הסיפור המלא: כך תליתי את הדגל על כיפת הסלע ב-67'
סא"ל (במיל') עזרא אורני היה סגן צעיר בעת שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. בתיעוד מיוחד הוא מספר את הפקודה של מוטה גור להניף את הסמל הישראלי על הכיפה המוזהבת, וכיצד שעה וחצי לאחר מכן הגיעה הוראתו של רה"מ אשכול להסיר את הדגל
זה חודשים רבים, למעשה כבר שנים אחדות, אנו מתקשים לממש את הפקודה "הר הבית בידינו". לפני 49 שנים, ב־8.6.1967, בתום קרבות קשים עם הלגיון הירדני, כבשה חטיבה 55 של צנחני המילואים, בפיקודו של אל"מ מוטה גור – לימים הרמטכ"ל – את ירושלים המזרחית ואת העיר העתיקה. בכך היא שחררה את בירת ישראל, ירושלים. הייתי אז סגן צעיר במילואים, בן 25, ושימשתי קצין הקשר החטיבתי ומפקד פלוגת הקשר של החטיבה.
עוד כותרות ב-nrg:
- שקד מבהירה: "חוק הנורמות לא בדרך לוועדת השרים"
- מנהיג הלייבור: מסרב להפסיק לדבר עם חמאס
- פתרון לתעלומה: נחשף ממציא הביטקוין
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשעלינו על הר הבית, נתן מוטה ממכשיר הקשר שלי את הפקודה "הר הבית בידינו". זמן קצר לאחר מכן פקד עליי מוטה להניף את דגל ישראל על ראש כיפת הזהב של מסגד כיפת הסלע, ובכך הייתי לאדם היחיד על פני האדמה שעמד מלוא קומתו על ראש כיפת הזהב בנעלי צנחנים ותלה דגל ישראל על הסהר המוזהב שמעליה. כשעה וחצי לאחר מכן התקבלה הפקודה להסיר את הדגל.
כיבוש העיר העתיקה והכותל המערבי, כ"ח אייר תשכ"ז, 1967
ערב המלחמה עמדה חטיבה 55 לבצע צניחת לילה בעורף האויב בסיני, ממערב לאל־עריש. בעת ההכנות קרא לי מוטה ופקד עליי לדאוג לכך שיהיה עמנו דגל ישראל, כדי שכאשר נכבוש את אל־עריש נניף את הדגל הזה מעל בית מושל העיר המצרי. בין 113 חיילי פלוגת הקשר היה חייל אחד שתפקידו היה רץ מח"ט, פולק קורנל. שלחתי את הרץ פולק, והוא הביא מהאפסנאות דגל גדול שאותו שמר בתוך חולצתו.
ביום פרוץ המלחמה התברר שכוחות השריון של חטיבה 7 עברו כבר בשעות הצהריים את אל־עריש לעבר תעלת סואץ, ועל כן התייתרה הצניחה. בה בעת התברר שמלך ירדן חוסיין פקד לפתוח בהתקפה על ירושלים המערבית, בירת ישראל.
החטיבה קיבלה פקודה לעלות מיד לירושלים, להתכונן לכבוש את חלקה המזרחי של העיר ולחבור אל הר הצופים. נטשנו את המצנחים בשטח ההמתנה בעוגמת נפש רבה. הצטערנו על אובדן "הכנפיים האדומות", המוענקות לצנחן שצנח בעת מלחמה בשטח אויב. בכל זאת התעשתנו מיד ועלינו לירושלים, והחיילים הפשוטים הוסעו באוטובוסים של "אגד".
אחרי נוהל קרב מזורז בן שעות ספורות ניהלה החטיבה באותו הלילה וביום שלאחריו את אחד הקרבות הקשים של המלחמה כולה. בסיומו של הקרב, בתום יומיים של לחימה רבת נפגעים, עלה חדר הפיקוד של החטיבה על הר הבית, ומוטה נתן פקודת "חדל" לכל הכוחות. מעשית הייתה ירושלים המזרחית נתונה כולה בידי הצנחנים ובידי כוחות של חטיבות נוספות שהשתתפו בכיבוש העיר וסביבותיה. מוטה הודיע בקשר ממכשירו של הקשר הפלוגתי, אשר קלוש, לאלוף הפיקוד את ההודעה המרגשת "הר הבית בידינו", והקרב שכך.
חדר הפיקוד של החטיבה התיישב על הרצפה בניחותא למרגלות הקיר המזרחי של בניין כיפת הסלע שבמרכז הר הבית, ומוטה שלח את סגנו, סא"ל מוישל'ה סטמפל, יחד עם סגן יורם זמוש, קצין המבצעים של גדוד 71, לתלות את דגל ישראל בראש הכותל המערבי. שקט מוחלט שרר.
תוך כדי ישיבה על רצפת הר הבית, כשהייתי ליד מוטה, הוא הניח את ידו על ברך ימין שלי ושאל אותי: "אורני, איפה הדגל?" עניתי מיד: "הנה כאן, בתוך חולצתו של פולק". מוטה הצביע כלפי מעלה ואמר לי: "קדימה, אורני. לתלות את הדגל בראש כיפת הזהב". קמתי בקפיצה, לקחתי איתי את רס"ן אריק אכמון, קצין המודיעין החטיבתי, ואת פולק עם הדגל, והתחלנו להקיף את מסגד כיפת הסלע בחיפוש אחר דלת שבעדה אפשר להיכנס פנימה. לא עלתה כלל השאלה איך מבצעים את הפקודה - צריך היה לבצעה, וזהו.
הלכנו שלושתנו, סובבים ומקיפים את המסגד המתומן, עד שמצאנו שבדלת שבקיר המערבי תלוי מנעול בצדה החיצוני. בשלוש יריות מן ה"עוזי" שבידי סילקתי את המנעול – השמור עמי עד היום - פתחתי את הדלת ונכנסנו שלושתנו פנימה.
הדרת קודש קיבלה את פנינו בפנים. בתוך המסגד שררה דממה מוחלטת, ואנו צעדנו בלאט על השטיחים העבים. במבט מהיר הבחנתי בתקרת המסגד המופלאה שהייתה מעוטרת כולה באריחי חרסינה ארמנית, שעליהם כתובים פסוקים בערבית מסולסלת, קרוב לוודאי מן הקוראן, באבן השתייה שבמרכז המסגד ובגרם מעלות שנמצא סמוך לקיר המזרחי של המסגד.
חלפנו בהליכה מהירה על פני הסלע של אבן השתייה, וצעדתי מיד אל המדרגות שבקיר המזרחי. טיפסתי בהן במהירות, כשאריק אכמון אחריי ופולק בעקבותיו. פתחתי את הדלת, ומיד זיהיתי שהדלת מובילה אל גרם מעלות נוסף, המוביל אל סולם עץ העולה במרווח בן כמטר אחד הקיים בין תקרת המסגד הפנימית ובין גג הזהב החיצוני.
מיד התחלתי מטפס בסולם, כשאריק ופולק בעקבותיי. היה מקום לאדם אחד בלבד על הסולם, ואני טיפסתי אל ראשו. אט־אט התגלה שהסולם, אשר התעקל לפי עיקול הכיפה העגולה של המסגד, הוא אופקי, והטיפוס הפך בעצם לזחילה אופקית. החגור וה"עוזי" הפריעו לנו, אך המשכנו לזחול לאורכו של הסולם עד קצהו עליון. כשהגעתי אל ראשו של הסולם זיהיתי מיד דלת נוספת, אופקית, הנפתחת כלפי חוץ, אל האור והאוויר של השמיים שמעלינו.
פתחתי אותה, תמכתי בה באמצעות קורת עץ שהייתה שם וטיפסתי החוצה, כשרגליי עומדות על כיפת הזהב המדהימה. נשמתי לרגע את האוויר הצח, מצמצתי בעיניי אל מול אור השמש המבהיק והצצתי למטה – אל מרגלות הכיפה, ומתחתיה על קירות המסגד. הגובה היה מדהים, יותר מעשרים מטרים. דבר לא תמך במי שעומד בראש הכיפה. נשענתי אל כדורי הזהב המזדקרים מתחת ומעל חצי הסהר הנישא בראש הכיפה, וביקשתי מאריק שיעביר אליי את הדגל, שנמצא בתוך חולצתו של פולק, שעמד סמוך מתחתיו, על הסולם.
אריק עמד בראש הסולם, כשמחצית גופו מחוץ לדלת. ביקשתי ממנו שיחזיק אותי בקרסוליי, באומרי שאם אפול משם – דבר לא יעצור אותי. אריק נענה ותפס אותי בקרסוליי, ומסר לי את הדגל. פרסתי את הדגל, ותפסתי בשרוכי הקשירה שהיו בקצותיו. היה זה דגל ענק, באורך של יותר משני מטרים, והוא החל להתנופף ברוח. הרמתי את ידי בקושי אל מעל לכדור הגדול יותר, שמעליו היה עמודון צר הנושא את חצי הסהר, וקשרתי את השרוך העליון.
אז החלו לירות עליי - צרור יריות מכוון, חלק מהכדורים שרקו ממש סמוך אל פניי. כדור אחד מהצרור פגע בכדור הזהב שעליו נשענתי, ואני ניסיתי לא ליפול תוך כדי קשירת הדגל. אריק אמר לי: "אורני – כדאי שתרד. לא כדאי להיהרג לאחר תום הקרבות בגלל דגל". היריות לא פסקו, וכדור נוסף פגע בכדור הזהב העליון, פעם נוספת סמוך לפניי. ביקשתי מאריק שיזוז, וקפצתי פנימה, מחצית גופי בחוץ. אז קשרתי את השרוך השני אל העמודון שמתחת לכדור הגדול, פרסתי את הדגל לרווחה וירדתי פנימה, בעקבות אריק ופולק.
לימים שמעתי שהירושלמים – אזרחי ישראל שעמדו באותה העת על ראשי גגות בירושלים המערבית - פרצו בשאגות שמחה משהבחינו בדגל ישראל המתנופף בראש כיפת הזהב שעל הר הבית. ירדנו למטה ויצאנו אל מחוץ למסגד. התייצבנו אצל מפקד החטיבה מוטה גור, ודיווחנו שהמשימה בוצעה.
חלפה כשעה וחצי, ולפתע קרא לי מוטה, הניח את ידו על כתפי ואמר לי: "אורני, יש פקודה ישירה מאלוף הפיקוד, אשר אמר שראש הממשלה לוי אשכול הורה להוריד מיד את דגל ישראל מראש כיפת הזהב. עלה למעלה והסר את הדגל". אמרתי לו: "מוטה, עליתי לפי פקודתך ותליתי את הדגל. תוך כדי כך גם ירו עליי. לדעתי לא צריך להוריד את הדגל, למרות הפקודה. לא הייתי רוצה להיות זה שיסיר את הדגל".
מוטה הסתכל אל תוך עיניי דקה ארוכה וענה: "אין ברירה. הפקודה ניתנה, והיא נאמרה על ידי אשכול, ראש הממשלה, מאחר שצה"ל הוא צבא נאור שאינו תולה דגלי ישראל בראש מוסדות דת. ובכל זאת, אתה צודק. שלח חייל מפלוגת הקשר שיסיר את הדגל". וכך היה.
לא היו כל תיעוד או צילום לתליית הדגל בעת ביצועה, אך כתבי עיתונות אחדים יודעים את הסיפור. העיתונאי נדב שרגאי, כשהיה כתב "הארץ", הזכיר זאת בכתבה בשנת 2009 בנושא תליית דגלי ישראל. ערבי אחד אמר פעם בטלוויזיה שהתגורר ליד הר הבית וראה חייל ישראלי עולה על ראש כיפת הסלע ותולה דגל ישראל בזמן המלחמה. הוא אמר: "אילו היה בידי רובה, הייתי יורה בחייל הזה".
אינני עומד לפריימריז ואינני ירא מאיש. מוטה כתב לי הקדשה על ספרו: "לאורני, שיחד פיקדנו על החטיבה". הייתי לידו כשכבשנו את ירושלים וכששחררנו את הר הבית, ואני מנצל את ההזדמנות להתבטא כאן. לדעתי, אין צורך עכשיו להתפלל על הר הבית, ובוודאי לא לתכנן ולהכריז על בניית בית מקדש מחדש שם. אין לעם ישראל שום צורך - לא כיום ולא בעתיד - לבנות בית מקדש ולהקריב שם קורבנות. יחד עם זאת, יש לעשות כל שניתן כדי לאפשר לכל תושבי ישראל לבקר בהר בלי הגבלה.
במיוחד יש לעשות הכול כדי לחסל את מעשי הנבלה והשקרים - ובפרט אלו של הפוליטיקאים הערבים־הישראלים - המלבים את המריבה ומכריזים שכל ההר הוא מסגד אחד גדול ושישראל מסכנת את המסגד. הרי ברור לכול שזה לא נכון; ברור לכול שמדינת ישראל לא תחוסל, ולערבים במיוחד ברור שלא יהיה שלום בינינו אם לא נוכל לחלוק באופן הגיוני את המקומות הקדושים לעם היהודי ולאחרים. אני מצפה ודורש מהממשלה שלנו לנקוט מעשים ברורים בתקציב גדול וראוי, כדי להסביר בכל העולם באמצעות שליחים רבים את עמדתנו ולהילחם עליה.
באותה מידה אני שמח מאוד שלא ירדנו מרמת הגולן. כך בדיוק עלינו להחזיק בחוזק יד בכל מקום שיש חשש שכעבור שנים ספורות יגיעו אליו קיצונים מוסלמים השואפים לחסל ולהשמיד את מדינת ישראל, ומכריזים על כך כיום. לחזור היום לקו הירוק, קילומטרים ספורים מנמל התעופה בן־גוריון ולחצות שוב את ירושלים - זו שטות מאין כמותה. מי יודע מי ישלוט שם מחר?
אם הערבים טוענים שהר הבית כולו הוא מסגד אחד גדול, מבחינתנו הר הבית כולו הוא שטח ישראל השלמה. בוודאי יש מקום גם לערבים לחיות במדינת ישראל, ביחסים טובים, בהשלמה ותוך מתן זכויות שוות לכולם - אך זו מדינת היהודים, וכזו עליה להישאר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם