המתקפה על 'כיתה מאמצת חלל' - פרובוקציה זולה
הנצחה אומרת דבר פשוט: בואו נספר את סיפורו של ילד שנפל במלחמה, של אב שלא חזר וילדיו יתומים, כדי שגם אנשים שלא הכירו את אותו 'חלל' - ירגישו חיבור רגשי לחלל שהותיר אחריו. מי שבוחר לראות ביוזמה הזו הזדמנות להכניס בדלת האחורית אג'נדות של 'טוב למות בעד ארצנו' - מפספס את העיקר וגוזל זמן מסך יקר מהנופלים
המתקפה הציבורית על התכנית של משרד החינוך, 'כיתה מאמצת חלל', היא עליהום פוצע. בעיקר עיתוי העליהום הזה הוא לא הוגן ולא ערכי, כי הוא מפעיל הרעשה כבדה על סדר היום הציבורי של יום הזיכרון, שכדאי שיעסוק בהתייחדות ובסולידריות עם משפחות הנופלים ובסיפור חייהם של אלה שכבר לא אתנו ולא במתקפה פרובוקטיבית ולא רגישה.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דרוש יום זיכרון נפרד לנרצחי הטרור
- "לא נפלו לשווא": יש תכלית למות צעירים?
- מה לעשות? ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
על פי התכנית, החל משנת הלימודים הבאה יאמצו תלמידי כיתות ט ו-י' חללים שנפלו במערכות ישראל, ינציחו את זכרם ואף ייפגשו עם משפחתם. משפחות נופלים שאני מרבה לראיין, מספרות לי שהן בעצמן מזמינות אליהן לבית קבוצות תלמידים, אף צעירים יותר, כדי לספר על הבן שנפל. בני משפחות אחרים אף עוברים בבתי הספר לאורך השנה ומספרים על בן המשפחה בכיתות. יוזמת משרד החינוך היא רק אקט ממוסד יותר של מה שמתרחש ממילא.
אב שכול שבנו נהרג במבצע 'צוק איתן', שאותו ראיינתי בשנה האחרונה, סיפר לי שהוא והורים אחרים כמוהו מתקשים להתראיין בסמיכות טרייה כל כך לנפול בניהם, אבל עושים זאת כי הם מרגישים שאין להם ברירה. "זה הזמן שלנו עכשיו, כי במלחמה הבאה כבר ישכחו אותנו", הוא שב והדגיש את מצב האבסורד שבו אפילו משפחות שכולות נאלצות לחיות בסוג של 15 דקות של תהילה שבמסגרתן הן עוד מעניינות את הציבור, עד שתבוא מלחמה חדשה, חללים חדשים, גיבורים חדשים.
אם נתפס סיפורו של חלל זה או אחר כאייקוני, אם תמונה מהקרב שבו נטל חלק הפכה לפיסת היסטוריה - אז סביר להניח שיהיה מי שייזכר באותו חלל במלאת זמן עגול לנופלו ויציף שוב את סיפורו בתקשורת, אבל מתוך 23,447 חללי צה"ל ופעולות האיבה שנפלו עד היום - כמה כאלה כבר יש?
רובם, אם נודה על אמת, שוקעים אל תהומות הנשייה הציבורית. ההנצחה שלהם נשארת בסלון העצוב של הוריהם, בפינת הזיכרון הפרטית, במדים התלויים בארון. במקרים לא מעטים, המשפחה עדה לאורך השנים לכמות קטנה והולכת של חברים שפוקדים את הקבר ביום הזיכרון.
ישנם גם קברי חיילים רבים שנהרגו במלחמות מוקדמות או שלא נשארו להם קרובי משפחה בחיים, שאיש אינו פוקד את קברם, מנקה את המצבה, מניח פרחים טריים או מדליק נר נשמה בארונית הקטנה. אפילו ביום הזיכרון קברם נותר מיותם, אז מה יקרה אם יבואו תלמידים וינציחו מחדש את זכרם של אלו ששכחנו?
מי שיוצא נגד היוזמה הזו רואה בה חלק מ"פולחן מתים" של "מלחמות לא מוצדקות" וכעוד הקצנה בכיוון ה"פשיסטי" אליו הולכת מערכת החינוך. מי שיוצא נגד היוזמה הזו גם ודאי זעק נגד היוזמה להביא חיילים לדבר עם תלמידים בבתי ספר ברמת אביב כדי שהילדים חלילה "לא יפגשו חיילים", ויוצא בכל הזדמנות נגד סדר היום האובר מיליטריסטי לשיטתו במערכת החינוך בכלל.
אבל הנצחה היא ערך חשוב בפני עצמו. היא אומרת דבר פשוט: בואו נחזור ונספר את סיפורו של ילד שנפל במלחמה, של אב שלא חזר וילדיו יתומים, כדי שגם אנשים שלא הכירו את אותו 'חלל' אישית - ירגישו חיבור רגשי לחלל שהותיר אחריו. ירגישו וידעו שמאחורי המיתוסים הצבאיים הגדולים או אפילו המחדלים הצבאיים- ישנם גם סיפורים אישיים. לא יסופרו בפרוטרוט כל מראות הקרב הקשים, וזוהי רמת הנצחה ומעורבות שתלמידי תיכון, שבעוד כשנתיים יהיו בעצמם חיילים, כבר בשלים בהחלט להכיל אותה.
גם יום השואה עבר עלינו יותר תחת הרושם של הנאום השנוי במחלוקת של סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן, מאשר עם סיפורי טרבלינקה, מאידנק או סוביבור. הסערה שעורר הנאום הזה גנבה את הפוקוס מסיפורי ניצולי השואה, שבהם מתעניין רוב הציבור רק בשבוע הזה בשנה, וזה עומד לקרות לנו שוב: אנשים יקראו ויגיבו לפרובוקציה של מי שיוצא נגד תכנית חינוכית להנצחת חיילים, וכתוצאה מכך יישאר להם פחות זמן וכוח להכיל סיפורי נופלים. כי מה תעדיף לגלול ולקרוא בהצצה חטופה בסמארטפון בעת הפסקת צהרים בעבודה - פרובוקציה טובה ומושחזת היטב או סיפור על מישהו שמת כבר מזמן ואפילו התמונה שלו כבר מטושטשת?
אין בעיה לנהל דיון ולבחון את התכנית הזו מכל כיוון אפשרי כדי להיות בטוחים שאין בה משהו שיכול לפגוע במטרה החינוכית או לצלק חלילה את נפשם של התלמידים, אבל יותר מכובד לעשות זאת משבוע הבא ואילך.
בלאו הכי תכנית זו מיועדת ליישום משנת הלימודים הבאה, אז אין שום תכיפות אמיתית לכתוש אותה דווקא עכשיו. מי שבוחר ללבות דווקא השבוע את הפרובוקציה - שייראה את עצמו כמי שפוגע בעצמו בהנצחה כי הוא גונב זמן מסך יקר שמגיע השבוע לנופלים.
ישנה גם תחושה כאילו שר החינוך הנוכחי, נפתלי בנט, הטיל פצצה בדמות היוזמה החדשה שלא היתה כמותה מעולם במשרד החינוך וכולם עומדים משתאים ונזעמים. בפועל קיימות כבר שנים יוזמות של משרד החינוך של 'אמץ חלל', של טיפוח חלקות קבר של חיילים, של כתיבת דפי הנצחה לנופלים על ידי תלמידים ועוד.
שרי חינוך נדרשו לנושא ותמיד יידרשו, כי אין מנוס מלטפל בו איכשהו במדינה בה אנו חיים. חשוב שילדיי תיכון, כאלו שבעוד רגע יהיו בעצמם חיילים, ילמדו את מורשת הקרב של אותם חללים ויקיימו קשר עם משפחות שכולות. זה לא נקרא להתבוסס במוות, זה נקרא להעניק להם חיי נצח.
מי שבוחר לראות ביוזמה הזו הזדמנות להכניס בדלת האחורית אג'נדות של 'טוב למות בעד ארצנו' - מפספס בעיניי את העיקר. משפחות שכולות שעוסקות בהנצחת הבן לציבור בדרכים שונות, אומרות שלספר על הבן מנכיח אותו ולו לרגע. מחזיר אותו לחיים. המגע הזה עם התלמידים יכול להכניס אור ותקווה לבתים של משפחות שכולות שיחושו כי הסיפור של בנם לא נשכח עם הזמן.
אקו"ם