אחרי 25 שנה: העולים מרוסיה מרגישים ישראלים
הזכרונות מארץ המוצא (אם נשארו בכלל), הגעגוע שהתפוגג וקשיי הקליטה: כתבי nrg נפגשו עם ארבע משפחות שהשאירו את רוסיה מאחור וביצעו עלייה, והסבירו מה הכי ישראלי בעיניהם
ולריאן ו-אירה מספרים על הגעגועים למשפחה שנשארה מעבר לים, גיל אומר שהשירות בצה"ל עיצב אותו ואת הישראליות שלו, לאה דבורה קובעת ש-"אין לנו בית אחר" וסשה מסבירה למה עזבה הכל ובאה לכאן ("סיפרו לי שיש חתיכים"). ארבע משפחות שעשו עלייה מספרות על הזיכרונות מבריה"מ, ההשתלבות בארץ והתוכניות לעתיד.עוד כותרות ב-nrg:
• לא להסתתר: האיש שמצא תרופה להלומי קרב
• בחינם: אתרי המורשת שייפתחו ביום העצמאות
• מרגש: אחות נולדה ללוחם שנפל בעזה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
משפחת ברודנר
ארבעת בני משפחת ברודנר עלו מהעיר מינסק שבבלארוס ביוני 1991. אם המשפחה, ראיסה, נפטרה שנתיים לאחר מכן. כל בני המשפחה עוסקים כיום בתחום המחשבים ומתגוררים באזור המרכז.
מה הדבר הישראלי שאתם הכי אוהבים?
טניה: "בשבוע שעבר היינו בשווייץ, אני ובעלי. לפנינו ירד מהמטוס זוג עם תינוק, עגלה וסל-קל, והם התקשו עם כל החפצים. כשנחתנו בישראל אותו זוג גם היה איתנו, וישר אנשים באו ועזרו להם. זה משהו שמאוד טבעי פה. עם כל הריבים והמתחים, לפני הכול מדובר באנשים. זה משהו שהוא שונה כאן".
גיל: "הצבא. זה הכי עיצב אותי ואת הישראליות שלי. הייתי ביחידה שהורכבה ברובה מבני קיבוצים. בטיולים בחו"ל כשנפגשים עם ישראלים, תמיד השיחה בסוף מגיעה לצבא. האווירה של היחד שקיימת בו, זה מייחד אותנו על פני עמים אחרים".
למה אתם מתגעגעים בבריה"מ?
לאוניד: "אני מתגעגע לכך שבבית הספר הלימודים והחוגים עלו גרושים. אנשים קיבלו גרושים, אבל כל החוגים היו בחינם. גן הילדים היה משמונה בבוקר עד שש בערב. אבל עכשיו גם שם זה השתנה. חוץ מזה אני לא מתגעגע לשם, רק לחברים שלי".
טניה: "אני מאוד לא מרגישה געגוע. גם פה אין לי כמעט חברים רוסים. החברים הרוסים שלי הם כמוני, מרגישים ישראלים. לא היינו בקליקות של חבר'ה רוסים. ביקרתי במינסק לפני כמה שנים, היום יש שם שפע ויותר מערביות, אבל אנשים עדיין סובייטים. אין את הכבוד לאדם כי הוא אדם. ממש רציתי הביתה. כשחזרתי לישראל אמרתי שצריך להגיד תודה להורים שלנו שהחליטו לעלות ולפתוח לנו את הלב ואת האופקים".
גיל (מחייך, לא זוכר הרבה משם): "אני זוכר שלג וזה היה נחמד".
בילוי משפחתי אהוב:
טניה: "אחת לשבועיים-שלושה נפגשים אצל אבא לשבת".
גיל: "כשהיינו יותר קטנים היינו מטיילים בארץ עם אבא".
לאוניד (בחיוך): "כשהם היו יותר פנויים. אבל בכל החגים אנחנו יחד".
זיכרון אחרון מבריה"מ:
גיל: "הייתי ממש קטן. אני זוכר את הפרידה מסבא וסבתא מצד אמא. לא ממש הבנתי מה קורה, רק הבנתי שנפרדים".
טניה: "גם אצלי זה הזיכרון האחרון. ההרגשה שלי הייתה שזו פרידה לתמיד, שלא בטוח שנתראה שוב. ככה גם אמרו לי. לא ידעו מה יהיה".
מה היה הכי קשה להתרגל אליו בארץ?
לאוניד: "הכול היה קשה. הגענו עם 400 דולר בכיס. גרנו בהתחלה בקרוואן בקיבוץ עין-חרוד. בהתחלה לא נסעתי באוטובוסים, המחיר היה הרבה בשבילנו. נסעתי בטרמפים. אשתי הגיעה חולה וידעתי שהיא לא תעבוד, ופחדתי שאם לא אסתדר לילדים יהיו חיים קשים. אבל ברוך השם הסתדרנו. אחרי שעברנו לרחובות לא מצאתי עבודה כמתכנת, המקצוע שלי עוד מבלארוס, והייתי שוטף כלים במסעדה".
טניה: "אני זוכרת איך העור על הידיים שלו היה ממש מתקלף".
לאוניד: "כשסוף סוף מצאתי עבודה בתחום שלי, הודעתי לבעל המסעדה שאני עוזב. הוא זלזל בי ואמר: 'ברוסיה ידעו מה זה מחשב? אתה עוד תחזור לפה'. אמרתי לו 'אני אחזור דרך הדלת הקדמית ואתה תשרת אותי'. ככה נפרדנו".
טניה: "כשעלינו הייתה ממש בורות לגבי המקום שממנו אנחנו באים. היו מסבירים לנו מה זה מאוורר, מה זה מגהץ. באנו ממינסק, עיר בירה מתקדמת, ואנשים היו בשוק כשסיפרנו שגם שם היו מעליות".
גיל: "היו לי קשיים עם שפה. לפי הסיפורים של אבא, שתקתי במשך תקופה ארוכה ובבת אחת התחלתי לדבר עברית".
מה הייתה הסיבה העיקרית לעלייה?
לאוניד: "לא ראיתי עתיד לילדים שם, בגלל שהם יהודים. תמיד רציתי לעשות עלייה, אבל אביה של אשתי עבד בעיריית מינסק וחששנו שאם רק נתחיל לדבר על עלייה הוא יפוטר. הרגשתי שהילדים לא יסתדרו בגלל היהדות שלהם".
טניה: "אצל אמא זה היה יותר בקטע ציוני, ואצל אבא יותר בקטע פרגמטי כי הוא חשש שהיהדות תפריע לנו לחיות שם. לאמא הייתה זיקה לדברים רוחניים".
כמה אתם מרגישים ישראלים וכמה עדיין קשורים לשם?
לאוניד: "אני לא קשור לשם בכלל. אבל להרגיש ישראלי? תלוי מה זה. החברים שלי פה הם חברים משם שגם עלו. החדשות שם לא מעניינות אותי, רק אם יש להן קשר לישראל. רק לתרבות שם אני מתגעגע. תיאטרון שם זה תיאטרון".
טניה: "אני ישראלית ב-99.9 אחוזים. אני לא צורכת תרבות רוסית-ישראלית, לא הולכת לכל המועדנים הרוסיים והמסעדות. יש לי קשיים משותפים לצעירי 'דור 1.5', אבל הרבה יותר קל לי למצוא שפה משותפת עם ישראלים מאשר עם מישהי מחבר העמים. אני לא יודעת לשמור על הפאסון והפאתוס שמקובל שם.
"אני כן נתקלת בקשיים כאן בגלל כל מיני אלמנטים ערכיים שהיו חלק מהחינוך שלי. למשל, קשה לי לשווק את עצמי בעבודה. בעולם המערבי מקובל לדחוף את עצמך, ואני מרגישה שיש לי פער. אבל אני ישראלית הרבה יותר מכל דבר אחר.
"הזהות היהודית שלי חזקה יותר משל החברים שלי, בגלל שבאתי משם. אני רואה אנשים שעוברים לחו"ל, ואשקר אם אגיד שהאפשרות הזו לא עולה אצלי גם. אבל כאן זה המקום היחידי שארגיש שהוא שלי. אנשים שגדלו פה לוקחים את זה כמובן מאליו".
משפחות לזריאשוילי וזלינאשוילי
נינה וולריאן זניאשוילי עלו לישראל מהעיר טבילסי שבגאורגיה בשנת 1999. עד אז עבדו בני הזוג במפעל התעשייה האווירית של בריה"מ בבירה טיביליסי. נינה שימשה מהנדסת חשמל ואלקטרוניקה, וולריאן שימש סגן מנכ"ל תכנון בתחום הרקטות. כיום נינה עובדת במחלקת אריזה במפעל ממתקים, וולריאן עובד בתעשייה המכנית בקיבוץ עלומים. בני הזוג גרים בנתיבות.
בנותיהם של בני הזג עלו לארץ לפניהם. הראשונה הייתה אירה שעלתה בגיל 17 במסגרת תוכנית נעל"ה. כיום היא מנהלת חשבונות במשרד עורכי דין ומתגוררת בנתיבות.
הבת הגדולה נטלי הספיקה טרם העלייה לסיים תואר ראשון בהוראה באוניברסיטה הפדגוגית לשפות זרות בטביליסי. היא עלתה לארץ בגיל 22 יחד עם בעלה אלכס לזריאשוילי, תשעה חודשים אחרי אחותה אירה. נטלי הייתה בהריון מתקדם עם בנה הבכור. מיד עם נחיתת המטוס הובהלה אל בית החולים שם ילדה את בנה הבכור אלי דוד. בהמשך נולדה גם ביתם תמי-לין.
בני הזוג לזריאשוילי מתגוררים בנתיבות. בגיאורגיה עבד אלכס במחלקת פיקוד העורף במשרד הפנים וכיום הוא עובד במפעל מדק תעשיות פלסטיק בשדרות. נטלי עוסקת בניהול תפעול ובקרה תקציבית בחברת 'מנרב הנדסה ובניין'.
מה הדבר הישראלי שאתם הכי אוהבים?
אירה: "תחושת החופש. חופש בהתנהגות, חופש הביטוי, החמימות בין האנשים, לטוב ולרע".
למה אתם מתגעגעים בבריה"מ?
ולריאן: "אני מתגעגע למשפחה, לאחי ואחותי שמתגוררים במוסקבה".
נינה: "כשמתחיל פה רקטות והפחד מהמלחמה, אני רוצה לחזור לשם. בישראל הרבה אומרים 'מה שיהיה יהיה', זו המנטליות פה, אבל איך אפשר לחיות ככה?"
אירה: "אני מתגעגעת לילדות שלי בגרוזיה. אני לא יודעת אם אני מתגעגעת למדינה, אבל אני לחלוטין מתגעגעת לאווירת הילדות ולאנשים. יש שיר ששרים ישראלים מגרוזיה, והוא אומר כך: גרוזיה זו המולדת, האימא היולדת, וישראל זו המשפחה. אנשים עלו מגרוזיה לא בהכרח כי היה להם רע או כי רצו לברוח, כמו שהיה באוקראינה וברוסיה. יהודים בגרוזיה לא חוו אנטישמיות ופוגרומים, אבל רובם הרגישו שהם צריכים להיות פה".
בילוי משפחתי אהוב:
תמי-לין: "ארוחות משפחתיות חמות, כמו שידוע אצל הגרוזינים. אנחנו מכינים יחד חינקלי. זה מאכל גרוזיני כמו קרעפלאך, עם בשר מבושל במים רותחים. כל המשפחה משתתפת בהכנות, אבא מנהל את העסק וזה מאוד מגבש, זה לוקח שש שעות. סבא ולריאן מכין צ'ורצ'חלה - ממתק גרוזיני עשוי מאגוזים מצופים במיץ ענבים שתולים על חוט ומייבשים".
מה היה הכי קשה להתרגל אליו בארץ?
אלכס: "הקליטה לא הייתה קשה. חיינו במרכז קליטה קצת יותר משנה. עניין השפה היה קשה, אבל האולפן עזר. התחלנו ללמוד, ואחרי כמה חודשים התרגלנו. הבינו שאנחנו לא יודעים עברית כל כך טוב, וקיבלו את זה שאנחנו חדשים.
נטלי: "יש שוני ענק בנושאי חינוך ותרבות, שעד עכשיו קשה לי להתרגל למנטליות הישראלית בנקודות מסוימות. מה שילדים סופגים בילדות זה מה שנשאר. כבוד למבוגר זה הדבר הכי חשוב בגרוזיה, וזה חסר בישראל מאוד. יש תופעות של חוצפה וחוסר כבוד. אני חושבת על העתיד של הילדים שלי: עם מי הם יהיו? באיזו סביבה הם יוכלו להמשיך את התרבות שלנו לילדים שלהם?"
נינה: "אין מספיק תרבות וכבוד. אני עובדת עם נערות צעירות והן התרגלו שיש מנקה אחריהן. גם בתחום החינוך, צעירים לא יודעים היסטוריה וגיאוגרפיה. כשאנחנו למדנו ידענו על יוון העתיקה. היום לא יודעים, רק ישראל וזהו. יש הרבה מדינות להיפתח אליהן. קשה לי שאני לא יודעת עברית. עליתי לפה מאוחר ולא היה זמן וכסף. עם כל החינוך שלנו אנחנו עובדים כמו פועלים פשוטים, והכול בגלל השפה".
מה הייתה הסיבה העיקרית לעלייה?
אירה: "הייתה לנו קהילה יהודית ענקית בגרוזיה. אימא שלי הייתה מגיעה לבית הכנסת בחגים, ושם היא שמעה על תוכנית עליה לישראל. רציתי לנסות את עצמי במדינה הזאת. בדיוק סיימתי בית ספר והייתי צריכה להחליט, או שאני עולה וממשיכה ללמוד בישראל או שאלמד בגרוזיה. ניסיתי לעבור מבחני סוכנות לתכנית נעלה 16 זה היה פשוט מעניין ואני אוהבת אתגרים".
נטלי: "הכול התחיל מאחותי. נסענו אליה כדי לא להשאיר אותה לבד בארץ, וההורים עלו כדי להיות לידינו".
כמה אתם מרגישים ישראלים, וכמה עדיין קשורים לשם?
אירה: "אני מרגישה ישראלית לחלוטין, אם יתנו לי להרגיש ככה. רוב השנים חייתי במרכז, ובחמש השנים האחרונות אני גרה בדרום. שם עדיין יש את החלוקה לפי עדות ומוצא בין מרוקאים, רוסים וכן הלאה, ושואלים באיזו עדה אתה. יאללה תתקדמו, כולנו יהודים וישראלים. הרגשתי שחזרתי פה עשרים שנה אחורה. אם מזהים אותי כדוברת רוסית מתחילים להתייחס קצת אחרת, למרות שאני פה יותר מעשרים שנה".
תמי לין: "נולדתי פה, אני צברית ומרגישה ישראלית. לא גרתי במדינה אחרת ואני לא יכולה להשוות. אצלנו בבית הספר הרוב רוסים, אולי בחברה אחרת הייתי מרגישה יחס שונה".
נטלי: "אנחנו מנסים לחנך את הילדים לחבר בין שם לפה, ולעשות מאגר גדול של המסורות, החינוך והתרבות. שואלים אותנו הרבה למה לא קיצרנו את שם המשפחה. תמיד היה ברור לנו שלא נשנה או נקצר את השם. בנושא הזה אני קיצונית. זה הכבוד לשם שנתנו לנו, אנחנו צריכים לשמור עליו, להיות גאים בו ולשאת אותו לכל מקום שנלך".
משפחת לוקצקי
הורי משפחת לוקצקי ושלושת ילדיהם עלו מרוסיה בשנת 1989 ועברו להתגורר בנווה-דניאל. בחלוף השנים נוספו למשפחה 19 נכדים ונין אחד.
מה הדבר הישראלי שאתם הכי אוהבים?
"לאה דבורה: פשוט שזו ארץ ישראל".
יוסף: "רע לנו לצאת לחו"ל. הייתי שם, אני סובל. הייתי פעם אחת, לא רוצה יותר".
גניה: "התחושה שזה בית. כשהגענו בפעם הראשונה, ראיתי את הכביש, ואמרתי 'ברוך השם אני בבית'".
למה אתם הכי מתגעגעים בבריה"מ?
(כל המשפחה יחד, בנחרצות): "לשום דבר".
לאה דבורה: "מבחינתי המקום ההוא לא קיים. אני יצאתי לבד, כמה חודשים לפני כל המשפחה. בשדה התעופה פחדתי להסתובב ולהסתכל אחורה. הייתה הרגשה שמלווים אותך לשדה, ויש חוט שקשור אליך ואתה כבר קרוב אבל לא יכול לעשות את הצעד ולעבור אותו. אמרתי שלום ורצתי עד שהתיישבתי במטוס. פחדתי שהכול יתפוצץ".
גניה: "מאז שיצאנו, ביקרתי ברוסיה פעמיים או שלוש. לפני שלוש שנים לקחתי את הנכדות שלי לטיול שורשים. הגענו לאזור שבו גרנו במוסקבה, וזה היה כל כך זר לי. עמדתי והראיתי להן: הנה הבית שבו נולדו האימהות שלכן, הנה הגן שהן שיחקו בו, אבל הרגשתי כאילו אני מספרת להן על מישהו אחר. בלי רגשות".
בילוי משפחתי אהוב:
(כל המשפחה): "החגים, הקיץ, הזמן שמתאספים יחד".
גניה מתארת: "אנחנו מאוד אוהבים לצאת לטייל בארץ. הבן שלנו טייל המון והוא עושה לנו טיולים משפחתיים".
זיכרון אחרון מבריה"מ:
דינה: "המראה הוא שאנחנו עוזבים את הדירה בדרך אל שדה התעופה, ובדירה נשארים המון אנשים".
גניה מסבירה: "הבית שלנו היה כשר ופתחנו אותו ליהודים שהיו גרים בערים אחרות ובאו ללמוד יהדות במוסקבה. כשעזבנו לא דיווחנו, כדי שימשיכו לגור שם עד שלא יצטרכו יותר או עד שהמשטרה תבוא".
אלכסנדר: "השארתי ברוסיה המון חברים, את בית הכנסת ששיפצתי והמקווה שבניתי שהיה הראשון שנבנה אחרי המהפכה, אחרי שרק הרסו מקוואות. זה דבר שהיה בלבי. מה שנשאר ברוסיה זה החיים שלנו בתוך בית הכנסת. בו חיינו. כל חג אשתי בישלה לחמישים או שבעים אנשים. היינו מבשלים בבית ומביאים לשם סירים ענקיים. הקמת בית הכנסת הייתה כל החיים שלנו. כשיצאנו כבר היו לו חיים ודרך גם בלעדינו".
לאה דבורה: "תמיד כשקיבלנו סירוב לצאת, הייתה לי תחושה שכבר לא אראה את ירושלים ואת ארץ ישראל. כשקיבלנו סוף סוף אישור, ההרגשה הייתה שחלום התגשם ושזה לא יכול להיות. אבל זה קרה, ברוך השם, ובשבילנו, התחושה הייתה שהמשיח הגיע. זאת התחושה האחרונה שלי משם".
למה היה הכי קשה להתרגל בארץ?
דינה מחייכת: "החוצפה. בהתחלה זה היה הכי קשה. אבל אז הבנו שזה דבר טוב. כי הרי כתוב שלפני ביאת המשיח 'חוצפא יסגא', החוצפה תגדל, אז הבנו שזה קורה במקום הנכון ובזמן הנכון".
אלכסנדר: "אני לא מתבייש להגיד שכשהגענו היה קשה כי ברוסיה היינו במרכז החיים. הרבה אנשים היו זקוקים לנו. הייתה משמעות לחיים, תפעלנו את הקהילה היהודית. כשהגענו לפה נוצר מין ואקום. לקח שנה-שנתיים עד שמצאנו את עצמנו ושוב נהיו זקוקים לנו (מחייך). פתחנו מרכז קליטה בנווה-דניאל, משפחות שהכרנו ברוסיה ועלו אחרינו הגיעו ישר אלינו. בהתחלה רק ליומיים, אבל אז התעכבו אצלנו חודשים".
דינה מתערבת: "ואז הסירים הגדולים חזרו שוב".
גניה: :"למחלוקות כאן קשה להתרגל. אנשים לא מודעים לעובדה שאהבת ישראל זה דבר חשוב ביותר".
אלכסנדר: "נכון, פה הכרנו בפעם הראשונה את המושג מפלגות. שם לא היו מפלגות. הבאנו בשר כשר גם לליטאים וגם לחסידים. היו חיים משותפים לכל הזרמים. כשהגענו לפה פתאום שמענו, "ההוא לא משלנו", "זה חולק על זה". זה היה מהקטעים הכי קשים בארץ".
גניה מוסיפה: "זה לא היה קשה רק אז, גם עכשיו זה קשה. אנחנו נשארנו עם ההסתכלות המשותפת. יש לנו גם חברים ליטאים, לא רק חסידים. לא משנה איך בן אדם עובד את השם, בצורה שמתאימה לנשמה שלו. כנראה יש לו תפקיד כזה. זה לא משנה בכלל, יהודים חייבים להיות ביחד, לאהוב ולתת כבוד זה לזה".
מה הייתה הסיבה העיקרית לעלייה?
גניה: "השם כתב בתורה שיהודים צריכים לשמור מצוות ונתן לנו את ארץ ישראל. כשהתחלנו לשמור מצוות, הבנו שארץ ישראל היא המקום ליהודים וצריך להיות פה".
לאה דבורה: "אין לנו בית אחר".
כמה אתם מרגישים ישראלים וכמה עדיין קשורים לשם?
לאה דבורה: "ישראלים לגמרי. לא קשורה לשם בכלל. בעלי ואני שנינו מרוסיה, אבל מדברים עברית גם עם הילדים וגם בינינו. השפה הכי שנואה עליי היא רוסית. אני גם חולמת בעברית. שואלים אותי אם לא כדאי לתת לילדים עוד שפה, אני לא מתחברת לזה בכלל".
דינה: "השאלה מה הכוונה כשאומרים ישראלי. רוב הישראלים לא יודעים מה זה ישראלי. אם ישראלי זה יהודי בארץ ישראל, אז אני ישראלית לגמרי. עוד ברוסיה היינו ישראלים. אבל אם ישראלי זה קשור לתרבות המודרנית של המערב, אז אני ממש לא ישראלית אלא יהודייה בארץ ישראל השלמה.
"אני לא הולכת לתיאטרון ולקולנוע, מעדיפה לטייל בוואדי, ללכת לכותל, או לכנרת, או סתם להסתובב ברחוב ולראות יהודים מכל הזרמים. כשאני נפגשת עם בן אדם שמספר לי שהוא כבר דור חמישי בארץ, מתעורר בי הרצון שהייתי יכולה להגיד על עצמי אותו הדבר".
אלכסנדר מעיר: "אבל לנו עצמנו כבר יש דור רביעי בארץ".
משפחת דמשקו-קליאצ'קינה
משפחת דמשקו-קליאצ'קינה מתגוררת במושב אשתאול. יונתן דמשקו וסשה קליאצ'קינה עלו כבני נוער בשנות התשעים, במסגרת פרויקט נעל"ה. סשה הייתה בת 14 ויונתן בן 15. הם הכירו בבית הספר בקעת כינרות בקיבוץ בית-זרע. לימים נישאו, וכיום הם הורים לשני ילדים. לפני חצי שנה חזרו משליחות מטעם הסוכנות היהודית בקהילה היהודית-רוסית במלבורן, אוסטרליה.
כיום סשה היא מנחת קבוצות ועוסקת בחינוך יהודי בלתי פורמלי. הקימה לפני כארבע שנים את עמותת 'הורים לצברים', העובדת עם הורים עולים לילדים צברים ומסייעת להם בהתמודדויות החינוכיות. יונתן הוא ביולוג במקצועו, עובד כנגר.
מה הדבר הישראלי שאתם הכי אוהבים?
סשה: "אני הכי אוהבת את התחושה של ישראל כבית, התחושה ש'זה שלי'. אני מרגישה מאוד שייכת, ולמשל כשאני הולכת במקום יפה ורואה לכלוך זה מפריע לי. אני מרגישה נוח בארץ כמו עם הילדים, שהם שלי גם אם הם לא מתנהגים יפה. אף פעם לא חשתי כך ברוסיה".
יונתן: "הדבר הכי ישראלי בעיניי זה לראות את ישראל כמכלול של טבע, היסטוריה ועשייה. אנשים באו לפה לפני שנים כמעט בלי כלום, והקימו מדינה מתקדמת. זה מכה בי כשאני נפגש עם אנשים ביומיום. קל להרגיש את הבדלי המוצא והתרבות, ובכל זאת כולם משתלבים. זה עובד וזה מעניין".
למה אתם מתגעגעים בבריה"מ?
סשה: "אימא שלי וגם סבי וסבתי גרים ברוסיה, ואליהם אני הכי מתגעגעת. מבחינות רבות רוסיה שגדלתי בה כבר לא קיימת".
יונתן: "עבורי בלארוס שייכת לעבר, ואין לי שום חיבור עכשווי אליה. הגעגועים הם להוריי ולאחי, שחי בארץ במשך תקופה אבל בחר לחזור לשם. מאז שאני בן 15 ועד היום היו לנו מפגשים ספורים. הם חסרים לי מאוד".
בילוי משפחתי אהוב:
סשה: "אנחנו אוהבים לבשל ולאכול. סגנון הבישול שלנו הוא פיוז'ן, ים תיכוני עם נגיעות רוסיות. זה יכול להיות שקשוקה או 'בְּלִנֵי' (פנקייקס גדולים) שאותם אנחנו אוכלים עם שמנת חמוצה. כשאימא שלי באה לבקר בארץ אנחנו מכינים איתה 'פילמני' (כיסוני בשר). אנחנו מפנים את השולחן וכולם מתיישבים, מכינים יחד וממלאים את המקפיא. חודשים אחרי שהיא חוזרת לרוסיה עדיין יש לנו פילמני".
יונתן: "אנחנו אוהבים טיולים משפחתיים, ואוהבים במיוחד את אזור ירושלים, יער צרעה ואשתאול שבו אנחנו גרים כיום".
זיכרון אחרון מבריה"מ:
סשה: "כשלקחו אותנו במיניבוס לשדה התעופה לא היה בו מקום להורים, והוחלט שאנחנו ניסע יותר מוקדם והמיניבוס יחזור ויביא את ההורים. היה עיכוב בדרך, וכשההורים הגיעו הם כבר לא יכלו להגיע אלינו. יכולנו לנופף להם לשלום אבל לא יכולנו להתחבק. זה היה קשה".
יונתן: "לעומת הפתיחות בישראל, כשחוזרים לשם מגלים שהמקום נשאר ותמיד יישאר גוש סובייטי עם אנשים קשים. אתה לא מחייך לאיש ברחוב כי מחייכים רק בבית. השינויים הם בעיקר אסתטיים, אבל הכול נשאר אותו הדבר".
למה היה הכי קשה להתרגל בארץ?
יונתן: שירתי בצבא כלוחם בדובדבן, והיה לי מאוד קשה להתרגל לעובדה שאני חייל בודד. בשבתות ובאירועים כמו השבעה, כשמשפחות באות לבקר, זה השאיר הרגשה מרירה. אבל ניסיתי להיות חזק. גם החוויות המשותפות של המשפחה נעלמות, כי אני והמשפחה שלי חיים בשני עולמות שונים מאוד".
מה הייתה הסיבה העיקרית לעלייה?
סשה: "היו שלוש סיבות לעלייה שלי לארץ. קודם כול כי עד אז לא הייתי בארץ אחרת שאינה רוסיה, שנית כי אני מאוד אוהבת מזג אוויר חמים, וגם כי מישהו סיפר לי שבארץ יש חתיכים".
יונתן: "הסיבה העיקרית הייתה תקווה לחיים יותר טובים. ההורים סברו שיש פה יותר הזדמנויות בגלל הדמוקרטיה והפתיחות, כמו העובדה שאפילו נהג מונית בארץ יודע לדבר אנגלית. שם משרטטים לך את החיים וקובעים לך אותם מראש".
עד כמה אתם מרגישים ישראלים ועד כמה עדיין קשורים לשם?
סשה: "אני ישראלית דוברת רוסית, ויש לזה השלכות על הזהות שלי שאני מאוד גאה בה ומתחברת אליה. הן השפה הרוסית והן העברית חשובות לי במידה שווה. חשוב לי שילדיי יחגגו את חגי ישראל אבל גם חגים שאני גדלתי עליהם.
"אנחנו חוגגים את חנוכה אבל גם את 'נובי גוד', ובבית יש חנוכייה וגם עץ אשוח. לילדים שלי אני קוראת את 'מעשה בחמישה בלונים', וגם ספרים של משוררים וסופרים רוסים שאני קראתי כילדה".
אקו"ם