התביעה נגד סרנה: מי שממציא עלילות - שישלם
לא תביעות דיבה פוגעות בחופש העיתונות, אלא אנשים כמו סרנה, שהביאו את המקצוע הזה למקום העלוב שלו. רצוי להביע ביקורת ואפשר גם לבקר בקיצוניות, אבל אסור לטעון שדברים קרו ואז להסתתר תחת מעטה ה-"רק כתבתי בפייסבוק"
בני הזוג נתניהו נגד העיתונאי יגאל סרנה. לכאורה מדובר בתביעה די פשוטה. העיתונאי יגאל סרנה פרסם בעמוד הפיסבוק שלו סיפור על פיו באמצע הלילה עצרה שיירת ראש הממשלה באמצע כביש אחד, ומהרכב הוצא ראש הממשלה בצעקות על ידי אשתו שרה ששמה ללעג את כל אבטחת נתניהו ואת כל המדינה.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- איך הפכה השואה לחוויה הנרקיסיסטית ביותר?
- אסור לשיר? הכירו את הדרך החדשה להדיר נשים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשקראתי את הפוסט התרגשתי לגלות כמה מר סרנה דואג לאבטחתו של נתניהו. במיוחד לאור העובדה שהוא נוהג להשוות אותו לא פעם לכמה מהדיקטטורים והעריצים הגדולים ביותר שידענו. בכל אופן, עורכי דינו של ראש הממשלה טוענים שמדובר בשקר ובמסע דיבה מתמשך של סרנה -נגד ראש הממשלה.
יגאל סרנה. עשה טעות ובחר לכתוב פוסט שמתעד ''מעשה שהיה''.
צילום: יהונתן שאול
אני יכול להבין את ההפתעה שאחזה במוחו של סרנה כשקיבל את ההודעה על התביעה, שנים שהבנאדם מכפיש במילים הקשות ביותר שקיימות בשפה העברית את ראש הממשלה, ושום דבר לא קרה.
ותרצו או לא, זה בסדר לגמרי: ההשוואות להיטלר, אהבת הדם, הרעל, הכל לגיטימי והכל חוסה תחת חופש הביטוי. אני בעד, אבל כאן מה לעשות, הבחור שגה, ובמקום להישאר במחוזות ההזיה והצורך בטיפול שהוא חי בהם בדרך כלל, בחר לכתוב פוסט שמתעד "מעשה שהיה". כך ממש הוא כותב בפוסט "מעשה שהיה".
''מבקשים להפוך את הרשתות החברתיות לשטח הפקר שבו יוכלו לכתוב ככל העולה על רוחם''.
בחירת המילים הזו מעמידה באור די מוזר את תגובת ההגנה של סרנה לפיה "יש לשפוט את הפרסום על פי כללים אלה שמכוחם ניתן לראות בפרסום דנן גם משל, היפרבולה, הגזמה, הגחכה ולא בהכרח שיקוף מדויק של מציאות ריאלית, אלא של מציאות אפשרית".
אתם מבינים? מגיע בנאדם, כותב שחור על גבי כחול את המילים "מעשה שהיה", ולאחר מכן טוען כי מדובר בכלל במציאות אפשרית. גאוני. ההמשך אפילו מעניין עוד יותר: "ועל כן יש לשפוט הפרסום על פי כללי הז'אנר של פוסט בפייסבוק", וכאן בעצם באה לידי ביטוי חשיבות התביעה הספציפית הזאת.
יגאל סרנה ועורכי דינו מבקשים להפוך את הרשתות החברתיות לשטח הפקר שבו יוכלו לכתוב ככל העולה על רוחם מבלי לעמוד בסטנדרטים שלהם הם כפופים במסגרת עבודתם בעיתון, או במערכת תקשורת אחרת. זה החלום שלהם, מין מערב פרוע שבו יוכלו להמציא כל מעשיה אפשרית כדי לתת ביטוי לארס ולרעל שלהם נגד מי שהם לא אוהבים.
''אפשר גם לבקר בקיצוניות כמו שסרנה עושה בערך 56 פעמים ביום''.
צילום: מתוך הפייסבוק
מה שהכי אהבתי בתגובה הפבלובית של חלק ניכר מאנשי סרנה בפיד שלי, זה את השאלה שחזרה פעמים רבות מאז שהוגשה התביעה: "באמת, בזה ביבי מתעסק?". זו שאלה די מצחיקה בהתחשב בעובדה שלרוב, מדובר באותם אנשים שממהרים לפעור עיניי עגל כאשר מתפרסם משהו מזעזע נגד איש ציבור. אותם אנשים ישאלו בקול ציני "אם זה לא נכון, אז למה הוא לא תובע דיבה?", וכשלא מוגשת תביעה שכזו הם לרוב רואים בכך תימוכין לאמיתות הדברים.
אז זהו, שאין קשר, לא קל לנצח בתביעות דיבה, וכשאיש ציבור מחליט לעשות זאת ועוד נגד עיתונאי, האינסטינקט הנכון לדעתי הוא לקחת צעד אחורה ולשאול למה זה נחוץ, והאם אין כאן פגיעה אמיתית בחופש הביטוי ובחופש העיתונות.
במקרה הזה לטעמי, בדיוק להפך. לא תביעות כאלה פוגעות בחופש העיתונות, אנשים כמו סרנה, הם שהביאו את המקצוע הזה למקום העלוב שבו הוא מצוי כיום. מותר להביע ביקורת, מה זה מותר? רצוי. ואפשר גם לבקר בקיצוניות כמו שסרנה עושה בערך 56 פעמים ביום. אבל אסור להוזיל את המקצוע, אסור לטעון שדברים קרו ואז להסתתר תחת מעטה ה-"מה אתם רוצם, כתבתי בפייסבוק בכלל".
זו תביעה חשובה, וביכולתה לקבוע האם "הכל מותר" כשזה מגיע למדיום החדש, או שגם כאן עיתונאי הוא עיתונאי. לצערי, אם אתם שואלים אותי, בעולם של פסיקת "אמת לשעתה", תגיע גם פסיקת "לייק לשעתו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם