחים היו אמה של לאניה ובעלה מונייק שגורש עם משפחתו. אביה של לאניה נרצח כנראה עוד בעת ההליכה אל קרונות הגירוש. ביולי 1944, בשל התקרבות הצבא האדום, הוצאו לאניה ואחיותיה מראדום והועברו בצעדת מוות ברחבי פולין לטומשוב מזובייצקי ונכלאו. לאחר כעשרה ימים נשלחו ברכבות לאושוויץ, לשם הגיעו ב-3 באוגוסט.

לאניה ואחיותיה הצליחו להישאר יחד, במגורים ובעבודה. במסדרים גוננה לאניה על גבה הפצוע של אחותה בלה כדי שלא תילקח בסלקציות ותירצח. בדצמבר 1944 הועברו לאניה ואחיותיה למחנה רוונסבריק ולמחנה מלכוב.

בכל בוקר היה עליהן ללכת לעבודה בבית חרושת לנשק. לאניה הייתה פצועה ברגלה ממכותיו של איש אס-אס, מכות שספגה עוד באושוויץ, אך אחיותיה תמכו בה. עקב פציעתה התפתח נמק ברגלה, אך לבסוף ניצלה הרגל, ולאניה שובצה לעבודה במטבח.

באפריל 1945 שוחררו לאניה ואחיותיה בעסקת חילופי אסירים. הן הגיעו לשוודיה, שם החלה לאניה לעבוד בתור מורה לילדים ניצולי שואה, מטעם עליית הנוער. במרץ 1948 עלתה על אניית מעפילים והגיעה לחיפה. היא נקלטה בקיבוץ אפיקים, שם נישאה ליעקב והייתה מורה בקבוצות של נוער עולה.

ללאניה וליעקב שלושה ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg