יכול להיות שמזרחיים וקיבוצניקים ישתפו פעולה?
כל שיח שיסמן את הקיבוצניקים כ"רוע המוחלט" מחד או כ"אבירי הציונות" האולטימטיביים מאידך, לא ישרת את המאבק לתיקון אמיתי של החברה הישראלית. לצד כלים של מאבק דורש התיקון גם פיוס ואיחוד כוחות
לפני קרוב לשנתיים, בקיץ 2014, העולם שלנו התהפך על גבו. מלחמה היא מאורע מטלטל. ואנחנו היינו במלחמה. חיינו באזור מטווח מצד אחד ורוחש סוללות תותחים, טנקים ומטוסים מצד שני. היינו צריכים להיות מתורגלים, לאחר 13 שנות מלחמה באזור, אבל ה"סבב" הזה היה שונה מקודמיו במשך ובעוצמה. "צוק איתן" היה המטלטל מבין כל 11 ה"מבצעים" שעברנו בעוטף עזה בחמש עשרה השנים האחרונות.עוד כותרות בערוץ הדעות של nrg:
- יאיר גולן רואה שחורות? שיגיד תודה במקום שיכפיש
- האם נתניהו מתגעגע לסוס הטרויאני ציפי לבני?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
והנה, דווקא מתוך המלחמה הקשה הזו, ואולי בגללה, נוצר שילוב ידיים לא שגרתי באזור. אנשי שדרות, נתיבות, אופקים ואשקלון עם אנשי הקיבוצים מחוף אשקלון, שער הנגב ואשכול. בואו נשים את הדברים על השולחן: שילוב בין "קיבוצניקים" לאנשי "עיירות הפיתוח", על כל המשמעויות וכל משקעי העבר וההווה, זהו לא דבר של מה בכך.
משפט המפתח שאני נושא מאז, הוא של אנשי נירים, שאמרו "האינטרס של נירים ושדרות קרוב יותר מהאינטרס של נירים ושפיים". בשבילי, כמי שמתגורר בקיבוץ, אבל רואה בו שכונה בשדרות, היה מדובר בגילוי פוליטי מחודש של הקיבוצים. יכולתי לראות אותם אחרת, לראות אותם כאנשים, לא רק כאליטות שהדירו מזרחים וקבוצות אחרות, לא רק כמסתגרים בין גדרות בסיוע ועדות קבלה, ומנסים למקסם פריבילגיות על הקרקע הציבורית של כולנו.
אפשר לומר, בפשטות, שזה היה הרגע שבו ה"קיבוצים" כמוסד, הפכו בעיני מחד-מימדיים והומוגניים למרובי קולות הטרוגניים. שהרי אנחנו תמיד יודעים לראות את הקבוצה שלנו כמגוונת ומרובת קולות, ואת הקבוצות ה"אחרות" כאחידים ונוקשים. השיא של שילוב הידיים הזה הגיע כחודש לאחר סיום המלחמה בעצרת אזורית שהביאה קרוב לאלף מפגינות ומפגינים מכל האזור. על הבמה דיברו ושרו אנשי שדרות ואופקים, אנשי קיבוצים ומושבים באזור. שותפות הגורל שלנו, כמאמר הרב סולובצ'יק, הפכה לשותפות ייעוד.
אך טבעי היה, לכן, שהשותפות שאנחנו בונים בפריפריות, עם מועצת הנגב ותנועת הפריפריות, תכלול אנשי קיבוצים. כפי שהיא כוללת ערבים, דתיים וחרדים, מזרחים, יוצאי אתיופיה, דוברי רוסית, אנשי ימין ושמאל, ועוד.
באופן מרתק מכל השותפויות, דווקא השותפות עם אנשי קיבוצים מושכת את שיא האש. כשהגענו לקטמונים בירושלים, למשל, אחת השאלות הראשונות היתה איך אנחנו יכולים לשתף פעולה עם אנשי קיבוצים, בעוד המשימה שלנו היא לתקן יחסי כח ופערים בפריפריות בישראל. בעוד השותפות עם קבוצות אחרות נתפסה כטבעית, רק זו עם הקיבוצניקים עמדה בסימן שאלה.
דוגמה חזקה לעניין הוא הויכוח הציבורי מסביב לעתירה כנגד החלטה 1447 של מנהל מקרקעי ישראל. ארגוני צדק חלוקתי עתרו נגד פריבילגיות שניתנות, לדעתם שלא בצדק, לאגודות שיתופיות בכל הנוגע לרכישת ושיוך קרקעות במושבים וקיבוצים. הפרטים חשובים ונידונים בבג"צ. אין ספק שהקרקעות הציבוריות שלנו בהחלט צריכות להניב פריבילגיות משותפות לכלל הקבוצות ולא לקבוצות ייחודיות בלבד.
אבל, כידוע, הויכוח הציבורי נע במסילות משלו. הוא מוסגר כך, עם או בלי קשר לעתירה - מצד אחד מזרחים הטוענים בשם אפליות העבר וההווה, ומציגים את הקיבוצים כאליטה הדואגת אך ורק לעצמה. מצד שני קיבוצניקים הטוענים שהם מייסדי הציונות ושומרי הארץ, היושבים בפריפריות ועל גבולות הארץ. מרתק, נכון?
זהו, שלא. מדובר במסגור שחוק שלמען האמת, במבט מהפריפריות, די נמאס. ביהדות יש אבחנה בין מחלוקת לשם שמיים למחלוקת שאיננה לשם שמיים. ניתן להבחין בין ויכוח נוקב המכוון למציאת פתרונות, ובין ויכוח המסתגר בפערים שאינם ניתנים לפתרון או לגישור.
הנחת המוצא החדשה שלי: אנשי הקיבוצים הם שותפים שלי. הם שותפים שלי לחברה הישראלית. והם ודאי שותפים לפריפריות הגיאוגרפיות, ואף החברתיות, שכן רבים מהקיבוצים בפריפריות הגיאוגרפיות לא מצויים בשגשוג כלכלי.
הם שותפים למאבק שאנחנו מחויבים לו, לטובת שינוי ההזנחה המתמשכת בפריפריות בישראל. הויכוח שיש לנו עם חלק מהמועצות האזוריות, המושבים והקיבוצים על צדק חלוקתי, הוא חשוב מאין כמוהו. הוא לא מטשטש את העובדה שהשותפות שלי היא גם עם קיבוצניקים, ודאי אלו המאמינים וחותרים לצדק ושלום.
כל שיח שיסמן את הקיבוצניקים כ"רוע המוחלט" מחד או כ"אבירי הציונות" האולטימטיביים מאידך, לא ישרת את המאבק לתיקון אמיתי של החברה הישראלית. התיקון דורש, לצד כלים של מאבק, גם פיוס ושיתוף פעולה.
איך זה עובד? לכו לירוחם. לימדו כיצד התושבים וראש המועצה שם הובילו מאבק צדק חלוקתי אפקטיבי מול רמת נגב. התוצאות הביאו מליונים לירוחם. הם לא עשו תיקון מוחלט. רחוק מזה. ידרשו לכך עוד סיבובים. אבל, גם בעיצומו של המאבק, נמשך שיתוף פעולה בין ירוחם, רמת נגב ומצפה רמון, לקידום תכניות משותפות וערך מוסף אזורי. תוך כדי המאבקים שילבו ידיים ראשי הרשויות הללו, עם ראשי רשויות בנגב כולו, בדואים ויהודים, קיבוצניקים ואנשי ערים, על מנת להקים את מועצת הנגב.
זו תורה של חיים ושל שינוי ותיקון אמיתיים, מתמשכים ועמוקים. שם אני רוצה לשים את עצמי ואת כוחותי המוגבלים.
אקו"ם