ראשי » חדשות » דעות

חבל שהאונס של היילו לא היה על רקע לאומני

הרגע שבו שופט בישראל אמר כי ״אונס אינו מהווה פגיעה בערכים מרכזיים״, מצטרף לרגעים מייאשים אחרים בכל הנוגע לטיפול באלימות מינית במדינת ישראל. אינני יכולה לברך על קיצור עונשו של היילו, כי בעייני רוחי כבר עולים הקורבנות הבאים

יונתן היילו נידון ל-12 שנות מאסר בעוון הריגתו של אדם שאנסו, חיללו והטיל טרור על נפשו ורווחתו. 6 שנים מתוך 12 השנים האלה כבר ישב, 6 שנים נותרו, ככל הנראה יקוצר עונשו לשנתיים נוספות ויש גם דיבורים על חנינה.

את העונש הזה קיבל היילו לאחר מאבק ציבורי רחב, שאותו הובילה בהצלחה מעוררת השראה ספיר סלוצקר עמרן. נאמר לי כי גם על 6 השנים שנותרו, עלינו לברך כיוון שבתחילה, כשאף אחד לא הכיר את היילו, הוא נידון ל-20 שנה על רצח.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- פרשת יונתן היילו: השופטים נכנעו ללחץ תקשורתי
- הרבה לפני דאעש: הלוחם העברי הראשון שנפל בפלוג'ה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
  
רבות נכתב על המציאות העגומה שבה מערכת החוק הפקירה אדם שבעת הגנה עצמית, הרג את הפושע שנטל ממנו במשך ארבע שנים צלם אנוש. ועכשיו מצפים ממני לברך, מצפים ממני להתרגש ולשמוח על התוצאה ואני אינני מסוגלת:

כיוון שאני חיה במדינה שבה אדם שהרג מחבל שמאיים בדקירת סכין, ככל הנראה לא ישב ולו שעה בכלא, אבל אדם שהרג אנס כמגננה עצמית, יושב אדם כבר שש שנים ואותו מספר שנים עוד נותר.

כיוון שמניעים לאונס מופרדים בחשיבותם - כשמדובר על אונס על רקע לאומני רועדות אמות הסיפים. זעקה ציבורית מכלל מנהיגנו חורכת את מהדורת החדשות, אבל אם זה סתם אונס, שקרה לאשה בעוון היותה ״סתם״ אשה שקט ודממה, עוד מספר לסטטיסטיקה הנשלפת בדיוני סלון שטחיים.

כיוון שמושג הביטחון הופקע מרשותן של 51 אחוזים מהאוכלוסיה, 51 אחוזים שחוו או יחווו לפחות פעם אחת בחיים תחושת אימה רק בגין הליכה ברחוב חשוך.

והרי במדינת ישראל, ביטחון זו שאלת ימין-שמאל, שלום-מלחמה, אנחנו הרי "לנצח נחיה על חרבנו". ביטחון לא נוגע לשאלות "שוליות" כמו אם יד זרה תונח על ירך, או אם אישה תוכל לצעוד לרכבה בחשכת ליל, ולמרבה הצער שאלת הביטחון כפי שהיא נתפסת כיום, איננה אפילו נוגעת למישהי שבחור קנה לה משקה ולאחר מכן ביצע בה את זממו. השאלות האלו הרי כלל לא נוגעות לביטחון.
 
לא אשכח את הרגע שבו הבנתי את זה. לקח לי זמן לקלוט את הרמזים העבים שקיבלתי על כך שאלימות מינית לא מספיק מעניינת. כאשר חיברתי תיק לתיק, יכולתי להבין את התמונה המלאה שמצטיירת במדינת ישראל.

וזו האמת המצערת: כשאלימות מינית איננה נוכחת דיה בשיח התקשורתי, אפשר לשכוח מעונש חמור לאנס. כמו הייתה פרקליטות המדינה חברת עו״ד פרטית המתחרה על הון פוליטי תקשורתי, ומשאירה קורבנות מרוקנות מכוח חיים, להיאבק על עונשים ראויים או לפחות לא מגוחכים לתוקפיהן.
   
אחד הרגעים החמורים ביותר שהפקיעו ממנני כמעט לחלוטין את התמימות, הוא הרגע שבו שופט בישראל אמר כי ״אונס אינו מהווה פגיעה בערכים מרכזיים״. לרגע זה מצטרפים רגעי הייאוש של קורבנות שהחליטו להמשיך בחייהן, ולחדול להיאבק גם במחיר הכבד שהאנס שלהם ימשיך לרכוב על אופניים בטיילת תל אביב ולאסוף ״שבורות״ ממועדונים.

לכן אני לא רוצה לברך. גם לא אברך כשישוחרר יונתן היילו, כשיוותר שבר כלי, צל אדם, ולא באשמתו. אני לא יכולה לברך כי בעייני רוחי אני רואה את הקורבנות הבאים של הטרור המיני. ואני יודעת שנצטרך להביט להם בעיינים ולהסביר שגם הפעם התפשרו בגזר הדין, שגם הפעם יחזור האנס לביתו ולזירת הפשע. שוב ושוב ושוב.

ישוחרר יונתן היילו, לאלתר. שילם חובו לחברה, מתי החברה תשלם את חובה?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

לילי פרגמניקוב

מממייסדות תא "ירושלמיות" ופעילה חברתית.

לכל הטורים של לילי פרגמניקוב