ראשי » חדשות » צבא וביטחון

עצורי כלא עכו: "אף אחד לא בכה, גם לא בדרך לגרדום"

70 שנה אחרי שחרורם, חזרו חמישה מלוחמי הפלמ"ח שנתפסו בידי הבריטים בהעפלה לביריה, אל הכלא שבו שהו. הם נזכרו ברגעיו האחרונים של עולה הגרדום דב גרונר בו פגשו בכלא, ובצוואה שביקש לכתוב: "לא הייתי עושה שום דבר אחרת"

 אל חומות כלא עכו העתיק הגיעו לפני ימים אחדים חמישה חברים שלא ראו זה את זה במשך שנים רבות. על פניהם ניכרות עקבות הזמן, וגם החודשים הרבים שעשו בין כותלי הכלא תחת עינויים וחקירות. הם נכנסים אל תא 22, שבו בילו במשך למעלה משנה לאחר שנעצרו במאבק על ההתיישבות במצודת ביריה. את השיחה עם 'מקור ראשון' הם קיימו ברחבת הכלא, במלאת 70 שנה בדיוק למועד שחרורם מהמתקן הבריטי.

יום הזיכרון ב-nrg:
 בום! פיצוץ, ואמרו בקשר: 'שלילי, קודקוד, שלילי. יוני נהרג'
'את יודעת איפה אבא שלי? הוא בגן עדן, בשמיים'
אשת הפצוע: "מישהו בעולם יודע איך זה להתאבל על היושב מולך"
 • כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הם מכירים את הכלא כמו את כף ידם, אבל דווקא מקום אחד, המקולל ביותר, מעלה על פניהם גאווה בצדקת הדרך, לצד זיכרונות של צער: "לא היה אף פעם בכי בדרך לגרדום", ציין פרופ' יהודה קידר, שהיה מפקד כיתת הלוחמים בפלמ"ח הדתי ומנהיג 24 כלואי ביריה בכלא.
 
רגעים שנחרתו בזכרונם היו מפגשיהם עם עולה הגרדום דב גרונר, לוחם באצ"ל שהיה כלוא עימם לאחר שנפצע ונפל לידי הבריטים בהתקפה על משטרת רמת גן. הוא נידון למוות ונתלה באפריל 1947.

קידר התיישב במרכז הרחבה וסיפר: "כאן ישבתי. הייתה פה שוקת לכביסה, ועמד לידי אחד שקוראים לו דב. הוא לא דיבר טוב עברית וידע רק הונגרית, וכיבסנו זה לצד זה את הבגדים שלנו. עד היום אני זוכר את הרגעים האחרונים שלו לפני שעלה לגרדום, וביקש שאני אעזור לו לכתוב בעברית את הצוואה שלו.

״היו לנו מכנסי אסירים אדומים. תלשתי מהמכפלת שלהם חתיכת בד, וכתבתי לו בעברית את מה שהוא אמר בהונגרית. הוא הכתיב לי: 'לו היו נותנים לי אפשרות לבחור דרך אחרת בחיים שלי, לא הייתי בוחר בשום דרך אחרת אלא בדרך הזו'. הסיפור הזה מלווה את החלומות שלי".
 
משה קהת, גם הוא מעצורי ביריה, היה האחרון שפגש בגרונר: "ראיתי אותו כשלקחו אותו בארבע בבוקר לתלייה, ואמרתי לו שיהיה חזק ועודדתי אותו. הוא לא דיבר ולא בכה. אף אחד לא בכה כאן. כל אחד ידע שהוא עושה למען המדינה, ולכן הסתכל על העניינים אחרת".

אמנון שפיגל, דוד לוין, אברהם ויטמן, קידר וקהת, גילם נושק לתשעים, עומדים ומתווכחים על הסיפורים שאירעו להם בתקופת הכליאה ולא מפסיקים להתבדח. הם נעצרו בפברואר 1946 ביחד עם עוד 19 מחבריהם, בני נוער בגילי העשרה המאוחרים, ומצאו את עצמם מואשמים בהחזקת נשק ובבגידה – עברה שהייתה עלולה להביאם לגרדום. בסוף חודש מאי התקיים משפטם. בזכות מאמציו של עו"ד אהרן חוטר־ישי הם נידונו לארבע שנות מאסר, אך שוחררו קודם לכן, כעבור שנה וחצי בלבד.

החמישה מצרים על שהמאבק ההתיישבותי בביריה, שסחף אחריו לראשונה את כל המגזרים במדינת ישראל המתהווה, הלך ונשכח. בשנים האחרונות כבר לא נערכים טקסים ממלכתיים לציון הניצחון והדבקות במטרה.
"כשהיינו כאן לא חשבנו שאנחנו עושים היסטוריה. רצינו להגיע להקמת המדינה, אבל זה היה רחוק מאוד מאיתנו", אמר ויטמן.

חברי הגרעין התורני בעכו יקיימו היום בערב, רגע לפני צאת יום הזיכרון, סיור במתחם הכלא תחת הכותרת 'שנים לא רצו שנדע'. הם יספרו בו על קורות האסירים היהודים, לוחמי המחתרות והפלוגות טרם הקמת המדינה. הם יתארו גם את חייהם של עולי הגרדום, אותם לוחמי אצ"ל ולח"י שנידונו למוות בתלייה בכלא – לרבות המאבק שניהל נגדם היישוב היהודי דאז, שהחליט להתנכר להם משום שפעלו נגד המנדט הבריטי - וסיפור הפריצה לכלא בשנת 1947.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg