מלאים כרימון

בקיץ 1956 יזם הממונה על שירותי המודיעין הישראלי להוציא עיתון שיתחרה בעיתונות חופשית המבקרת את השלטון. את סיפורו של "רימון" עם כוונות רעות מזכיר ד"ר אפרים לפיד במדורו השבועי  

 IsraelDefense

השבועון "העולם הזה" היה בשנות ה-50 מוצר עיתונאי ייחודי וחריג, שונה ממרבית העיתונים האחרים שהתפרסמו באותה תקופה בישראל. סגנון הכתיבה והעמדות האנטי-ממסדיות גרמו לממסד להציגו כעיתון שוליים, אך הוא היה תופעה רבת חשיבות בחיים הציבוריים וצומת תרבותי-פוליטי בשנים הראשונות של המדינה. בעיני בן-גוריון היה "העולם הזה" סמל לעיתונות זולה שאיננה ראויה להתייחסות עניינית. העיתון התריע על הסכנה לדמוקרטיה במעשיהם של בן-גוריון ומקורביו. בשנות ה-50 היה נתון גם שב"כ למתקפה תקשורתית מצד "העולם הזה". השב"כ היה באותה עת ארגון בלתי ידוע, הנתון אף הוא לצנזורה קפדנית על פעילותו. בעיני "העולם הזה" כונה שב"כ דרך קבע כ"מנגנון החושך". השבועון נטה לייחס לשב"כ כמעט כל מעשה חריג שנעשה במדינה. זו היתה גישה חריגה לעומת כלי התקשורת האחרים בארץ. ראשי שב"כ, איסר הראל ועמוס מנור, פעלו להשתיק את העיתון ועורכיו ללא הצלחה. המאבק בשבועון "העולם הזה" הוגדר "על רקע החשש כי עלול להשחית את הנוער". באותה תקופה היתה שורה של התקפות פיזיות נגד "העולם הזה" ואנשיו ובכלל זה פיצוצים ליד המערכת והדפוס. אורי אבנרי, עורך העיתון, וגורמים אחרים טענו כי פגיעות אלה נעשו בידי אנשי מערכת הביטחון או מפא"י.

בקיץ 1956 החליט איסר הראל, הממונה על שירותי המודיעין, בצעד קיצוני ביותר לממן, כנראה בעזרת כספים מהאוצר וממפא"י, הוצאה לאור עיתון מתחרה בשם "רימון". העורך הראשי, שלמה טנאי, אשר היה קודם עורך "במחנה" ו"דבר לילדים", הגדיר את אחת ממטרות העיתון "תמיכה במבנה החיים הדמוקרטיים בישראל ומלחמה בגורמים המנסים לחתור תחת מבנה זה". עם הכותבים בשבועון נמנו דוד אבידן, אהד זמורה, יעקב אגמון, מרדכי נאור ואריה אבנרי. השבועון היה בעל נימה סנסציונית, והודפס בצבע, דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה. סיסמתו של העיתון, "עצמאי, שקול, מראה הכול", ביקשה להיות תגובת-נגד לסיסמת "העולם הזה": "ללא מורא, ללא משוא פנים".

"רימון" נהנה גם ממידע שסיפקו לו שירותי הביטחון. הוכחה למעורבותו של שב"כ בהוצאת העיתון אפשר למצוא ביומנו של משה שרת, לאחר שסיים את תפקידו כשר החוץ. שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון הוא כותב על "פגישה עם איסר, עמוס מנור (ראש שב"כ) והעיתונאי לוי יצחק הירושלמי בעניין השבועון החדש 'רימון' המיועד להכות את 'העולם הזה'. לוי יצחק קטגור ואיסר סניגור". נראה ששרת היה מעורב בנושא וידע מראש מה המטרה העיקרית של העיתון. חזי לופבן, שהיה עורך "רימון", הודה בראיון ל"גלובס" ב-2004 כי היתה לו פגישה שבועית עם איסר הראל, בה סיפק הראל אינפורמציה בכתב ובע"פ על נושאים שונים, בהם החתירה הקומוניסטית בישראל.

כמה חודשים לאחר צאת "רימון" החלה לצאת מהדורה אנגלית של העיתון, ובשלב מסוים אף נעשה ניסיון למהדורה בפולנית, כנראה על רקע מעורבות של המודיעין הפולני בישראל. ב-1957 נתגלה בשב"כ סוכן בשם לוי לוי, אשר הצליח לשרת שמונה שנים בארגון ומסר מידע למפעיליו הפולנים, וכמובן דרכם למודיעין הסובייטי כולו. הפרשה הותרה לפרסום רק ב-1991, למעלה משלושים שנה אחרי מאסרו. העיתון "רימון" נסגר ב-1958, זמן קצר לאחר יום העצמאות של העשור למדינה, לאחר שהושקעו בו מאות אלפי לירות, היה בעל תפוצה קטנה ותהודה שולית ולא הצליח לגרום נזק ל"העולם הזה". מיכאל בר-זהר כותב כי איסר הראל חשש בעשור הראשון למדינה מהיווצרות קבוצות מחתרת, שיסכנו את המשטר הדמוקרטי במדינה הצעירה. שירות הביטחון נאלץ "לפתח לעצמו כלים חדשים" ו"רימון" היה אחד מהם.

בעקבות ניסיון-הנפל בהקמת עיתון מתחרה התפכח שב"כ. בארגון הופנמה ההבנה כי במדינה דמוקרטית יש לקבל את התקשורת כגורם מרסן ומבקר. בשנות ה-50 וה-60 דאג שב"כ לפרסם את החשיפות המוצלחות של מרגלים לטובת הגוש המזרחי ולטובת מדינות ערב במגמה להרתיע, וכמובן גם להאדיר את יכולותיו ויוקרתו בציבור הרחב. במהלך השנים התנהלו קשרים מצומצמים של שב"כ עם העיתונות  באחריות ראש לשכת ראש השרות.

תודה לד"ר רפי מן בספרו "המנהיג והתקשורת" ולד"ר מרדכי נאור בספרו "רבותי, העיתונות".