'היינו לבד': הילדים שניצלו בזכות הוריהם, שנרצחו
לנורית ראובינוף (איינהורן) הייתה קנאה אחת: לאמא ואבא. אחרי שאמה נפרדה ממנה ומאחיותיה, היא הגיעה לבית ילדים קטן, שם הצילו את חייהן והעניקו להן אהבה. תערוכה מקוונת של "יד ושם" שופכת אור על כמה עשרות בתי ילדים בצרפת, שהיו נקודות אור של אהבת אדם ושפיות בתוך ים של טירוף שנאה
"הייתי ילדה בת 12 כשנפרדתי מהוריי. ועד היום – ואני בת 85 – הם חסרים לי. אני לא קנאית מטבעי, אבל כל חיי הייתה לי קנאה אחת גדולה מאוד: כשראיתי חברות וחברים שיש להם אבא ואמא, ולי זה לא היה. וזה חסר. גדלתי בלי הורים. וזה כל כך קשה. בעיקר אם חושבים באילו תנאים נשארתי בלי ההורים שלי".עוד כותרות ב-nrg:
לראשונה מאז צוק איתן: "חמאס עומד מאחורי הירי מעזה"
קמרון לקורבין: תתנער מה"חברים" שלך בחמאס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את המילים הכואבות האלה אמרה היום (יום ד') נורית ראובינוף (לבית איינהורן), שחייה ניצלו בזכות מפעל ההצלה של ילדים יהודים בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. ארגונים יהודיים ונוצריים הקימו ב"צרפת החופשית", שהייתה תחת משטר וישי ששיתף פעולה עם הנאצים, רשת בתי מחסה, שאליהם נאספו ילדים שהוריהם היו מוכנים להיפרד מהם משום שהעריכו מה בגורלם אם יישארו איתם. אלפי ילדים יהודים ניצלו בדרך זו מהשמדה.
"ב-1942 לקחו אותנו, ההורים והילדים, למחנה מעבר ליד העיר ליון", שחזרה ראובינוף. "קרדינל נוצרי מהאזור קיבל רשות להוציא מהמחנה 80 ילדים וקרא ברמקול להורים שמעוניינים למסור את ילדיהם – להירשם. אמי, שהבינה שגורלנו לא ברור, חשבה שכדאי לה להיפרד מאתנו, כי זה הסיכוי שלנו לחיות ורשמה אותנו: אותי, את אחותי התאומה ועוד אחות קטנה מאתנו בחמש שנים. הפרידה הייתה קשה ביותר. היא שכנעה אותנו שכך לה יהיה קל יותר להינצל. שנעשה זאת בשבילה. אז הסכמנו. היא ביקשה מאתנו רק דבר אחד: שנישאר תמיד ביחד. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו את ההורים שלנו. לימים נודע לנו שהם נשלחו לאושוויץ, שם נרצחו".
ראובינוף ושתי אחיותיה הגיעו לשאמוני בדרום-מזרח צרפת, שם פעל מוסד שהוקם על ידי ארגוןOSE – ארגון בריאות לסיוע לילדים יהודים בצרפת, בסיוע כספי של הג'וינט האמריקאי ושל הקהילה היהודית בצרפת. "התייחסו אלינו שם בצורה יוצאת מהכלל", היא סיפרה. "נתנו לנו הרבה מאוד אהבה ופעילויות. ג'ולייט ומרינט, מנהלות המוסד, עמדו על כך שלא נשנה את הדת שלנו ושננהל חיים ברוח היהדות. ושנזכור ולא נשכח שאנחנו כולנו יהודים. כך קיבלנו שבת עם הדלקת נרות. חגגנו חנוכה, פסח ואפילו דאגו לנו למתנות לפני החגים".
במוסד עבדה מטפלת גרמנייה קתולית, שלא רצתה לחזור לגרמניה הנאצית ותיעבה את השלטון שם. היא טיפלה בשבעה ילדים נוצרים ולקחה אותם לכנסייה. "אותנו הגדירו אתיאיסטים ולכן לא הכריחו אותנו ללכת לכנסייה, למרות שהלכנו לבית ספר מקומי", סיפרה ראובינוף.
שנתיים היו ראובינוף ואחיותיה בבית הילדים בשאמוני, עד שדודן, הרב הראשי של ליסבון בירת פורטוגל, גילה אותן בשאמוני אחרי חודשים ארוכים של חיפוש. הוא הפעיל את קשריו כדי להעביר אותן את הגבול ולהביאן לפורטוגל. "הוא נעזר במחתרת היהודית והלכנו ברגל מצרפת, דרך הרי הפירנאים לספרד. בברצלונה המשכנו ברכבת לפורטוגל. הדוד, שהיה ציוני גדול, דאג להעלות אותנו על אנייה לישראל וכך הגענו לארץ.
"בישראל לקחה אותנו תחת חסותה עליית הנוער של הסוכנות היהודית. נקלטנו במוסד 'אהבה' בקריית ביאליק. במשך השנים בנינו, כל אחת מאתנו, משפחה. לי יש שלושה ילדים, אחד מהם מנהל מחלקה ב(בית החולים) הדסה, ושמונה נכדים מוצלחים ביותר. אבל עד היום הצער התמידי הכי גדול שלי הוא שההורים שלי לא ראו זאת. הם חסרים לי מהרגע שלא ראיתי אותם יותר".
סיפור הצלתם של ילדים יהודים באמצעות רשת בתי ילדים יהודים בצרפת, עלה לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה לאתר האינטרנט של "יד ושם". תערוכה מקוונת חדשה של "יד ושם", ששמה "בתי הילדים בצרפת בתקופת השואה", שופכת אור על סיפורם של כמה עשרות בתי ילדים כאלה. אלה היו פרושים במקומות מבודדים בדרום צרפת ובמרכזה. כעשרת אלפים יהודים ניצלו הודות להם.
חלק מהמדריכים בבתי הילדים היו יהודים שפעלו במסגרת מחתרתית, והם שהו שם בזהות בדויה עם מסמכים מזויפים. רוב הבתים היו במקומות מבודדים ורחוקים מהעין. בחלק מהם היו גם ילדים לא יהודים, ששימשו להסוואה כאילו מדובר בבית יתומים שמהווה בית גם לילדים נוצרים.
יונה קובו, תחקירנית במחלקת האינטרנט אגף התקשורת ב"יד ושם", סיפרה כי הרעיון להעלות תערוכה מקוונת עלה לאחר שהוחלט שהנושא המרכזי של יום השואה השנה הוא שמירה על רוח האדם בתקופת השואה. "אנחנו במחלקת האינטרנט מחפשים דברים רלוונטיים. ולכן עלה הרעיון של יהודים שמצילים את האחר, שהוציאו אנרגיה לא רק כדי להציל את החיים שלהם, אלא חיים של עוד מישהו".
לפי קובו, הכנת התערוכה ארכה זמן רב. "השתמשנו בחומרים שיש לנו ב'יד ושם'. ערכנו תחקיר וכתיבה ויחד עם בניית התערוכה לקח לנו שישה חודשים. יש לנו עדויות. מכתבים שנכתבו בזמן המלחמה. יש לנו גם תרומות של חפצים ש'יד ושם' קיבל במהלך השנים, הקשורים באותו אירוע.
ב"יד ושם" איתרו לא רק כמה מהילדים שהיו בבתי הילדים הללו, אלא גם את אחת המדריכות, פלה איזבוצקי, כיום בת 93. "הייתי מדריכה מההתחלה עד הסוף", היא סיפרה היום. "הגעתי לשם במקרה. הייתי בצופים במונפלייה בצרפת. התחברתי לשתי אחיות, ז'ולייט ומרינט, שהיו בצופים הנוצריים. הם אמרו שיש אפשרות שאחותי ואני ניכנס למנזר. ההורים שלי שכרו דירה לא רחוק משם. אחרי עשרה חודשים הן הציעו לנו לעבוד במחתרת ולהעביר את ההורים שלנו למנזר, במקומנו. ההורים ניצלו, ואני ואחותי הגענו ל'קייטנה' בשאמוני שהפכה ל'בית ילדים'. שם הדרכתי עד סוף המלחמה".
גם איזבוצקי סיפרה על קלר ברוויצקי מגרמניה (הוכרה כ"חסידת אומות העולם" - ד.מ), שעבדה באותו מוסד. "היא הייתה מאוד דתייה והלכה לכנסייה עם הילדים הנוצרים שהיו אתנו. אני שואלת את עצמי הרבה פעמים איך לא עלו עלינו. ואני חושבת שזה בזכות המדריכה הנוצרייה הזו. היא הייתה הכיסוי שלנו. אף אחד לא האמין ששם ישנם גם ילדים יהודים. היא הייתה נוצרייה חמה. היה לה לב רחב. היא כתבה ספר על התקופה הזו וסיפרה ששם הייתה התקופה הכי מאושרת בחייה".
פלה הייתה אז בת 21. עם תום המלחמה עלו חלק מהילדים ארצה בעזרת הג'וינט והסוכנות היהודית. חלקם נשארו בצרפת. היא מצטערת על כך שאותם ילדים לא שמרו איתה על קשר, אבל מבינה זאת: "הם היו קטנים, הם לא הבינו מה קורה איתם. איש לא בא לקחת אותם. כל אחד הלך לדרכו. הם נזרקו לחיים ללא משפחה וללא הורים".
איזבוצקי עצמה לא עלתה ארצה מיד אחרי המלחמה – ולא בכדי. היא חזרה לבלגיה מולדתה, שם חיפשה במנזרים ובבתי נוצרים ילדים יהודים שהוחבאו בתקופת המלחמה. "137 ילדים הצלתי שם", גילתה. "זו הייתה ממש עבודת קודש. כשעליתי ארצה, לא היה מי שייקח את העבודה שלי. לצערי, השארתי הרבה ילדים במנזרים".
עם הילדים שהוציאה מהמנזרים נשארה איזבוצקי בקשר. כמובן, גם עם שתי האחיות ג'ולייט ומרינט, מנהלות בית הילדים, שהפך לבית יתומים, הייתה כל חייה בקשר וכעת ילדיה בקשר עם ילדיהן. שתי האחיות הנוצריות הוכרו כ"חסידות אומות העולם" על יד "יד ושם".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם