הפצוע מצוק איתן צריך לנצח את הביורוקרטיה
בבית משפחת הישראלי מחכים לשובו של יהודה, ילד ג'ינג'י ונבון עיניים שנפצע אנושות ברפיח, ומאמינים שהשהות לצדם תאפשר לו להשתקם. אלא שהבית צריך להתאים את עצמו לקליטתו, והמערכות הביורוקרטיות לא מוכנות להתאים את עצמן כדי לסייע בכך
"לפעמים אני מרגיש שאני יוצא כשליח שלכם. (...) זה תפקיד מחייב. אני לא הולך לצבא כדי לשחק משחקים. בעז"ה יהיה גם שמח וצחוקים, אבל בעיקר אני שליח של המשפחה. שליח בהגנה על המולדת, שליח בשמירה על הבית, שליח בקירוב לבבות. (...) ואני מאמין, מרגיש ויודע שכשלוקחים את זה בצורה נכונה, זה נותן המון כוחות.
"אני יוצא לצבא בהרגשה שיש לי גב, גיבוי בבית, יש לי משפחה שלמה שנמצאת מאחוריי, שמחזקת אותי ונותנת לי כוח, גם בגלל שאוהבים אותי וגם בגלל שאני שליח שלהם ויוצא מכוחם למשימה הזו. (...) אני לא יודע לאן ריבונו של עולם יוליך אותי, איפה הוא רוצה לשים אותי ולכמה זמן, אבל אני יודע שאשתדל להיות עבד של ריבונו של עולם וישראל עמו איפה שרק אהיה".
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- צו מעצר: די להתעלל בנשות המילואימניקים
- אפשר לשנות את תרבות השנאה של יום ירושלים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את הדברים האלה כתב יהודה יצחק הישראלי להוריו לפני שיצא לבקו"ם, במכתב ארוך ואישי ששורות ספורות ממנו נחשפות כאן לראשונה. מכתב נדיר שמעטים מסוגלים לכתוב כמוהו ערב גיוסם לצבא - הן מצד התוכן והעומק, והן מפאת אימת הפדיחה והקיטש, שמונעת ממיטב בחורינו החסונים לכתוב להוריהם מילים אישיות־רגשיות שכאלה.
משפחת הישראלי לא ששה להיחשף, ולמען האמת אין לה זמן פנוי לזה. מאז נפצע יהודה יצחק – ב"שישי השחור", 1 באוגוסט 2014, בקרב רפיח – החיים של בני המשפחה ורעייתו רבקי נעים סביב הטיפול בו. היום ההוא, יומו ה־25 של מבצע "צוק איתן", החל בהפרת הפסקת האש מצד חמאס, המשיך במותם של שלושת לוחמי סיירת גבעתי - ביניהם הדר גולדין ז"ל, שגופתו נחטפה - והתגלגל ל"נוהל חניבעל" ולפעולה אגרסיבית בעזה.
במהלך הקרבות נפצע יהודה יצחק אנושות מרסיס פגז צה"לי שפגע בו בין האוזן לקו הקסדה וחדר לראשו.
שלושה שבועות לאחר שנפצע, כשמצבו כבר התייצב ועבר מ"אנוש" ל"קשה מאוד", נולד ליהודה יצחק בנו ארז, אח לצוריה שהייתה אז בת שנה וחצי. בין השמחה לכאב, ובתמרון המורכב בין הילד הפצוע בתל־השומר לשאר בני המשפחה שנותרו בבית, הוריו מוצאים את עצמם נאבקים על זכותם לאפשר ליהודה יצחק שיקום ממשי בביתם שמעבר לקו הירוק. המאבק הזה, למגינת לבם, עובר דרך חשיפה שלא ממש טבעית להם.
קשה לי לכתוב על יהודה יצחק בלי להיכנס לטריטוריה רגשית־אישית. חוק הדתיים השלובים הפגיש לראשונה את האם איריס (גוטליב, בזמנו) ואותי באולפנה, כשהיא למדה שני מחזורים מעליי. כמה ימים לאחר שעברתי ליישוב עפרה פגשתי אותה במפתיע בבית הספר היסודי, שעוד היה אז נפרד מגדרית בכיתותיו ומאוחד בהנהלתו.
מפגש ההורים ההוא החל כשהשתהינו מעט בחצר בית הספר, כל אחת וילדהּ הנרגש לקראת תחילת מסלול הלימודים – היא עם בנה בכורה, אני עם בתי בכורתי. למרות שלאורך השנים שעברו מאז עוד ראיתי את יהודה יצחק גדל (היום הוא כבר בן 25), תמונת הילד הג'ינג'י המתוק הזה שהציגה בפניי – מיד אחרי ה"מה את עושה פה?" ו"לא ידעתי שגם אתם גרים כאן" – חקוקה מאז אצלי בראש. ילד בעל מבט נבון, נבוך מעט מהקשקשת האמהית שעוברת מעל לראשו, דבק בחצאית של אמא.
היום אמא ואבא והאחים דבקים בו. קרוב לשנתיים שאיריס אינה עובדת, ולאחרונה הצטרף אליה בעלה דוד. השיקום של יהודה יצחק דורש כבר כוחות פיזיים שמעל לכוחותיה. השיפור המשמעותי בתפקוד התקשורתי של הבן החל כששוחרר לראשונה לשעות אחדות לבית הוריו שבעפרה; אז החל להניע את ראשו לשלילה ולחיוב, וימים אחדים אחרי כן כבר החל להגות בפיו את המילה "כן". היום הוא מצליח לחזור על מילים מסוימות שנאמרות בקרבתו, ולהניע את כיסא הגלגלים שלו בעזרת רגל ימין ויד ימין המאותגרת. בתוך הראש החכם הזה אצורות עוד מילים רבות, והמשפחה והסביבה הרפואית משוכנעות ששיקום ביתי עשוי להוציא את היכולות הללו מהכוח אל הפועל.
שיקום כזה דורש התאמה של הבית לנגישות נכים והעסקת מטפל שיגור לצד יהודה יצחק, אלא שכתובת המגורים של משפחת הישראלי מונעת ממנה לקבל סיוע למטרה זו. למרות הליווי החם והתמיכה ממשרד הביטחון לאורך כל התקופה, את הביורוקרטיה קשה לנצח.
כל בקשה ולו הטריוויאלית ביותר נתקלת בדרישה להגשת טפסים, השגת חתימות, התייצבות בפני ועדות ועוד ועדות, פנייה לוועדת חריגים ומה לא. על הקמת יחידת דיור מונגשת הוועדה לא מוכנה אפילו לדון, שכן לבית משפחת הישראלי – כמו לשאר בתי היישוב עפרה – אין אישור בנייה סופי. אישורים עקרוניים הונפקו מזה זמן, אבל המשרד הממשלתי זקוק לאישור סופי, שדורש אישור תב"ע ליישוב, שדורש מנהיגות אמיצה. בהיעדר כל אלה, האישור הסופי תקוע, וכך גם אפשרויות המעבר של יהודה יצחק מבית החולים לאשפוז ביתי ושיקום.
"...אני מתגייס נשוי, וזו משימה משפחתית ששייכת גם לכם", הוא כתב במכתב ההוא, בלי להעלות על דעתו עד כמה נכונות ומדויקות יהיו מילותיו. "סליחה אם זו קצת חוצפה להגיד את זה, אבל אני בונה עליכם שתעזרו לי במשימה, שתהיו חלק ממנה. איך? למה? כמה? מתי? את זה אני מאמין שנלמד תוך כדי תנועה, בדרך שמתאימה לכם".
למשפחת הישראלי יש כוחות ואפילו סבלנות, אבל אין כבר זמן. כל יום בשיקומו של יהודה יצחק הוא קריטי להתפתחותו. כל יום שבו משפחת הישראלי נאלצת להילחם מול מוסדות המדינה, הוא קריטי לצביון המדינה.
מבלי דעת הצליח יהודה יצחק לאחד סביב הסיפור שלו אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, קרובים ורחוקים.
עד כה התגייסו למאבקו תנועת "ישראל שלי", כמו גם אושיות פייסבוק רבות שמוכנות להילחם על הבית המונגש שלו. סביר להניח שלמאבק כזה תהיה מידה לא מבוטלת של הצלחה, וייתכן בהחלט שיתאפשר אף גיוס כספים מכובד.
השאלה היא האם מדינת ישראל ששלחה אל סמטאות רפיח את הג'ינג'י הצעיר והמבטיח הזה, בעל העיניים הבהירות והנבונות, תהיה מסוגלת להסתכל בעיניים העייפות שלה עצמה, שעה שמשפחה ישראלית לוחמת תזדקק לתרומת הציבור כדי לשקם את בנה פצוע המלחמה; האם תהיה מסוגלת להסתכל בעיניהם הנבונות של הלוחמים העתידיים שמקום מגוריהם נתקע באישורי התב"ע, ולשלוח אותם לסכן את חייהם, את בריאותם ואת תפקודם, מבלי להבטיח שתעמוד לצד משפחותיהם בשעת הצורך; האם שערי התקציב המכובד של משרד הביטחון ייוותרו נעולים בפני לוחמים שהתנדבו לצאת ראשונים לקרב, או שמא תדע כל אם עברייה שהפקידה גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך, גם אם הפיקדון נדרש לבתי בנימין והשומרון?
"יהודה יצחק אהוב שלנו", כתבה איריס השבוע לבנה, "למרות שלא חלמנו שנהיה בסיטואציה כזאת, אתה יכול בהחלט לבנות עלינו שנעשה ככל יכולתנו לתת לך את מה שמגיע לך, בזכות ולא בחסד. כל העם מודה לך ועומד מאחוריך ומוקיר את המסירות שלך. אוהבים אותך מאוד. אנחנו".
עכשיו רק צריך שהמדינה תוכיח לו, להם ולנו, שההוקרה הזו מתורגמת להגמשת הנהלים, לא לפנים משורת הדין, אלא בדין ובצדק.
חגיגות 45 שנה לעליית משפחתי לארץ לוו בכמות תגובות חסרת תקדים לסיפור עלייתם, שטעימה קטנה ממנו ניתנה בשבוע שעבר בטור זה. בהתרגשות רבה קראתי את התגובות ואת אינספור סיפורי העלייה והאחיזה בארץ שנשזרו בהן. ונדמה שכל סיפור כזה הוא עוד אבן קטנה ומרגשת בתמונת פסיפס ישראלית אחת גדולה ומרהיבה.
בתוך כל אלה אי אפשר היה להתעלם מאנחת הרווחה הכללית שעלתה מבין הפניות הרבות, כמו נמצאה הזדמנות להשחיל בתוך השיח הציני והחתרני המקובל גאווה לאומית בלתי מתפשרת. עשרות קולות שעניינם: וואלה, אנחנו אוהבים את הארץ, אוהבים את המדינה, ומותר לנו אפילו להגיד את זה. אתם יודעים מה? מותר אפילו לצעוק את זה.
ערכים בסיסיים כל כך, מובנים מאליהם, כמו נחנקו תחת עול הפוסט־ציונות שנכפתה עלינו, הביכה אותנו ואילצה את כל יסודות הציונות שעליהם הוקמה המדינה להיעלם מהלקסיקון. רגע לפני פתיחת שנת החמישים למלחמת ששת הימים על שיח הכיבוש המשחית שלה, אפשר לקוות שיום יבוא ויהיה מותר להתגאות בתקומת הארץ והמדינה גם בגבול המורחב הזה.
אקו"ם