ליברמן מייצג את הפופוליזם הלאומני שנגדו יצא גולן
דווקא צה"ל, בהיותו צבא העם, הוא זה שמגן על האתוס הממלכתי הישראלי, ולכן הוא גם יכול להשמיע ביקורת שתתקבל בחברה
כניסתו של אביגדור ליברמן למשרד הביטחון תבטיח שהסערה שעוררו דבריו של האלוף יאיר גולן בערב יום השואה על "התהליכים מעוררי החלחלה" שמתרחשים בקרבנו תמשיך לייצר תגובת שרשרת - לא רק על גוף הדברים או ההשוואה לגרמניה הנאצית, אלא לגבי שאלת זכותם העקרונית של קציני צבא להטיף מוסר לחברה האזרחית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דלתות מסתובבות: איך הפך יעלון ליקיר השמאל?
- האהבה הנכזבת של השבט: בוז'י הפך לבובת וודו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעניין הזה צריך אכן להבחין בין תוכן ביקורתו של גולן לבין סגנון הדברים ושאלת זכותו לומר אותם. ההשוואה לגרמניה הנאצית הייתה מיותרת ופוגעת: בהיסטוריה האנושית התקיימו הרבה תהליכים בעיתיים של הסתה, התבהמות ואלימות מסוג אלה שמנה גולן, ולא כולם הסתיימו בהשמדה המונית. מי שמשווה תהליכים בעיתיים בישראל דווקא למגמות בגרמניה הנאצית, אפילו בראשית ימי המשטר, בהכרח ייחשד בכוונה לנבא שהתהליכים הללו יביאו גם לתוצאות שהתרחשו באחרית המשטר הנאצי – דהיינו, פעולת השמדה המונית. לכל פחות עליו להביא בחשבון שכך יתפרשו דבריו. סביר להניח שגולן לא התכוון לכך, אבל היה עליו להיזהר יותר.
נכון גם שביקורת החברה האזרחית אינה אמורה להיות מעניינו של קצין צה"ל. אבל בצבא המושתת על גיוס חובה עממי, כאשר הוא חלק בלתי נפרד מהעם ומושפע ישירות מדיוקנה של החברה, יש מקום לאפשר אמירות כאלה - ובלבד שיהיו כלליות ולא מכוונות למגזר מסוים, ושיתבססו על הקשר ערכי ובשום אופן לא פוליטי.
למעט ההשוואה האומללה לגרמניה, דבריו של גולן עמדו בתקן הזה, ולכן אין מקום להתנגד להם כשלעצמם. עם זאת, הניסיון של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון להסיק מדברי גולן שיש לגיטימציה גורפת לקציני צה"ל לומר לחברה האזרחית את אשר על לבם היה מוגזם גם הוא. טוב עשה אפוא ראש הממשלה בנימין נתניהו כשהבהיר שחופש הביטוי צריך להישמר לקצינים בפורומים הסגורים המתאימים – גם אם עירב בכך גם שיקול פוליטי של התנגשות ביעלון.
באופן מעניין, כמעט איש ממבקריו של גולן לא הכחיש את עצם קיומן של הבעיות שעליהן התריע – אם מפני שאכן שוררת הסכמה רחבה לגבי התרחבות תהליכי אלימות, הסתה והתבהמות כללית, ואם משום "אפקט העז" שעוררו הדברים: ההשוואה לגרמניה הנאצית הייתה כל כך מקוממת, שאנשים לא טרחו לעסוק כלל בתוכן הביקורת. כך או כך, ניתן היה לקוות שמעבר להתנגדות לסגנון, ההסכמה הרחבה שהתגלתה לגבי עצם הביקורת תגרום להרחבת הפעילות לביעור הנגעים שעליהם דיבר גולן.
כאן טמונה השאלה המעניינת ביותר שמעוררים הדברים: איך קרה שדווקא אנשי הצבא הפכו לקול היעיל ביותר נגד התבהמות החברה, ובזכות השמירה על ערכיה ההומניסטיים? למה הדבר מטריד אותם עד כדי כך שיחרגו מכללי "הנאום הצבאי" המסורתי, ומדוע החברה מוכנה גם להקשיב לביקורתם ולהסכים איתה – למעט ההשוואה לגרמניה – ביתר קלות משהייתה מוכנה לקבל זאת מגורמים אחרים?
נדמה שהתשובה לשתי השאלות טמונה בעובדה שצה"ל נותר אחד האיים האחרונים של האתוס הממלכתי הישראלי - אתוס של תרומה מזוקקת למען הכלל. במקביל, ולא בסתירה לכך, הוא גם ארגון עם קוד אתי מחמיר ומחייב, שאינו מסתפק רק באיסורים הפליליים.
ההסבר הזה צריך לגרום לחשבון נפש נוקב של השיח הליברלי בישראל, שהרי בחלקים רבים שלו נעשה בעשורים האחרונים ניסיון מתמשך לפגוע הן ביוקרתו של צה"ל והן ביוקרתו של האתוס הממלכתי. הטענה הייתה שצה"ל והממלכתיות גם יחד מייצגים את המחויבות לכלל, שיש במהותה יסוד של פגיעה ביחיד ובמעמדו עד כדי סכנת "פשיזם". והנה מתברר שדווקא הארגון "הפשיסטי" ביותר – הצבא - הפך למגן הבולט של הערכים ההומניסטיים.
מתברר ששיח הומניסטי-ליברלי אינו סותר שיח ממלכתי, אלא דווקא זקוק להגנתו. וכך, חברה שבה מתקיים באופן בלעדי שיח זכויות ליברלי, תהפוך בסופו של דבר לחברה מפורקת, שבה כל יחיד וכל מגזר פועלים למען עצמם. השיח הליברלי בוודאי לא התכוון להביא את החברה למצב כזה, אולם יש לכך גם תולדה נוספת: כאשר כל חלק בחברה פועל למען עצמו, בולטים גם אותם קולות המתעניינים בלעדית בזכויות היהודים, ולא בהגנה מקבילה גם על זכויות האחרים.
דווקא חברה, על הארגונים בתוכה שהאתוס שלהם הוא פעולה למען הכלל, שאפילו מטפחת בקרבה גאוות יחידה על היותה טובה יותר מאחרים ותובעת לפיכך מעצמה עמידה בקודים מחמירים – רק היא יכולה לגייס מעצמה את המחיר הכרוך באחריות לזולת, ולא למען האינטרס העצמי. יתר על כן: במקום מפורק, שבו כלל האישים והארגונים חשודים בהטיה פוליטית או מגזרית, רק המקום שעדיין נתפס כממלכתי ומשרת את טובת הכלל עוד יכול להישמע ולהדהד.
המסקנה העולה מכל הדברים הללו היא שמי שרוצה כי החברה הישראלית תיראה יותר כמו יאיר גולן ופחות כמו 'הצל', צריך להמשיך לטפח אתוס ממלכתי, אתוס של אחריות. עם זאת, התכנים של האתוס חייבים להכיל גם מרכיב הומניסטי מרכזי, ולא רק מרכיב לאומי. בנקודה זו טמון לב העימות המסתמן בין עולם הערכים של גולן לזה של שר הביטחון הנכנס: אביגדור ליברמן הוא המייצג הפוליטי המובהק של הפופוליזם הלאומני החדש שנגדו יצא גולן.
אקו"ם