גלנט החליט: תושבי הפריפריה לא מספיק טובים
המשאבים שהמדינה תשקיע בחמישה ישובים חדשים בנגב, עתידים להגיע לאוכלוסייה מבוססת. התוצאה ברורה: שוב מופנים תקציבים לחזקים, שוב יוצרים גאוגרפיה חברתית בתוך גאוגרפיה פריפריאלית, שוב יוצרים ריבוד חברתי. עד מתי?
בתקופה האחרונה מקדם שר הבינוי והשיכון יואב גלנט, החלטת ממשלה להקים חמישה ישובים חדשים בנגב. שלושה ישובים קהילתיים: שלח, דניאל ועלה נגב, ושני ישובים קהילתיים-פרבריים: נווה גוריון ודיה. זאת בשעה שנתוני הדוח של המשרד לאיכות הסביבה, מצביעים על פערים עצומים של מאות אחוזים בין עלות הרחבת עיר קיימת בשכונת בתים צמודי קרקע, לבין הקמת ישוב חדש.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- כך הפך מבקר המדינה לעיתונאי "הארץ"
- לא לבושה: אל תשאלו מה לבשתי כשהוטרדתי
- זה לא לינץ' בבדואי - זה לינץ' במשטרת ישראל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לצורך ההשוואה, עלות הקמת ישוב כפרי חדש גבוהה בכ-200 מיליון מהרחבת שכונה בירוחם. כך שאין ברירה אלא לקרוא לילד בשמו: הקמת ישובים הדשים זו גזילה של כספי המיסים, אלו שגם אני וגם אתם משלמים.
המשאבים שהמדינה תשקיע בישובים האלו, עתידים להגיע לאוכלוסייה מבוססת יותר מתושבי הפריפריה המקוריים. התוצאה ברורה. שוב מופנים משאבים ותקציבים לאותה אוכלוסייה שהמדינה מתמרצת כל הזמן, שוב יוצרים גאוגרפיה חברתית בתוך גאוגרפיה פריפריאלית, שוב יוצרים ריבוד חברתי באזור.
גם אם לא אומרים את זה בקול רם, גם אם זה מתחת לפני השטח והבטון שיישפך פה בקרוב, בעצם הקמת ישובים חדשים מושרשת תפיסה גזענית: לא מאמינים באוכלסייה המקומית וביישובים הקיימים.
זוכרים את גלנט שהזדעזע מהפרסומת הגזענית של חברת "באמונה"? אני בכלל לא בטוחה מה יותר גרוע, חברה שעניינה גריפת רווחים המנסה לשווק דירות "בדרך מוכרת", או שר שיכון שמתעדף אוכלוסיות חזקות על פני החלשות, ומקדם, בין שירצה ובין שלא, תפיסות גזעניות.
למה? כי למרות שאומרים שהישובים הללו פתוחים לכולם, בפועל מתחוללת בהם הדרה חברתית-כלכלית חמורה. מי לדעתכם יכול להתיק את מגוריו לישוב כפרי? אדם מירוחם שמשתכר בשכר מינימום, או אפילו במשכורת ממוצעת העומדת על כ-6000 שקלים? אדם כזה יוכל להרשות לעצמו להחזיק למשל שני כלי רכב, בשל ניידות מוגבלת ומרחק בין הישוב למוסדות חינוך ומקומות תעסוקה, לא ממש, נכון?
נתוני המשרד לאיכות הסביבה מחזקים את הטענה, ומצביעים על כך שהוצאות משק בית בישוב כפרי הן כמעט פי שתיים מהוצאות של משק בית ביישוב קיים.
מעבר לכך, הקמת ישובים חדשים תגרום לעזיבה של אוכלוסיות מבוססות יותר מהערים הקיימות לישובים החדשים, בדומה למה שקרה כאשר להבים הסמוכה לבאר שבע הוקמה. כך שבפועל אין הדבר משרת את המטרה של פיתוח הפריפריה, אלא יוצר פריפריה חברתית בתוך פריפריה גיאוגרפית.
במקום לצמצם פערים יוצרים פערים חדשים, כאשר הדבר בא על חשבון האוכלוסייה המקומית. לא די בכך שלאורך השנים לא הייתה השקעה מספקת בפריפריה, כעת גם עומדת להתקבל החלטה מקוממת שבאה לחזק את החזקים על חשבון המוחלשים?
את חוסר האמונה של קברניטי המדינה בתושבי הפריפריה, ניתן למצוא בפרויקט דיור למשתכן שנכשל בפריפריה. הנתונים האחרונים שפורסמו ב"דה מרקר" מצביעים על כישלון שני במספר של פרויקט דיור למשתכן בערים ירוחם וערד. הקבלנים, כמו גם מנהיגי המדינה, לא מאמינים בעיירות הפיתוח ובבני המקום.
נו, אבל מילא גלנט, נחשו מי הצטרף וגיבה את חיזוק הישובים הכפריים - אלו שאותם יאכלסו דור ההמשך של הישובים והקיבוצים? ח"כ הרב אריה מכלוף דרעי, נציג השקופים בכבודו ובעצמו. כן, אותו אחד שכל הקמפיין שלו התבסס על גבם של המוחלשים שאותם לא סופרים. שוב ושוב ושוב.
ובל נשכח את ההחלטה של מועצת מקרקעי ישראל שנחתמה לאחרונה על ידי שר האוצר: "קביעת הזכויות למגורים בחלקת המגורים בישובים חקלאיים". כך, למעשה בתשלום של 33% מערך הקרקע רוכש בעל הזכויות בנחלה את כל זכויות הבניה בהתאם לתמ"א הנוכחית והעתידית.
הטבה זו, לצד שלל ההטבות שהתקבלו בתקופה האחרונה לטובת אותה קבוצה מצומצמת שנהנית בלי סוף מהמשאב היקר ביותר במדינת ישראל - קרקעות - היא מקוממת.
דווקא אותה קבוצה פריווילגיית, מתבכיינת "אכלו לי שתו לי", ודורשת הטבות בסכומי עתק כאילו אנחנו חיים עדיין בתקופת הישוב העברי וייבוש הביצות. אך חלילה אם בני הפריפריה ובנות עיירות הפיתוח, יעזו להגיד שמגיע גם לנו כי דפקו אותנו 60 שנה, זה כבר להתבכיין ולהתמסכן, והרי הפריווילגיה הזו שמורה אך ורק להגמוניה השלטת. למעשה, המדינה בעצם אומרת לאותו תושב מהפריפריה, להפנות את הלחי השנייה ולקבל סטירה נוספת.
אנחנו צריכים ללמוד קצת מהמועצות האזוריות העשירות והקיבוצים, לדאוג לנציג פריפריה בכנסת שידאג לנתב את ההחלטות והכספים למקומות הנכונים.
בנוסף לכך התפיסה בנגב אמורה להיות תפיסה אזורית. מנהיגי הישובים צריכים להתאחד ולהוות חזית אחת. ראשי הערים צריכים לחשוב במושגים של מועצות אזוריות על מנת להגדיל את היקף ההכנסות, ולבחון שיתופי פעולה אזוריים כגון הקמת אזור תעשייה משותף, מרכזי מסחר משותפים.
על ראשי הערים להתאחד ולהיאבק ביחד מול המועצות האזוריות החזקות, המחזיקות מאז קום המדינה בשטחים עצומים ובהכנסות מרובות מארנונה. הגיע הזמן להפסיק להילחם על פירורים. מגיע לנו לצמוח, ובגדול. לפחות כמו המועצות האזוריות כדוגמת רמת נגב.
אקו"ם