לא קיימת לאומיות פלסטינית
לא הייתה הזדמנות שהפלסטינים החמיצו כדי לא להכריז על עצמאות. מדובר במצב ייחודי שבו הקהילייה הבינלאומית מתגייסת בכל עוצמתה והשפעתה ומתעקשת ליצור לאומיות עבור אוכלוסייה שמסרבת בתוקף לגבש את עצמה ככזו. ובלי אחריות, אין לאומיות
מסופר על אחד שהלך לצפות ב"מלחמת הכוכבים". לאחר יותר משעה של קרבות לייט-סייבּר ויישומי פורס למיניהם סח אותו ברנש לחבריו כי הוא מתחיל לחשוד שההוא עם הקסדה השחורה הוא בעצם האיש הרע בסרט. זה היה משעשע בזמנו, ואלמלא ההקשר הטרגי של מאורעות זמננו במזרח התיכון, זה היה יכול להיות משעשע גם היום:נהג משאית שמבצע תאונת דרכים המתארכת קילומטר וחצי שבמהלכה נדרסים יהודים, נערה שמבקשת להתגבר על אהבה נכזבת באמצעות דקירת יהודים, פלסטינים מובטלים שבמקום להפנות את תסכולם להנהגתם בוחרים לבצע פיגועים ביהודים, ובחור לא יציב נפשית שבפרץ של רציונליות בוחר לנסוע שעתיים עד דיזנגוף כדי לתת דרור ליצריו האלימים על, נו,יהודים. יכול להיות שכל אותם שבורי לב, מובטלים, נהגים גרועים או פסיכים באופן כללי הם בעצם אנשים רעים שרוצים להרוג יהודים?
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הפרצוף הכפול: ד"ר אחמד ומיסטר טיבי
- הסוציאליזם הוא הפילטר המוסרי של הקפיטליזם
- זיכרון בסלון: ככה למדתי לא לברוח מיום השואה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חלוקת ממתקים אחרי פיגוע בירושלים. ''את המחבלים שחוסלו מעלים הפלסטינים על נס בתור ''שהידים'' ולא בתור גיבורי האומה הפלסטינית''.
צילום: AFP
כעת משווים בין אלו לבין אנשי האצ"ל והלח"י. כבר לפניי עמדו על ההבדלים בין המחתרות היהודיות שלפני קום המדינה לבין המחבלים הפלסטינים, בין היתר בבחירת היעדים (הפלסטינים על פלגיהם מכוונים לאוכלוסייה אזרחית כאסטרטגיה וכציווי דתי, האצ"ל והלח"י מעולם לא הציבו אסטרטגיה כזו, ובמקרים נדירים הופעלה כטקטיקה), והחזון (המחתרות הניחו נשקן כשהושגה הריבונות היהודית בארץ ישראל המערבית, בעוד הפלסטינים נשבעים לשחרר את כל פלסטין, כאשר פתרון שתי המדינות הוא רק אחד השלבים בתהליך. הפלגים האסלאמיסטיים הקיצוניים מכוונים ליהודים באשר הם ללא קשר לסוגיה הטריטוריאלית).
אך יש הבדל נוסף שמלמד רבות על התנהלות הפלסטינים. לוחמי המחתרות מעולם לא הסתירו את שליחותם הלאומית. אלו מאנשי האצ"ל והלח"י שנתפסו שרו את "התקווה" כאשר הושמע גזר דינם או טרם עלייתם לגרדום. המחבלים הפלסטינים, כאמור, מתחבאים מאחורי תירוצים רומנטיים, פסיכולוגיים, תעסוקתיים וצורך דחוף בנהיגה מונעת. מבתי הכלא של המנדט נעשו ניסיונות הימלטות רבים, באחוזי הצלחה מכובדים. מבתי הכלא הביטחוניים בישראל לא נרשם אפילו ניסיון בריחה אחד (איזה מן לוחמי חופש מעדיפים את הטלוויזיה בכבלים והסדינים של ברצלונה על פני הגדרה עצמית?!)
עתה יש מי שמקביל בין המחבלים הפלסטינים לבין מורדי גטו ורשה. נניח לרגע בצד את העובדה שאין שום בסיס -היסטורי או ערכי- להשוואה. לענייננו, ניתן לומר בוודאות גמורה כי לו נתפס חי בידי הנאצים, מרדכי אנילביץ' לא היה טוען כי הרימונים שברשותו הם סוג חדש של קפּצונים לפורים. מנגד, רק אצל הגיבורים הפלסטינים ניתן לחזות בתצוגות עלובות כמו זו של אותה בחורה שהעמיסה בלוני גז ומצתים ברכב וכאשר תפסו אותה בחשד לפיגוע (ביהודים) טענה כי קול הנפץ והעשן הם בסה"כ רעש ואבקה שנוצרו בעקבות התפוצצות כרית האוויר ברכב.
"אנטי-לאומיות יהודית"
חשוב להבין מהדוגמאות האלו שלא מדובר בהבדל סמנטי או טקטי. יש משהו מעבר לכך. הרשות הפלסטינית מקיימת כבר שנים רבות את כל התנאים המשפטיים לקיום מדינה עצמאית לפי אמנת האו"ם בנושא (מונטווידאו, 1933): יש לפלסטינים שטח המיועד עבורם (גם אם מותנה בהסכמים מול ישראל), אוכלוסייה, מוסדות שלטוניים והכרה מראש, עוד מנובמבר 1947, בריבונותה של המדינה הפלסטינית הפוטנציאלית. הכל, חוץ מתנאי אחד והוא העיקרון הדקלרטיבי- הכרזה פלסטינית על ריבונות כזו. לעומת שאר התנאים, ההכרזה תלויה בפלסטינים בלבד.
אך כידוע, לא הייתה הזדמנות שהפלסטינים החמיצו כדי להחמיץ הזדמנות מלהכריז על עצמאות. מדובר במצב ייחודי שבו הקהילייה הבינלאומית מתגייסת בכל עוצמתה והשפעתה ומתעקשת ליצור לאומיות עבור אוכלוסייה שמסרבת בתוקף לגבש את עצמה ככזו.
''הפלסטינים מסרבים להכריז על עצמאות גם בעזה, אפילו את המיסים הם מעדיפים שמישהו אחר יאסוף עבורם''.
צילום: AFP
דובר רבות על כך שהכרזת עצמאות מצד הפלסטינים תסכל את שאיפתם - לפחות תיאורטית ותדמיתית, ובכל מקרה זמנית - מלממש את חזון "פלסטין השלמה", הסותר את עקרון הלאומיות ההדדית. יכול להיות שזו לא הסיבה היחידה? האם בשלב הנוכחי של הסרט המזרח-תיכוני הזה ניתן כבר לחשוד שהפלסטינים פשוט אינם מעוניינים בפלסטין, לא שלמה ולא חלקית? והרי חוסר הרצון הזה היה מלכתחילה קו העלילה המרכזי.
זוהי למעשה הוכחה נוספת (כמה עוד צריך?) לכך שאין כזה דבר "פלסטין", שהמונח הפיקטיבי הזה הוא בסך הכל שם קוד להתארגנות ערבית נוספת לחיסול ישראל. מלבד מכנה משותף זה, דבר לא מחבר בין פליט מדיר אל בלח, בן חמולה מג'נין, תושב כפר ליד בית לחם, ג'מאל זחאלקה החילוני וראאד סלאח הפונדמנטליסט. כל הווייתם היא אנטי-ציונית.
ולראיה, את המחבלים שחוסלו מעלים הפלסטינים על נס בתור "שהידים" (לאחר מותם תמיד יש מי שמנכס זאת בדיעבד לצרכים פוליטיים ודתיים) ולא בתור גיבורי האומה הפלסטינית. קרי, הרג יהודים אינו מכוון למימוש שאיפות לאומיות. אחרת, היו אלה המכנים את עצמם "פלסטינים" לוקחים אחריות גם על המחבלים שנתפסו חיים (ומלכתחילה לא נוקטים בטרור כשהאופציה המדינית למימוש הריבונות פתוחה בפניהם לרווחה). עובדה שאף חבר הרשות הפלסטינית לא הסכים עם דבריו של זוהיר בהלול שייחס לפלסטינים שאיפות לאומיות ומעמד של לוחמי חופש. מה להם ולכל אלו?
אז לא רק בסרטים יש חלוקה לטובים ורעים. ובז'רגון של הסכסוך הישראלי-ערבי בהחלט ניתן להמיר את המונח "לאומיות פלסטינית" ב"אנטי-לאומיות יהודית". זאת משום שהחירות פירושה לא רק להשתחרר מריבונות זרה, אלא במובנה העברי של יציאה מעבדות ללקיחת אחריות על גורלך, או במובנה האנגלו-סאכּסי של 'חוסר-תלות' (In-dependence). ואילו הפלסטינים מסרבים להכריז על עצמאות גם בעזה, שלא לדבר על כך שאפילו את המיסים הם מעדיפים שמישהו אחר יאסוף עבורם. ובלי אחריות, אין לאומיות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם