האהבה הנכזבת של השבט: בוז'י הפך לבובת וודו
רחמיי על הרצוג. אחרי הבחירות הוא הוצב בעמדת הגואל התורן, ועכשיו הוא מתרסק בקול רעש גדול. השבוע ראינו את הרגע שבו הדמות המצוירת קולטת שאין תחתיה אדמה ושהעתיד ברור וכואב
כל ניסיון לחפור תובנות מהשבוע הפוליטי הזה יהיה חסר משמעות, בהיעדר פרספקטיבה. מט סנדלרים מרהיב של נתניהו, או פוקס מטורף שבו כל הקלפים נחתו במקום. על יעלון ארחיב בעתיד, בשלב הזה לבי איתו. עם כל הביקורת על התנהלותו בחודשים האחרונים, יעלון יותר מראוי להוות חלק מהנהגת המחנה הלאומי. אני לא חושש מליברמן כשר ביטחון, התפקיד גדול מהאדם. חוץ מזה, חבריי בשמאל שכנעו אותי אך לפני שנה שליברמן הוא ציר מרכזי בקואליציית אנטי־ביבי, כך שהיום הקינה ונבואות הקטסטרופה שלהם הן לא יותר מאישוש נוסף לחוסר היושרה המרהיב שלהם.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הדלת פתוחה: רוני דניאל מחפש דמוקרטיה אחרת
- בוגי, תחזור לליכוד, תוכיח שאינך אריאל שרון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נדבר על בוז'י. נדמה לי שמעולם לא נצפתה בפוליטיקה הישראלית דמות המתנהלת באופן כה מגוחך, טרגית וקומית במקביל, הנקלעת למלכודת גרוטסקית שכמו הוצבה על ידי מקיאוולי. אבל זה מתחיל במפלגת העבודה שזנחה את תפקידה ההיסטורי, מזרם מרכזי (ואקטיביסטי) בציונות הפכה לרכיכה בשולי השמאל. במרוץ אחר הקולות האבודים, העבודה טרפה את מנהיגיה בשיגעון קניבלי, עקפה משמאל את מרצ, אותתה ימינה ועומדת כעת מושפלת עם יו"ר על זמן שאול, סוציאליסטית דוגמטית ומיליונר עם טורט קיבינימט.
מכירים את הסרטים המצוירים על הקיוטי (זאב ערבות) וציפור המיפ־מיפ? הזאב מכלה את ימיו ברדיפה סיזיפית אחר הציפור, ובכל פעם זה נגמר באסון. הציפור מעופפת מעל התהום והקיוטי אחריה. מה שכן, רגע לפני שהוא מתרסק יש פאוזה של שתי שניות. הקיוטי עומד באוויר, מביט לצדדים, מביט למעלה, מביט למטה במבט מופתע, מבחין שאין אדמה מתחת רגליו ורק אז צולל בקול שריקה רמה עד למכה. ככה זה עם כל מנהיגי תנועת העבודה מאז רבין. המיפ־מיפ זה השלטון, התהום היא העתיד.
לאחרונה ניהלתי שיחה קצרה על יוגה עם מכר שסיפר לי שהדרגה העליונה ביוגה היא סמאדהי, הארה שבה נפש האדם נבלעת ביקום. אמרתי לו: אחי, גם אדם שנופל לתוך בולען נבלע ביקום, שלא לדבר על כמה ממנהיגי מפלגת העבודה שהיקום בלע, לעס והקיא.
אז כן, אני מרחם על בוז'י שחטף פה זובור שלא יישכח, ועוד יחטוף בתוספת מנה גדושה של זעם קדוש. כל פעם מחדש השמאל והתקשורת מציבים דחליל כתקווה, קושרים לו כתרים, ואז בום, התרסקות ב־120 קמ"ש. עוד אהבה נכזבת. האקס התורן הופך לבובת וודו של השבט.
בחירות 2015 הותירו את השבט הלבן על הקנבס, מיואש ומנוכר. ביום רביעי 18 במאי 2016, המציאות הפכה לקיר בלתי עביר. אבל כעת על הממשלה לנהוג כמנצחת נדיבה. לנסות לפייס ולהכיל ולאו דווקא לחפש עימות. להיות חכמים ולא צודקים. להשיב להם בטובה תחת רעה. לא כמו שהם נהגו בנו.
השבוע לפני 39 שנה התרחש 'המהפך'. אירוע מכונן? בהחלט. מהפך אמיתי? ובכן, ווטסון, אנחנו עדיין בדרך. ב־77' הימין די עשה במכנסיים, ואפשר להבין למה. קבלת הפנים של האליטות המפסידות הייתה עוינת. השלטון אמנם הוחלף - אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית הצעירה - אבל בד בבד פרצה המוגלה הגזענית.
וכאן עצירה לכבוד האחים הרצל ובלפור חקק, שליקטו ותיעדו בזמן אמת את היחס המחפיר והגזעני של המפסידים וזכו ללעג אינסופי ובוז מתנשא מאליטות שוקעות. חלק מהציטוטים הבאים נלקחו ממאמרם "עם כי יחרב". המאמר פורסם כתגובה למאמר בעיתון הסטודנטים 'ראש פתוח' , שבו השווה העורך חן ברקן את מצביעי הליכוד ל"קוף מקופח... הקוף ההוא מבין רק מילים בנות הברה אחת... צריך להתחשב בו... הקוף ההוא הוריד אותנו מהשלטון ורק בידו להשיבנו".
יצחק בן־אהרן, הבולשביק שמיאן להעביר את השלטון, קבע ביוני 78' ש"זהו משטר הנהנה אמנם מגיבוי רוב הבוחרים, אך רוב זה מושתת על בסיסי כוח אלקטורליים המתאפיינים בבורות או נחשלות או קנאות בלתי שפויה, או בצירוף מסוכן של שלושתן". לא מפתיע. בקלטת הצוואה של חיים חפר הוא מספר ששאל פעם את יצחק בן־אהרן שהיה אז בן יותר מתשעים, מה מחזיק אותו. בן־אהרן ענה לו: "השנאה, חיים, השנאה".
בערב ראש השנה תשל"ח פרסם פרופ' זאב שטרנהל, ההוא מ"כדאי־לפלסטינים־לעשות־פיגועים־במתנחלים", מאמר ב'הארץ' שבו התריע כי מתקרב רגע של אמת, שבו נצטרך לבחור בין ציונות "ליברלית, מתונה ופתוחה" של "אוכלוסייה בוגרת ומשכילה יותר", שאופייה "אשכנזי, מערבי מאוד ומבוסס מאוד", ובין "ציונות תוקפנית, קיצונית, קלריקלית, השוללת את זכויות הזולת", הלא הוא ציבור "השכונות ושכבות המצוקה".
חתן פרס ישראל לפיסול, יגאל תומרקין, כתב על הליכוד ('חותם', פברואר 83'): "הקוקטייל הלא קדוש של הדר רביזיוניסטי פולני יחד עם רגשי נחיתות של שכבות נחשלות שכלית וכלכלית... יצר לנו גזע נדיב גאון ואכזר - זה שחסר בחוליה של דארווין".
אז התקדמנו? בהחלט. בניגוד לרושם הנוצר כתוצאה מההד שמפיקה הרשת החברתית, המצב היום טוב בהרבה. איש לא מעז לכתוב כך בעיתון, ואין התנגשויות אלימות בעצרות בחירות. רק בפייסבוק זורמת המוגלה. לא כולם התרגשו מטקס הדלקת המשואות בליל יום העצמאות, לא כולם מחו דמעה מול הרצל ביטון. זכותם, אבל הסגנון מעיד לא מעט על הזרמים התת־קרקעיים.
קחו לדוגמה את פרופ' שמעון זנדהאוז, מרצה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב גרפי ב'בצלאל'. הוא מהגרעין המייסד של עיתון 'חדשות', חבר הנהלת 'קרן מקור' לקולנוע וחבר עמותת 'ארץ ישראל יפה'. זנדהאוז הנאור מעלה מדי יום פוסט שבו הוא סופר את ימי הכיבוש המשחית, וכצפוי הוא תומך בנאום סגן הרמטכ"ל. אחרי טקס הדלקת המשואות כתב להנאת עוקביו הנאורים לא פחות: "סיבוני מתמוגגת. השמאלץ שניגר מיולי אדלשטיין מרטיב ומלהיב את קהל מנופפי הדגלונים שמתאמן לקראת נפנוף המנגל מחר. כפיים".
זנדהאוז, שהתפעם כאמור מדבריו הנחרצים של סגן הרמטכ"ל נגד גזענות, כותב בזמן הטקס: "רק המיצג האור־קולי שברקע, מין שילוב של חן גרוזיני וטכנולוגיה לטבית, מתחרה בקשקוש המילולי שמקריאה מהכתב הקציצה הפרבוסלבית חובשת הכיפה הסרוגה שמכהנת כאן כיו״ר כנסת". התגובות בדף של זנדהאוז תואמות את הבוז המתנשא, את השנאה. ביבי הוא דמון, מצביעיו פרימיטיביים, ומירי היא סיבוני. איזה כיף לסטודנטים שלו, במיוחד למנופפי הדגלונים שמתכוננים למנגל.
אבל יודעים מה? אחרי הכול, האיש פתטי. לא צריך להתרגז ולהתרתח אלא להבין את הסאבטקסט שלו. תסכול של מי שהובילו, וכעת מפנימים שהגלגל התהפך. זכרו, כולנו גרים באותה וילה בג'ונגל.
אקו"ם