ראשי » חדשות » בארץ

מזרח י-ם: מתלוננים על הזנחה; מסרבים לרשויות

יום שחרור הבירה הוא יום מורכב ל-330 אלף תושביה הערבים שגרים בצפיפות ובהזנחה. "התושבים רואים את עצמם כפלסטינים שחיים תחת כיבוש ישראלי, ולכן יש התנגדות לפעול עם משרדי הממשלה"

יום שחרור ירושלים הוא יום מורכב מבחינת תושביה הערבים של ירושלים. "היהודים נוגסים לנו עוד ועוד באדמות, ומצבנו מידרדר. אין לנו תקווה אמיתית בעיר הזאת", אמר תושב מזרח העיר בסיור שקיימנו מטעם 'חרדים לשלום' והמרכז הבין־תרבותי בירושלים. ע', שהוביל את הסיור, סירב להופיע בכתבה בשמו המלא, ובוודאי שלא להצטלם. "אשתי לא מרשה לי", הוא קבע בהומור שמסתיר פחד אמיתי. בחודשים האחרונים פעיל חברתי בשכונת שועפאת שהיה בקשר עם יהודים נמצא ירוי. הסיבה לירי עדיין לא ברורה, אבל ע' לא מתכוון להסתכן.

עוד כותרות ב-nrg:
אוסטריה: נרמול יחסים בין היהודים למפלגת הימין
ליצמן התקשר, בנט ישן: כך נפתר משבר הקבינט
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לפי הרישום הפלסטיני, בירושלים חיים 330 אלף ערבים, כולל בעיר העתיקה. אבל גם הנתון הזה נמצא במחלוקת: מבחינת ישראל חיים בה רק 280 אלף תושבים כאלה. "יש מקרים רבים של תושבים שאין להם תעודת זכאות לתושב או מקרים של איחוד משפחות, כאשר תושב מזרח העיר מתחתן עם פלסטינית או להפך, ומבחינת ישראל הוא לא רשום. נוסף לכך, כל שלוש שנים חייבים תושבי מזרח העיר להגיע למשרד הפנים ולהוכיח תושבות באמצעות תשלומי ארנונה או כל דרך אחרת כדי להמשיך לקבל מעמד של תושב", הסביר ע' את הפערים.

התושבים הערבים בירושלים מפוזרים ב־29 שכונות, שעד 1967 היו כפרים עצמאיים שפעלו אוטונומית תחת השלטון הירדני. 90 אחוזים מתושבי מזרח העיר הם מוסלמים, ועשרת האחוזים הנותרים הם נוצרים מזרמים מגוונים. "התושבים רואים את עצמם כפלסטינים שחיים תחת כיבוש ישראלי, ולכן יש התנגדות לפעול עם משרדי הממשלה השונים. מי שמעז לפנות לעירייה מסומן על ידי התושבים במרבית המקרים כמשתף פעולה עם היהודים, ולכן אין הידברות - מה שגורם בין היתר לבעיות של חוסר משאבים ותשתיות במזרח העיר", הוסיף ע'.


(צילום: מירי צחי)

אנחנו יורדים בכביש המתפתל מקיבוץ רמת־רחל לתוך שכונת צור־באהר, והנוף הירושלמי העירוני משתנה. הבנייה כפרית, צפופה ובעיקר לא מסודרת. "האופי הכפרי מתבטא בסגנון הבנייה, אבל גם במסורת שבמסגרתה לא נודדים משכונה לשכונה. כך למשל, אם אב המשפחה נולד בג'בל־מוכבר – ילדיו, נכדיו וניניו יגדלו בשכונה. זה אחד הגורמים לצפיפות בשכונות הערביות. נוסף לכך, לא מתוכננת בנייה באדמות שבבעלות פרטית, מה שגורם לעיכוב מתן היתרי בנייה ולבנייה בלתי חוקית. על פי מהנדס העיר יש כיום 25 אלף מבנים שנגדם הוצאו צווי הריסה. בעשור האחרון יש מודעות גדולה יותר מבעבר לקבלת היתרי בנייה ולהוכחת בעלות על האדמות בהליך של הסדר מקרקעין", אמר ע'.

תושב השכונה, הפעיל החברתי פואד אבו־חמאד, פגש אותנו בהמשך הדרך. "גם אני, שמרצה באוניברסיטה העברית ונחשב לאדם בעל מעמד כלכלי טוב, לא מרגיש ביטחון לילדיי. אני לא יודע אם הם יוכלו לגדול ולהתחתן בשכונת צור־באהר, וזה מדאיג אותי. חוסר הביטחון מוביל להידרדרות ביטחונית ולבעיות שראינו במהלך החודשים האחרונים".

אבו־חאמד היה אחד הפעילים שהובילו להקמת שני בתי ספר חדשים בשכונה - מהלך חריג מאוד לדבריו. "אנחנו מדברים על מציאות שבה משנת 1967 ועד היום לא נסלל כביש מודרני בשכונת צור־באהר. במחצית מהשכונה אין עדיין שירותי ביוב, ומוסדות החינוך בעייתיים מאוד. יש 13 בתי ספר בשכונה, ארבעה מהם של הווקף וחמישה של העירייה. השאר הם בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים שמתנהלים כבתי ספר פרטיים ועלותם גבוהה מאוד. בבתי הספר של העירייה אנחנו מדברים על צפיפות ועל אחוזי נשירה גבוהים. בית הספר העירוני 'אבן רושד', שבו יש כיום 1,700 תלמידים, הצליח לקדם אולי עשרים תלמידים שהצליחו להגיע לאוניברסיטה".

 
לטענת הפעילים החברתיים שעמם דיברנו במהלך הסיור, החינוך והמצב הכלכלי והפוליטי מולידים את האלימות בקרב בני הנוער. "אפשר בקלות להיכנס לנעליים של ילד שלוקחים לו את האמונה ואת התקווה כדי להבין מה עובר לו בראש ומה מניע אותו", אמר אחד הפעילים.

המשכנו בסיור לכיוון ג'בל־מוכבר. המיניבוס נמנע מעצירות כדי לא להיתקל בעימותים בלתי מתוכננים. 35 אלף תושבי השכונה נחשבים לדתיים וקיצונים יותר. בנות המכסות את ראשיהן בחיג'אב הן מחזה נפוץ הרבה יותר. תוכניות המתאר להרחבת השכונה מתעכבות בשל פוליטיקה מקומית, והצפיפות לפיכך גדולה מאוד.

בניסיון לגשר בין התושבים שנמנעים כאמור מדיבור עם העירייה  ועדי ההורים בשכונות הרבות מרחיבים את סמכויותיהם. בטענה של שמירה על שלומם של התלמידים הם מדברים על תיקון כבישים ומדרכות ועל פינוי זבל. "אנחנו לא משתפים פעולה עם העירייה, אנחנו עוזרים לתושבי הכפר", מיהר ע' להסביר. שיתוף פעולה עם העירייה הוא מילה גסה. "יש לנו בעיות תברואתיות קשות. העירייה לא נכנסת לפה כי טוענים שם שאין כביש רחב מספיק בשביל לפנות את האשפה. הם אומרים גם שיש חשש ביטחוני להיכנס לשכונות למרות שאנחנו מבהירים להם שאין בהן שום חשש".

דרך ראס אל־עמוד אנחנו ממשיכים לוואדי ג'וז, ומשם למשרדי הארגון 'קידס פור פיס' בשכונת שייח' ג'ראח, שמפגיש מדי שנה כשבעים ילדים בגילאי 12 עד 15 - יהודים, מוסלמים ונוצרים - ומקיים רב־שיח. למרות המיזוג והאוכל שהוגש במשרד, נושא הר הבית מלהיט את הרוחות. לשאלתי אם קיים דיון על הר הבית בחברה הפלסטינית עונה הנציג הפלסטיני של הארגון מוחמד ג'וליאני בחיוב: "יש מוסלמים שאין להם בעיה עקרונית עם נוכחות יהודית בהר, ואין להם בעיה גם שיהודים יתפללו בהר. אבל החשש הגדול הוא שכמו שהאדמות שלנו בירושלים הולכות ונכבשות בידי היהודים, כך הנוכחות על המסגד היא שלב נוסף במהלך הזה, מה שמתכתב גם עם סכסוך דתי. קל מאוד לקיצונים להתסיס את השטח, ואת מעגל האלימות אי אפשר לעצור. לכן צריך לדבר זה עם זה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg