הורים, הילדים לא אשמים שאתם שונאים מדורות
חרושת השמועות וההתכתבויות גרמה לרבים לוותר על אירועי ל"ג בעומר או אפילו להזמין הביתה ילדים מהשכונה מחשש שייתבעו. התוצאה: הילדים שלהם – וגם הבת שלי – נשארו ללא מדורה. רק כשראיתי את ההתרגשות בעיני ילדיי, הבנתי כמה זה חשוב. ממש כמו הנקניקיות, בשנה הבאה גם המדורות יחזרו – ובגדול
בשבועות האחרונים הוחלט לבטל אירועי ל"ג בעומר רבים בגנים ובבתי ספר. הנימוק: חברת ביטוח של בריכה במודיעין החליטה לתבוע אם החברה בוועד הורים כיתתי בעקבות תאונת בריכה שבה נפגע ילד מאותה כיתה. התביעה אמנם לא התקבלה והאם לא ניזוקה, אך הנהגות ההורים העירוניות במקומות רבים בארץ הרימו דגל אדום ואמרו שלא כדאי לקיים אירועים מחוץ לשעות הלימודים. גם העיתונות המקומית סייעה ללבות את האש – מה שגרם לוועדי כיתות ולגנים לוותר על המדורות.כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יכול להיות שקם פה שיח שהיה רדום במשך שנים סביב השאלה מי אחראי על ילדינו באירועים שאינם בשעות בית הספר. זה שיח מבורך כשלעצמו, אבל הוא נבע בעיקר מבורות של הורים ומהיסטריית התכתבויות ווטסאפ. גם בתי הספר והגנים לא לוקחים אחריות על אירועים שמארגנים ההורים מחוץ לשעות הפעילות, אף על פי שמשרד החינוך הודיע כי כל התלמידים מבוטחים בביטוח תאונות אישיות התקף לכל שעות היממה. כך או כך, חרושת ההתכתבויות גרמה להורים רבים להסס להזמין אליהם אפילו כמה ילדים מהשכונה, בגלל חשש וחשד שייתבעו על ידי הורה אם חלילה יקרה משהו לבנם או לבתם.
אבל האמת צריכה להיאמר: בכל אירוע ל"ג בעומר שבו תנכחו, תמיד יבוא מולכם הורה מפויח פנים ועם ריח של עשן בשיער וילחש לכם דברי כפירה באוזן: שהוא בעצם שונא את ל"ג בעומר. שונא את המדורה, שונא את הבלגאן הזה – ובשביל מה צריך אותו בכלל? לא מעטים ישלפו גם את הטיעון של איכות הסביבה, שהוא נכון ולגיטימי, אבל לא הפריע עד כה למסורת יהודית, ובעיקר ישראלית, רבת-שנים של מדורות וחוויות (וגם תמיד ניתן לקיים מדורה אחת שכבתית ובכך למזער את הנזק לסביבה).
מעל לכל, התחושה היא שהורים רבים השתמשו בשמועות על האם שנתבעה כדי להוריד מעצמם אירוע מורכב שהוא רק אחד מתוך קשת האירועים הבלתי סופית שמתרחשים כשאתה הורה לכמה ילדים לקראת סוף שנה.
חבל שאיש לא יצא בהודעת הרגעה נחרצת בנושא: לא משרד החינוך, לא בתי הספר ולא ועדי ההורים. מהמידע שקיבלו ההורים, הם הבינו שאם ועד הגן או הכיתה יארגן מדורה, במקרה כזה לא נופלת אחריות על מישהו ספציפי, ולכן זה יכול להתאפשר. אבל בלא מעט גנים וכיתות ויתרו על התענוג ולא ארגנו דבר. מי שכן בחר לקיים מדורה קבוצתית עשה זאת על ידי יוזמת הורים ספורדית והרגיש שהוא הולך בין הטיפות של מותר, אסור ושל שיטת הסמוך וה"יהיה בסדר" הישראלית.
התוצאה של זה היא שילדים רבים נותרו אמש ללא מדורה, אחת מהם היא הבת שלי, בגן חובה. שבוע שלם היא שאלה אותי מתי המדורה שלה, ואין לי תשובות לתת לה. מה אומר לה? "מותק, אמרו שאין כיסוי ביטוחי"?.
אבל משהו בנו סירב לקבל את זה. לקחנו, כל אחד מבני המשפחה, שני קרשים ביד, והגענו בערב למתחם המדורות שמאפשרת העירייה, סידרנו את הקרשים והדלקנו מדורה משפחתית. הייתה שעה מאוחרת, היה הרבה עשן והיו הרבה ילדים, אבל מכיוון שבאנו כסוג של אורחים, התאפשר לי להביט במדורות במקום לארגן ולסדר, ולהיזכר שוב עד כמה ילדים בכל גיל מתרגשים ונהנים בחג הזה: הם הביאו גיטרות, צלו מרשמלו, אספו קרשים והעבירו אש ממדורה גדולה למדורה קטנה. ילדים שלא הכרנו הגיעו למדורה שלנו, צלו נקניקיות ותרמו לנו קרשים שהאריכו את משך המדורה הקטנה שלנו בהרבה.
כשראיתי את ההתרגשות בעיני הילדים שלי, הבנתי כמה חשוב לעשות מדורות – בשביל לקיים את מנהג החג, אבל לא פחות כדי ליצור חוויות משפחתיות, בית ספריות וחברתיות מגבשות ומאחדות. השיח על הנושא הזה יצא מפרופורציות ונהיה טרנדי ותירוץ קל לוותר על חג שהורים רבים שונאים, וכל הילדים אוהבים מאוד. אבל כמו שהנקניקיות, שבתחילת השנה ארגון הבריאות העולמי הזהיר מסכנה בריאותית מהן, עשו אתמול קאמבק למדורה, אני מאמינה שבשנה הבאה גם כל המדורות החסרות יחזרו – ובגדול.
אקו"ם