למה עדיין משתיקים את שואת ברית המועצות?
אסור לאפשר לאנשים שתרמו רבות לניצחון על גרמניה הנאצית להימחק מהזיכרון הקולקטיבי. צריך שסיפוריהם הטראגיים וההירואים יושמעו במדינה היהודית. האחריות על כך מוטלת על כולנו
השואה של יהודי ברית המועצות הייתה עד לפני מספר שנים השואה הנסתרת, כזו שכמעט ולא דיברו עליה בארץ. ממדיה לא היו ידועים והיחס כלפיה היה אמביוולנטי. ברית המועצות, שאתוס הגבורה והניצחון טופח בה בקפדנות, לא ששה לחשוף מידע שהיה בכוחו להצביע על המחיר שנאלצה לשלם עבור ניצחון זה. למעשה, רק בשלהי התקופה הסובייטית התחילו להתבהר מימדי האסון האמיתיים: 27 מיליון נפשות שקפחו את חייהם.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- איך הפכה השואה לחוויה הנרקיסיסטית ביותר?
- אסור לשיר? הכירו את הדרך החדשה להדיר נשים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הסיפורים על החיילים של הצבא האדום שהצליחו לפוצץ טנקים גרמנים עם רימוני יד ובקבוקי מולוטוב, נשמעו לאוזן הקומוניסטית טוב יותר מסיפורי הרצח של האנשים הפשוטים, ובפרט אם אלו היו יהודים. הרי הם מצאו את מותם לא רק על ידי הגרמנים, אלא גם על ידי שכניהם, אזרחים סובייטים כמוהם.
התעמולה הנאצית דיברה לא אחת על כך שגרמניה נלחמת בבולשביזם היהודי ועל כן, המדינה שהבולשביזם היה לאידיאולוגיה שלה, לכל הפחות מבחינה רשמית, לא ששה לתת למאשימיה ולו תירוץ נוסף שעלול היה לאשש טיעונים אלה. כדברי אחד מגדולי החוקרים של תולדות יהודי ברית המועצות, פרופ' צבי גיטלמן: "הסבל של מלחמת 'המולדת הגדולה' היה עבור הסובייטים נכס חשוב מכדי למסרו לידי היהודים".
על כן, ברית המועצות בחרה במודע לשלול את ייחודה של השואה, נמנעה מלחשוף את מה שאירע בשטחה וכל פיסת מידע חריג שנחשפה רק חיזקה את הכלל. היעדר כמעט מוחלט של מידע על מה שאירע בשטחי ברית המועצות, אפשר לישראל, להדחיק את עניין השואה של יהודי ברית המועצות באופן כמעט מוחלט. גם בשנים האחרונות, כאשר חומר ארכיוני כבר נאסף ונאגר בהמוניו ביד ושם, בארץ ממשיכים להתעקש ולהתעלם ממיליוני היהודים הסובייטיים שנספו במהלך מלחמת העולם השנייה.
ד''ר אלינה ברדץ' - יאלוב היא חוקרת במכון ל"חקר ישראל הרוסית"
אם אשאל היום תלמיד ישראלי אקראי מה הוא יודע על השואה בברית המועצות, ספק אם יצליח לספר משהו מעבר לרצח בבאבי יאר שבקייב, בירת אוקראינה (וגם על כך עלול לומר שהיה בפולין), אם בכלל. הוא בטוח לא יידע להגיד מילה או שתיים על המחתרת בגטו ווילנה שבליטא או על מרד בגטו נסויז' בבלארוס, למרות ששם התרחש המרד הראשון במזרח אירופה. כן, כן המרד הזה אירע הרבה לפני המרד המפורסם של גטו וורשה, אז איך זה שכל תלמיד ישראלי ממוצע שמע על הגטו בפולין ורק מעטים על הגטו בבלארוס?
תלמידי ישראל אינם אשמים בכך שהם לא יודעים כמעט דבר על השואה בברית המועצות. המערכת הפוליטית שמתעלמת בעקשנות מהנושא הזה גם כיום, היא זו שאחראית על הבורות הכמעט טוטאלית של הדור הצעיר בנושא.
בלימודי ההיסטוריה אין ולא היה אף פעם דגש על תולדותיה של קהילת יהודי ברית המועצות ועל השואה שלה, למרות שכמעט מחצית מסך כל קורבנות השואה היו דווקא יהודים סובייטיים (ונעזוב כעת את הדיון אם נהיו כאלה מרצונם או שמא לא מרצונם).
גם נושא גבורתם של יהודי ברית המועצות מושתק כמעט לחלוטין. ההצטרפות לפרטיזנים, המרידות בגטאות, השירות בשורותיו של הצבא האדום, מעשי הגבורה של מפקדים וחיילים יהודים ועוד - סיפורים אלו כמעט ולא נשמעים לא בארץ ולא בברית המועצות לשעבר, אלא כמעט אך ורק בתוך הקהילה.
אחיה של סבתא שלי היה טייס קרב, סבא שלי היה מפקד ששמו חרוט על לוח זיכרון של מגני סבסטופול. האם לא מגיע להם שסיפוריהם וסיפורי יהודים סובייטים אחרים יסופרו ברבים? האם לא מגיע לארוס של סבתא שלי, חייל יהודי בצבא האדום, שנהרג בהפצצת הגרמנים, שיידעו, כי התנדב להתגייס ונלחם בגבורה? ובניגוד ליתר אזרחי ברית המועצות, ליהודים הסובייטים לא הייתה ברירה: עבורם, נצחונם של הנאצים עלול היה לסמל דבר אחד ויחד – מוות וודאי.
כששני הסבים שלי ז"ל היו גיבורי מלחמה, קשה לי להשלים עם המציאות שבה כמעט ולא מתעניינים בהם. ליהודי ברית המועצות, שנורו למוות, עונו על ידי שכניהם, איבדו את כל רכושם, נעקרו ממקומותיהם מגיע שיזכרו אותם.
השכחה הטוטאלית של מה שעבר על יהודי ברית המועצות והניסיון העיקש, עד היום, לא להבליט את אשר אירע להם, מזכה יהודים אלו, שסיפוריהם יושמעו במדינה היהודית, שידברו עליהם, ושביום השואה ידליקו בשמם את המשואה ביד ושם. אסור לאפשר לאנשים שתרמו רבות לניצחון על גרמניה הנאצית להימחק מהזיכרון הקולקטיבי והאחריות לכך מוטלת לא רק על הדרג הפוליטי, אלא גם על כל אחד ואחת מאתנו.
אקו"ם