לגעת בחיילים מתים: החצר האחורית של המלחמה
מאז שנאלצתי לטפל בעשרות חללי צה"ל, איני מעז ללכת להלוויות של מי שהייתי שותף בזיהוי שלהם. אני מרגיש קצת אחראי ליצירת המציאות הזו. חבר ששמע את תלאותיי אמר שאינו מבין איך חזרתי לשגרה. האמת, גם אני לא
לפני כעשור טיפלתי בהרוג הראשון. זה היה באחד הלילות של מלחמת לבנון השנייה בסמוך לגדר הגבול הלבנוני. "אתה לא הולך להתעלף לי"? שאל אותי רב גולני באותה עת, המשמש כיום בתור רב פצ"ן, ואני הייתי רשמית רב גדוד 13 בחטיבה, אך בפועל הפכתי מאז להיות רב החטיבה במילואים.בעודי שם כפפות על הידיים ומעמיס ציוד על הגב, השבתי בציניות "נחיה ונראה". מאז נאלצתי, בצער רב ובדמע, לטפל בעשרות חללי צה"ל - לעיתים ממש רגע לאחר שהרופא קבע מוות ועד הרגע שמעבירים את החלל למרכז הארץ.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דרוש יום זיכרון נפרד לנרצחי הטרור
- מה לעשות? ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני, באופן טבעי, לא אכנס לשמות אבל נראה לי שלא רבים מודעים ל"חצר האחורית" של המלחמה: זה מתחיל במגע שמפתיע בפעם הראשונה בגופו של אדם שהוא קר. לפני כן אף פעם לא נגעתי באדם שאיננו חי, שאיננו חם.
זה ממשיך בהכנת החלל לקראת זיהוי, ובעיקר בניקוי פניו המוכתמים באפר ובדם. אז אתה כל כך קרוב לכל פרט ופרט בפניו, שאתה שם לב לפרטים שבדרך כלל לא היית נותן עליהם את הדעת. לעיתים זה כרוך בחיפוש בכיסיו כדי למצוא את הראיות הנסיבתיות על זהותו (מלבד הדיסקיות, שלא תמיד יש לכולם ובעיקר לא למילואמניקים). אז אתה פותח ארנק ומגלה עולם שלם: תמונות משפחתיות, ילדים שעוד לא יודעים שעולמם עומד להתהפך, אישה שלא יודעת מה מחכה לה.
בהמשך, כרוכה המשימה בהכנת הרעים לנשק לקראת זיהוי החבר, להסביר להם עד כמה זה חשוב למשפחה, עד כמה זה חשוב לנו כצבא. זה אומר להחזיק בחור צעיר וחסון שמתחיל להתפורר לך בידיים כשהוא מזהה את חברו לאוהל, שסיים איתו מסלול, שעשה איתו מילואים כל השנים.
יש את הרגע הקשה מכל - כששומעים על ההרוג שמכירים. כי רק לפני כך וכך היית איתו באוהל לפני נוהל קרב, כי רק לפני כך וכך היית איתו באימון, כי רק לפני כך וכך היה אצלי חניך באיזה קורס.
מאז איני מעז ללכת להלוויות של מי שהייתי שותף בזיהוי שלהם. אני מרגיש קצת אחראי ליצירת המציאות הזו. אני יודע שזו לא אשמתי, אבל אני איני יכול להימלט מהתחושה הזו.
ובשבוע הזה, כל אלו צפים ועולים. כשאני מדבר על מחירה של המלחמה עם חברים ועם עמיתים, או כשאני מרצה על אתיקה בלחימה עם קצינים וחיילים - אני מכיר אותו. כשאני קורא ושומע שוב ושוב את המילים המצמררות של ראובן פוליטי ז"ל, שהלחין עידן רייכל, איני יכול שלא לחשוב על כל אלו שאני רואה את עצמי אחד מהם:
"לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה/ תשקע השמש, תבוא העלטה/ ואז ננום בבגדנו במיטה/ כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא/ בחיי שזה קשה אך אני נשאר/ אפורה האדמה ושחור האופק/ וכחול שמים כאילו משתהה והוא ממתין/ ולא נוגע, הוא לא נוגע באופק השחור/ ביניהם חלל, שום קשר וכל השאר/ וזה קשה מאוד אך אני נשאר".
אני רוצה קצת להעמיק את הרזולוציה: עברית היא שפה מבריקה ולא סתם כבר במקרא מתואר ההרוג בתור חלל. עם מותו של אדם נפער חלל בקרב אוהביו ואלוהיו (כפי שמטיב עגנון לתאר במאמרו ''קדיש על הרוגי ארץ ישראל'').
קטונתי מהמשפחות השכולות שיצא לי להכיר לאורך השנים, אך בעניותי אומר שהחלל יכול להוות בסיס לבנייה מחודשת, כמו כל חפירת יסודות בבניין המתחילה מיצירת חלל. כל משפחה וההנצחה שלה. כל משפחה והנכונות שלה וההתמודדות שלה.
בד בבד, כמו החלל החיצון שאין לו סוף, גם לצער על חלל בשר ודם אין לו סוף. בכל פעם אתה מגלה עד כמה הוא גדול יותר ממה שחשבת, עד כמה חומר אפל מרכיב אותו ועד כמה כוכבים שיאירו בו לא יוכלו להאיר את האפילה לחלוטין. סוף דבר: אין זה דרכו של עולם שהורים וסבים קוברים את ילדיהם ונכדיהם.
ברוך ה', הצלחתי וכמוני רבים אחרים שנחשפו לקולות, למראות ולריחות להמשיך הלאה. אחד מחבריי אמר לי לאחר מלחמת לבנון השנייה כששמע את תלאותיי שאינו מבין איך אני חוזר לשגרה. האמת, גם אני לא. עם זאת, ברור שכפי שניסח זאת עידן עמדי בשיר כאב של לוחמים ''אני מזמן לא אני. תמונות רצות מאותו לילה".
אני מצליח לשלוט בכך, ברוך ה', גם היום. החכמה או המזל הוא לדעת לא ליפול שוב ושוב לאותן תמונות, אחרת די מהר נהיים הלומי קרב. יצא לי לראות כמה מהם כבר בתום הלחימה: מספיק מבט במבטם כדי להתחיל לחשוש לנפשם.
לא פעם הם האחרונים שמטופלים, אחרי הפצועים בגוף ואחרי האבידות של החללים. אבל יש לא מעט חיילים שעליהם באמת חל הביטוי ''אבידות בנפש''. אתה רואה שנפשם אבודה, שיש בתוך הנפש דברים שהלכו לאיבוד.
לעיתים, הם עצמם אינם מודעים לפגיעה בהם ולפגיעה בסובבים אותם. זה לוקח זמן להבין שאיבדת משהו ובטח ובטח למצוא אותו. לכן מאז ששמעתי לראשונה את שירו של ארז לב ארי על נחום וציונה, שבתי ושמעתי אותו שוב ושוב. זה לא הלחן שעוטף אותך אלא המילים שנוגעות בך עד קצות האצבעות.
לאחרונה נתקלתי בציטוט של ניקוס קזנצקיס מתוך המחזה זורבה היווני "נדהמתי מאמיתותה של אגדה עתיקה: ליבו של אדם הוא תעלה מלאה בדם. אהובנו שמתו מטילים עצמם על גדות התעלה הזאת לשתות את הדם וכך הם שבים וחיים. ככל שהם יקרים לך יותר כך הם שותים יותר מדמך".
לא יכולתי למצוא מטאפורה מצמררת יותר כדי להתחיל להבין את עומק הכאב של השכול. בהמשך לדבריו של קזנצקיס, ניתן לשוב ולהזכיר את דברי חכמינו שחזקה על המת שישתכח מן הלב. אמנם עם הזמן הם מתרחקים מן התעלה, אך יובלי הגעגועים עושים את דרכם, ומי יוכל לעצור אותם?
הרב ד"ר סרן (מיל') צוריאל ראשי הוא רב חטיבת גולני במילואים ומומחה לאתיקה מקצועית.
אקו"ם