למה המכינות הצבאיות לא פונות למסורתיים?
המכינות הקדם־צבאיות נוטות להסתגר באליטיזם ואינן נותנות מענה לציבור המזרחי המסורתי, שחומק מההגדרות שלהן. בעקבות ספר חדש על הציונות הדתית וצה"ל
"יש מכינות קדם־צבאיות לאלופים, ויש מכינות לאלפים". כך מצוטט הרב משה הגר, ראש המכינה הקדם־צבאית ביתיר, בספרו החדש של העיתונאי יניב מגל, 'סרוגים בקנה' (הוצאת 'ידיעות ספרים'). על פי הרב הגר, המכינות הקדם־צבאיות החילוניות וחלק מהמכינות הדתיות פונות בעיקר לאליטות, בעוד שאצלו במכינה מתאמצים להביא חניכים גם מתיכונים שיש בהם מוטיבציה נמוכה לשרת בצבא ולא רק ממוסדות חינוך יוקרתיים.
מגל מייחס אליטיזם גם למכינה הקדם־צבאית בעלי. הוא מצטט גורם הבקי בעולם המכינות הדתיות, המתייחס לתהליך הקבלה השונה בין המכינה בעלי למכינה ביתיר: "אם בבית יתיר הורי התלמידים יכולים להיות גרושים ומובטלים, הרי שבעלי יירתעו מלקבל תלמידים עם רקע כזה. כשאתה מחפש ניצוץ פיקודי אתה מחפש בחור שהמצב הכלכלי שלו טוב ושהבית שלו מתנהל כשורה".
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למה לא פרסמנו את הסרטון משרונה? כי זה סנאף
- שנא את המונופול: אז נאכל בלי תעודת כשרות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ספרו המעניין של מגל, העוסק בהשתלבות הציונות הדתית בצה"ל, סוקר את המכינות הדתיות ומקדיש פרק למכינות החילוניות, אבל לא מתייחס לציבור חשוב באמצע: המסורתיים. לציבור הזה, שרובו מזרחי, לא ניתן מענה הולם בעולם המכינות - הן הדתיות, הן החילוניות והן המעורבות.
מי שמנסות לשנות את המציאות הזאת הן המכינות החצי־שנתיות שהוקמו בשנים האחרונות. מייסדי המכינות הללו מבקשים להנגיש את עולם המכינות לאוכלוסייה רחבה יותר ולתת מענה גם לבוגרי תיכונים, רבים מהם בפריפריה, שבמוסדותיהם אין מסורת של הליכה לשנת שירות או למכינה קדם־צבאית.
הרעיון ליצור תוכנית של חצי שנת מכינה בלבד נבע מהבנה שדחיית שירות בשנה שלמה היא פרק זמן ארוך מדי עבור חלק מהמיועדים לגיוס. המכינה החצי שנתית הראשונה - 'מלח הארץ' - הוקמה בעין־גדי על ידי אוריאל אלדד ומוטי טאובין. כיום היא מכינה שנתית, אך בעקבותיה הוקמו מכינות חצי־שנתיות במקומות אחרים.
המכינות החצי־שנתיות מוגדרות כמכינות מעורבות לדתיים ולחילונים, אך בפועל רבים מהחניכים שלומדים בהן באים מבתים מזרחיים מסורתיים. אחד הראשונים שביקש לקרוא לילד בשמו ולהתאים את אופי המכינות הללו לציבור המסורתי שמגיע אליהן הוא דוד ביטון מירוחם. ביטון, איש חינוך ותיק וממייסדי רשת בתי הספר 'מורשה', הקים בשנת 2012 - יחד עם הסוכנות ועם אנשי תוכנית 'דרך ארץ' יונתן קישינובסקי ואבי כהן - מכינה קדם־צבאית בירוחם.
זמן קצר לפני הקמת המכינה הוצג לביטון המנשר שהיה אמור לשווק אותה, ובו נכתב שמדובר במכינה מעורבת לדתיים וחילונים. ביטון שאל את שותפיו כמה דתיים נרשמו למכינה, והם ענו לו: בודדים. הוא שאל כמה חילונים ממש נרשמו, והתשובה חזרה על עצמה. בתגובה הוא תהה כיצד אפשר להציג את המכינה כמוסד מעורב לדתיים וחילוניים, כאשר רוב החניכים אינם מגדירים את עצמם לא כדתיים ולא כחילונים. ההערה של ביטון הובילה להוספת המילה 'מסורתיים' לפרסום של מכינות 'דרך ארץ', הפועלות היום בשלושה מוקדים בנגב: ירוחם, ניצנה וכמהין.
אבל ביטון לא הסתפק בסמנטיקה. מבחינתו, מכינה שרוב חניכיה מסורתיים חייבת להיות מכינה שהמסורתיות המזרחית תהיה נוכחת גם בשגרת יומה. לפני כל פתיחה של מחזור חדש במכינות 'דרך ארץ' מעביר ביטון לצוותי המכינות סדנה בנושא המסורתיות המזרחית. גם השיעורים שהוא מוסר במכינה בירוחם עוסקים בהגות יהודית מזרחית. כשנפתחה המכינה בירוחם ביקש אחד מראשיה לתלות בה שלט גדול עם ציטוט של א"ד גורדון, מהוגיה הבולטים של הציונות החילונית. ביטון התנגד והציע לתלות שלט עם אמירה של ז'קלין כהנוב, סופרת ממוצא תוניסאי־עיראקי.
"היום כבר ברור לאנשי הצוות שהשיח המסורתי כאן חייב להיות משמעותי", אומר ביטון. "זה בא לידי ביטוי בחיבור של החניכים לבתי הכנסת בירוחם, וגם באווירה הדתית בשבתות. אדם חילוני לגמרי לא יתאים לעמוד בראש המכינה הזאת".
ביטון מודה שהשיח המזרחי המסורתי נוכח בעולם המכינות יותר מבעבר, אך לטעמו זה עדיין לא מספיק. "אני מעביר שיחות במכינות ובישיבות, ותמיד בסוף השיחה ניגשים אליי תלמידים מזרחים ואומרים 'סידרת לנו את הדברים בראש'. לראשי הישיבות והמכינות אין לפעמים הכוח לשנות את השפה, אבל היא הולכת ומשתנית מלמטה".
אם מירב מורן, סגנית עורך מוסף הנדל"ן של 'גלובס', הייתה אחראית לתכנון המדינה, היא הייתה מבטלת את הפריפריה. אחת לזמן מה היא חוזרת על עמדתה שהשקעת המדינה ביישובי הנגב והגליל היא בזבוז כספי ציבור, ושהפתרון לחלק גדול מצורכי האזורים הללו הוא סגירת יישובים והעברת התושבים שמתגוררים בהם לערים גדולות או לאזור המרכז.
לפני שנתיים, כשפורסם כי משרד התחבורה מסבסד קווי אוטובוס בפריפריה, הציעה מורן שבמקום לסבסד קווי אוטובוס בין יישובים בנגב יסובסדו מהלכים שיחלצו את התושבים מהיישובים הללו ויעבירו אותם ליישובים גדולים. לפני שנה, כשתושבי דימונה יצאו למאבק על רקע המשבר במפעלי 'כיל', הציעה מורן לסגור את המפעלים ואיתם גם את דימונה, שגרים בה כמעט 40 אלף איש, ולחבר את התושבים לאחת הערים הגדולות האחרות בדרום.
לכן לא התפלאתי לקרוא השבוע ב'גלובס' "תחקיר" של מורן, המבקש לטעון כי ערי המרכז מקופחות בהשוואה ליישובי הצפון והדרום. מורן משווה בין התקציבים שמושקעים בתושבי גבעתיים לתקציבים שמושקעים בתושבי המועצות האזוריות אשכול, שער־הנגב והר־חברון.
היא כמובן מתעלמת מהעובדה הפשוטה שרוב התקציבים שהולכים למועצות האזוריות הללו קשורים לצרכים ביטחוניים הנובעים ממיקומן ומהפיזור הגיאוגרפי של היישובים. בהמשך מציינת מורן שהמדינה מעבירה לתושב עירוני 2,700 שקלים בשנה בממוצע, לעומת 6,568 שקלים בממוצע לכל תושב קיבוץ, יישוב קהילתי או כפר. גם כאן היא מתעלמת מההיבטים ההתיישבותיים, הציוניים, האידיאולוגיים והביטחוניים של היישובים הקטנים, ובוחנת הכול במדד הכדאיות הכלכלית.
אם נמשיך בקו המתייעל הזה, אפשר בעצם לפנות את שני מיליון תושבי הנגב והגליל, אזורים לא משתלמים כלכלית, וליישב את כולם בגוש דן, ליד מירב מורן שמתגוררת ביפו. למזלנו, ממשלות ישראל לדורותיהן לא עיצבו את מדיניות ההתיישבות שלהן על פי תפיסת העולם הזו.
אקו"ם