ראשי » חדשות » בארץ

"קשה לעבוד כשהורים מקבלים הודעת מוות בוואטסאפ"

גיוס דרך חברים, כאבי הבטן לפני הנקישה בדלת, מפגשים עם הורים ברחוב אחרי שנה והשמועות שרצות בוטלפון הנייד. כתב nrg ומקור ראשון המשרת ביחידת מודיעי הנפגעים יצא לבדוק איך מתמודדים עם המשימה הקשה

בכל פעם שהחיילת ממדור נפגעים בצה"ל מתקשרת להזכיר לי שאני נכנס לשבוע כוננות, אני שואל את עצמי מדוע בחרתי בזה בכלל. את שבעת הימים הבאים אצטרך לעבור כשהמכשיר הסלולרי צמוד אליי 24 שעות ביממה, תוך שאני נדרש לעדכן בכל יציאה מהגזרה כדי שקצין אחר יחליף אותי וייכנס מיד לכוננות.

עוד כותרות ב-nrg:
- דגנרלים, תפסיקו לקשקש ותתמקדו בביטחון
- נחשף: כמה משפחות נפגעו מקריסת אור נדל"ן?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בתקופה הראשונה לאחר שהצטרפתי ליחידת מודיעי הנפגעים לפני כשלוש שנים, הייתי שרוי במתח וחרדה מצלצול הטלפון שבעקבותיו אצטרך לקחת איתי את התיק המוכן והצמוד עם המדים המדוגמים, ואדרש לצאת לקראת השכול והיגון.  
 
עם הזמן החשש הזה התעמעם, ולעומתו גוברת התחושה המזויפת שבמשמרת שלי זה לא יקרה. אז את המסע במונית הלבנה והשקטה בדרך לבית משפחה שכולה טרם עשיתי, ואני כמובן מקווה שגם לא אצטרך לעשות. לא למעני, אלא למען המשפחות שמאחורי הדלת. במקומו יצאתי למסע רגשי עם שורת מודיעי נפגעים מרחבי הארץ, והם שיתפו אותי במורכבות התפקיד ובלבטים והחששות שהוא נושא עמו.

"אחרי ההודעה הראשונה שלך תראה שהכוננויות שלך לא יחזרו להיות כמו שהן היו", אומרת לי סגן במיל' אורה מגל מהמושב רם-און, המשרתת כמודיעת הנפגעים ביחידת קצין העיר בעפולה זה שש שנים. היא הגיעה לתפקיד הרגיש והמאתגר בעקבות בעלה רס"ן במיל' ברוכי (ברוך) מגל, שהצטרף ליחידה שנה לפניה והדביק אותה בתחושת השליחות והמסירות לנושא.
 
אנחנו יושבים בביתם שבמושב, והם נראים זוג מלא חיים והומור. ברוכי הוא מורה ומחנך בכפר הנוער ויצ"ו-ניר העמק, ואורה מנהלת מעון לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. במקומות העבודה שלהם מודעים לכך שבתקופות מסוימות הם עלולים להיעלם ברגע ולצאת למשימה שלא יוכלו לספר עליה.

"גם אחרי שנים ביחידה הזו, תקופת הכוננות היא קשה", אומרת אורה. "אצלנו בבית זו תקופת המתנה כפולה, כי אני בתפקיד במשך שבועיים ברבעון ואחר כך ברוכי בשבועיים כוננות, ואתה אף פעם לא יודע מתי זה יגיע.

הימים הלחוצים במיוחד הם ימי הכוננויות בסוף השבוע כי אז חיילים שותים ומשתכרים ונוהגים, ואני בלחץ ורק מחכה שיעבור הלילה בלי שאקבל את הטלפון. בשאר הימים אתה לא עושה תוכניות גדולות, מתוך הבנה שבכל רגע תצטרך אולי לעבור ממצב של אפס למאה. בימים האלו כל המערכת סביבך מגויסת. קרובי המשפחה יודעים שאתה בכוננות, ואם תצטרך לצאת בפתאומיות הם יבואו ויחליפו אותך בבית".

"יש דריכות, אבל אתה משתדל לחיות עם זה בשלום", אומר ברוכי. "כשאתה כונן בקיץ והולך לבריכה, אתה נותן את הטלפון למציל ומבקש ממנו לענות לשיחות. צריך להיות עם טלפון פתוח וזמין כל הזמן".

מה קורה ברגעים שאחרי ההקפצה הטלפונית?
"ברגע שאתה מקבל את הטלפון, לא משנה איפה אתה נמצא, אתה פשוט מתאדה מהמקום ורץ למלא את המשימה", מתאר ברוכי. "לפני פורים האחרון הייתה לי הודעה למשפחה של חייל שנפצע קשה מאוד, ולא הייתי במסיבת פורים בבית הספר למרות שהבטחתי לילדים.

"לחץ הדם עולה, זיעה קרה מבצבצת, והדרך לנקודת הכינוס בקצין העיר בעפולה היא לא קלה. אבל אתה עולה על המדים ונכנס לדמות ועובד. זו לא עבודה על אוטומט ומתוך קהות חושים, להפך, אתה הכי מחודד ובפוקוס ברגעים האלו".
 

ברוכי ואורה מבקשים מאנשי קצין העיר לחייג אליהם מטלפונים שמספריהם מזוהים כדי שלא יחששו מכל שיחת טלפון לא מזוהה. קצינת העיר במרחב הצפון שבני הזוג משרתים תחתיה היא רס"ן אושרת אמסלם, קצינה מסורה המתייחסת לעשרות מודיעי הנפגעים הכפופים לה כאל משפחתה השנייה.

היא דואגת להם כפי שרק מי ששולחת אותם למשימה קשה כל כך מסוגלת לדאוג: "כשאתה רואה על הצג את המספר של אושרת או של הסגנית שלה שני ביטון אתה מבין שמשהו קורה. כשהן מתקשרות אלינו בשגרה הן דבר ראשון אומרות שהכול בסדר ולא צריך לדאוג".

קציני המילואים מספרים לי כי אין אירוע אחד של הודעה למשפחה על חלל או פצוע קשה שלא נצרב בזיכרונם. "יש אצלנו כלל בלתי כתוב שלא סופרים את ההודעות ויש גם הודעות שאנחנו מנסים להדחיק, אבל זה לא באמת אפשרי", אומר ברוכי. "אני זוכר כל יישוב ורחוב שהייתי בו. בשבע השנים האחרונות עשיתי כ-15 הודעות בבתי משפחות של חללים ופצועים". לאחרונה קיבל ברוכי אות הצטיינות על שירותו במערך הנפגעים.

רס"ן במיל' ג'ורג' כחלון, בן 52 מרחובות, משרת ביחידת קצין העיר כמעט 11 שנה. ביחידה הזו אין מועד סיום לתקופת השירות, וכל עוד איש המילואים מסוגל לבצע את תפקידו הוא ממשיך להיות חלק מהמערך.

"לצערי עברתי עשרות הודעות של נפגעים במהלך השנים, עוד מתקופת מלחמת לבנון השנייה וגם באירועים בשגרה, ואני יכול לומר לך שזה לעולם לא קל יותר מהפעם הקודמת", אומר כחלון. "הרגישות אף פעם לא תשתנה, אבל אתה מתמקצע ולומד שוב ושוב ששום הודעה לא תהיה זהה או קרובה להודעה אחרת. תמיד יהיו כאבי הבטן שלא ניתן לתאר רגע לפני הדפיקה בדלת והמפגש עם המשפחה".
 

בדומה לבני הזוג מגל, כחלון הצטרף ליחידה בדרך של 'חבר מביא חבר'. מאות המודיעים הפרוסים ברחבי הארץ מנסים לאתר עוד ועוד אנשים שיהיו מסוגלים להתמודד עם המשימה המורכבת. "זה תפקיד שהוא לחלוטין לא שגרתי, והוא נעשה בהתנדבות מלאה", מסביר כחלון. "יש פקודה לעשות מילואים עד גיל מסוים, אבל לא לעשות תפקיד כזה.

"אין הרבה שמסוגלים לבצע את העבודה הזו, ואם למישהו יש אופי שמתאים לכך והוא מסוגל להישאר יציב נפשית, אני בהחלט חושב שהוא צריך לעשות את זה".

סרן במיל' דורית קרויזר ממעלה-אדומים היא אם לשישה, שניים מהם משרתים כעת בצבא. כאישה היא חריגה מעט במערך הגברי ברובו. "יש שמכנים אותנו 'סיירת איוב'. זה אכן תפקיד לא קל, אבל יש בו שליחות גדולה מאוד", היא אומרת.
 
היא מספרת על האופן שבו הצטרפה ליחידה: "לפני שש שנים פנה אליי מכר שכבר היה ותיק ביחידה ואמר לי שחסרות נשים במערך הנפגעים, במיוחד כשמגיעים למשפחות דתיות וגבר לא יכול להניח יד על הכתף או לחבק. היה לי מאוד קשה להחליט על הצטרפות, והוא הסביר לי שמדובר בגמילות חסד של אמת.

"אחרי שהאסון קרה, מישהו צריך להעביר את הבשורה הקשה בצורה הכי רגישה ומכילה למשפחות השכולות, ולהיות לצדן בימי השבעה כדי לסייע להן לעבור את הימים הקשים. האנשים שאני באה אליהם עם הידיעה הקשה יזכרו את הבעות פניי ואת המילים שלי כל חייהם, ואם יש לך יכולת לעשות את זה בצורה טובה - אתה צריך להיות שם".

דורית השתתפה בשש הודעות למשפחות חללים, ארבע מהם בימי 'צוק איתן'. "כשאתה מגיע להודעה בבית משפחה אתה נכנס לרגעים הכי אינטימיים שלה, ושותף לניואנסים הרגישים והדקים ביותר. המקרה הכי טראומטי בשבילי ב'צוק איתן' היה בנתב"ג. שדה תעופה הוא מקום של חופש, אבל אנחנו הגענו לשם לא מעט פעמים כדי לפגוש בני משפחה וללוות אותם להלוויה ובימי השבעה.

"באחד האירועים הייתי צריכה לפגוש סבא וסבתא שהגיעו מחו"ל אחרי שכבר קיבלו את ההודעה, ואני המתנתי להם בפתח המטוס. אני עומדת ליד דלת המטוס, קצינה במדים ירוקים, ולידי עומד איש ביטחון, ואנשים מתחילים לצאת. לא אשכח את המבטים שלהם. יכולת לראות בבירור מי ישראלי ומי תייר.

"התיירים הסתכלו עליי בתימהון, ועל פני הישראלים ראית את הבעתה ואת הפחד בעיניים שמנסות לברוח ממך כמה שיותר מהר. כשהזוג שהמתנתי לו הגיע נסענו בשקט על הקלנועית במרחבי שדה התעופה, בדרך למונית שתאסוף אותנו לבית הנכד שנפל. כל האנשים בשדה התעופה מסתכלים עליך ומבינים מה קרה. זה אחד הרגעים שלא אשכח".

"כשיש בבית ילדים זו הודעה מאוד קשה", אומרת אורה. "ב'צוק איתן' הגענו למשפחה שידענו שהאלמנה שאנחנו ממתינים לה הלכה לקנות בגדים לחתונה משפחתית. אתה מבין איפה היא הייתה עד עכשיו, ואיפה היא הולכת להיות מעתה. בזמן ההודעה ישב שם הילד שלה, בן חמש, וממש הרגשתי שהוא מבין מה קרה לאביו. הוא זעק שוב ושוב: 'לא! אני רוצה את אבא'.

"הוא הבין שהיה איש ואיננו עוד. לפני כמה חודשים הלכנו להודיע לצעירה בת 19 עם שני ילדים שבעלה החייל מת בתאונת דרכים בצפון בסמוך לבסיס שלו. בתסריט שבניתי לעצמי בראש היה ברור לי שזו בחורה מהקהילה של חב"ד ביישוב. כשנכנסנו לבית הבנו שזו נערה צעירה שנכנסה להיריון בגיל 16 והתחתנה עם בן הזוג שלה, וכעת היא אלמנה. לסיטואציה כזו לא ציפיתי".

בני זוג שמשרתים יחד במערך המילואים של מודיעי הנפגעים אינם מחזה שכיח. השיתוף מאפשר לאורית וברוכי לפרוק את העומס הנפשי הרב. "באחת הפעמים ב'צוק איתן' מצאנו את עצמנו בדייט זוגי בקפיטריה של 'סורוקה' באחת וחצי בלילה. כל אחד הגיע לשם במונית אחרת. אורה הייתה עם אשתו של הפצוע, ואני עם ההורים המבוגרים בצוות אחר. בסוף המשימה חזרנו יחד הביתה", מספר ברוכי. מסיבות מובנות, בצבא מקפידים שלא להציב בני זוג באותו צוות.

אני מספר להם שקיבלתי את ההזמנה להצטרף למערך המודיעים מחבר קרוב שמשרת שנים רבות בקצין העיר בקריית שמונה, וכי התלבטתי רבות אם אני רוצה ומסוגל להשתתף במשימה הזו. "הלכתי לזה כי ידעתי שאני יכולה לעשות את זה ולסייע לאדם לעבור את הרגעים הקשים האלה בצורה מודרכת ומכילה", אומרת אורה.

"ההודעה היא חלק חשוב מאוד במשימה, אבל אחריה יש עוד שבוע שלם. אתה מפיל אותם, ואז נמצא שם גם כדי להרים אותם. בסיום השבוע אני דואגת לעשות פרידה מסודרת ומבקשת סליחה מהמשפחות על כך שנאלצתי לבשר להם את הבשורה הנוראית הזו. החיים כפו עלינו את המפגש הזה. הם תמיד מודים לנו על כך שתמכנו בהם פיזית ונפשית בימים הללו".
 

מהן התכונות הדרושות למודיע נפגעים?
"הוא צריך להיות אדם לא שיפוטי, שמסוגל לעבוד בתנאים של אי-ודאות. אתה לא יודע מה יהיה מולך ואיזו סיטואציה תפגוש, ואתה צריך לכבד מה שאתה רואה ובשום אופן לא לשפוט את האדם בצערו.

"צריכה להיות לך היכולת לתת למשפחה להישען עליך ולהיתמך בך בלי להישבר, ואתה צריך גם להיות מסוגל לראות את המקום של ההתחלה החדשה ואת היכולת האנושית להרים את הראש מתוך המשבר. זה המתח שבו המדינה שלנו קמה ועליו היא עומדת - בין שואה לתקומה".

בתחילת השבוע יצא צה"ל בקמפיין חדש תחת הכותרת "אל תיתנו לשמועות לדפוק בדלת", שמטרתו להיאבק בתרבות השמועות ברשתות החברתיות, בעיקר בוואטסאפ, שבה מופצים לעתים שמות הרוגים ופצועים לפני שהמשפחה והקרובים שמעו על כך. בסרטון שפרסם הצבא מופיעים הורים שקיבלו ידיעה לא נכונה על מות בנם החייל, ולמשפחה נגרמו שעות קשות ומיותרות של עינוי נפשי.

לאורה מגל יש מה לומר בנושא מניסיונה, והיא לא בוררת מילים כשהיא תוקפת את חוסר האחריות המתבטא בתופעה: "אנשים לא מבינים את משמעות ההודעות שהם מעבירים והמידע שזורם בקבוצות, ובטח לא את משמעות הפנייה שלהם למשפחות בשאלות וברמזים.

יש דרך שבה אתה מודיע למשפחה על האסון ושומר על מי שמולך, וההודעות הללו יכולות לעלות גם בחיי אדם. הדברים האלה מסוכנים. באחת ההודעות היה לנו אבא שחטף התקף לב. לא סתם מביאים אמבולנס להודעות.

"קשה לנו מאוד להתחיל את העבודה עם משפחה שכבר קיבלה את הודעת המוות בסלולרי או מגורם לא רשמי. איך אנחנו ממשיכים מהנקודה הזו? כשאנחנו באים להודעה אנחנו מבודדים את האדם, מבקשים ממנו לשבת ושמים לידו כוס מים. אנחנו סוגרים את הדלת שלא תהיה התקהלות ונותנים להם סביבה שקטה.

גם בהודעה לילד, אלו דברים שמותירים צלקות ואסור לעשות את זה בצורה לא מבוקרת. מעבירי ההודעות והשמועות לוקחים מההורה השכול משהו שלעולם לא יהיה אפשר לתקן או להחזיר לו. עד להודעת דובר צה"ל אסור להוציא דבר, ובוודאי לא לפנות למשפחה ברמזים. יש כל כך הרבה מעגלים שצריכים לקבל את ההודעה, תנו לנו לעשות את זה כמו שצריך".

מבחינת מודיעי הנפגעים, מלחמת 'צוק איתן' סימנה שיא חדש בהעברת מידע לא אחראי. "רצו שמועות שלפעמים היו בכלל לא נכונות ולא עדכניות, לטוב ולרע", אומרת אורה. "בשלוש ההודעות האחרונות שלי במהלך המבצע, עוד לפני שיצאתי מ'קצין העיר' אני רואה שבאתרי חדשות נמצאים כבר את כל הפרטים וסרטונים. זה הזוי.

"היו מקרים שכבר פרסמו שמות או רמזים ברורים, ובקבוצות הוואטסאפ העבירו רשימות של חיילים הרוגים שעוד לא חולצו מעזה ולא זוהו. אנשים פשוט לא חושבים. אתה יודע מה קורה לאימא או לאחות שמקבלת את ההודעה באמצע שום מקום? אם היא נופלת ומתמוטטת, מי יעזור לה ויטפל בה? ככה לא מקבלים מסרים.

"לנו כמודיעים יש אחר כך בעיית אמון מול המשפחה, כי הם מקבלים מידע לא מדויק וכשאני מקריאה את נוסח ההודעה הרשמי יש לעתים חוסר אמון. למשל אם הם שמעו שהבן מת מירי דו"צ, ואני אומרת להם שהנסיבות עדיין נבדקות. או כשמסתובב דיווח על מוות, ואני מספרת להם שהוא פצוע קשה. אנחנו לא מנסים להסתיר דבר אלא רוצים להביא את המידע האמין ביותר. קשה מאוד ליצור אמון, והיו מקרים שהאמון נשבר מול המודיע והוא היה צריך לעזוב כי האימא לא הייתה מסוגלת להאמין לו מול מה שפורסם באתרי החדשות ובסלולרי".

בניגוד לדעה הרווחת, תפקידם של מודיעי הנפגעים לא מסתיים לאחר ההודעה הראשונית. הם נשארים לסייע בתיאום ההלוויה והלוגיסטיקה של ימי השבעה, ומצטרפים אל הקצינים הבכירים והאח"מים המבקרים בבית האבלים.

לעתים הם שוהים בבית המשפחה שעות ארוכות במהלך השבעה, מושיטים יד וכתף בכל בעיה. עם תום שבוע האבל מסתיים הקשר של המודיעים עם המשפחות, ומקל האחריות עובר לידי קצינות הנפגעים בשירות הסדיר בצה"ל. בשלב זה נכנסים לתמונה צוותים פסיכולוגיים המסייעים למודיעים בהתמודדות הנפשית לאחר היממות הארוכות שעברו עם המשפחות השכולות.

כל המודיעים שאיתם שוחחתי מספרים על תשישות ועייפות עמוקה שנופלת עליהם עם תום ימי השבעה. "קשה לחזור מיד לשגרה", אומר ג'ורג' כחלון. "אמנם אחרי שנים אתה לומד את העניין ויש צוות פסיכולוגי שמלווה אותך, אבל זה לוקח כמה ימים, במיוחד אם היה באירוע משהו חריג. הילדים שלי כבר גדולים והקימו משפחות, אבל אחרי הודעות אני תמיד מבקש מהם שיבואו הביתה כדי שאוכל לחבק אותם".

"תמיד אחרי השבעה ברוך עושה 'ניתוק' ונכנס למיטה ליומיים, ורק אז הוא מצליח לחזור לחיים", מספרת אורה מגל, ומוסיפה בכנות: "קשה לומר את זה, אבל בסופו של דבר צריך להפריד ולהבין שזה לא החלל שלי ולא הקושי שלי. זו האבדה של האלמנה, הילדים, בני המשפחה והחברים של ההרוג. זה ההבדל בין אמפתיה להזדהות מלאה. אני חוזרת הביתה מהודעה ורצה להכין לילדים חביתה וסלט ולהקריא סיפור לפני השינה. זה חובה בשביל לחזור לשפיות".

לעתים המודיעים פוגשים את בני המשפחה שבביתם ביקרו לאחר שכבר חלפה תקופה מהשבעה. זה יכול להיות בלב קניון הומה אדם, או ליד מתקן משחקים עם הילדים. דורית קרויזר משתפת אותי ברגע כזה: "הלכתי עם הבת שלי לאירוע פרטי בבית הספר, ותוך כדי ההתקהלות לפני האירוע אני שומעת צעקה מאחוריי: 'מה את עושה פה?'

"לקח לי כמה שניות להבין עם מי אני מדברת, ומתברר שזוהי דודה של חלל שהודעתי למשפחתו על מותו. זה מפגש מטלטל שמחזיר אותנו לאותו רגע קשה. היא הופתעה לראות אותי, ואמרתי לה שאני שמחה שאנחנו יכולים להיפגש גם במקום של צמיחה ודברים טובים. ברור לי שיש אנשים שזוכרים אותי כנושאת בשורת המוות".

ברוכי משתף גם הוא במפגש לא פשוט שנקלע אליו: "הגעתי יום אחד למוסך וראיתי שלפניי בתור עומד אבא שהודעתי לו שנה וחצי לפני כן על נפילת בנו. הוא אמר שאני מוכר לו, ובמשך זמן רב ניסה להיזכר מהיכן. ידעתי כמובן מי הוא, אבל לא רציתי להזדהות כי ידעתי שזה יהרוס לו את היום.

"הוא המשיך להתאמץ ולנסות להיזכר, וכשראיתי שהוא לא יעזוב אותי לקחתי אותו הצדה, הנחתי עליו יד ונתתי לו חיבוק קל, ואמרתי לו שאני מקצין העיר. זה היה כאילו הורדתי לו פטיש חמש קילו על הראש. הפנים שלו נעשו כבדות, ואני התנצלתי. הוא התעשת ואמר שזה בסדר וביקש להושיב אותי לצדו, וסיפר לי במשך שעה ארוכה על מה שהיה עם המשפחה מאז תום ימי השבעה.

"בקורסים שעשינו בהכשרה לתפקיד", ממשיך ברוכי, "ישבו הורים שכולים ואמרו לנו שבחלומם הם רואים שניים - 'את המלאך גבריאל שזה הבן שלנו, ואת מלאך המוות שזה אתם'. אני מודע לאופן שבו התפקיד שלי משתקף, אבל אני יודע שלא אני הרגתי אותו ולא בגללי הוא מת.

"אני יודע שאולי יש כאלה שיזכרו אותי כמלאך המוות ואולי אני גם אופיע להם בחלומות ובסיוטים. כשאני דופק בדלת אני זוכר שמעכשיו החיים של המשפחה הזו לא יהיו אותם חיים, אבל אני אעמוד לצדם ואסייע להם בתקופה הזו על פי ההכשרה שעברנו ובהתאם לכללים שנכתבו מתוך ניסיון של שנים. אם המדינה שלחה את הבן שלהם לקרב, היא צריכה לעשות הכול כדי שגם שלב הבשורה וההודעה יהיו המכובדים ביותר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg